הדפסה

ע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 201/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 201/13

ע"א 2340/13
ע"א 6404/13

לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור

כבוד השופט צ' זילברטל

כבוד השופט נ' סולברג

המערערת בע"א 201/13; בע"א 2340/13; ובע"א 6404/13:

אליהו חברה לביטוח בע"מ

נ ג ד

המשיבה 1 בע"א 201/13; המשיבה 3 בע"א 2340/13; והמשיבה 1 בע"א 6404/13:

1. מדינת ישראל

2. ישראל נחמן

3. הראל חברה לביטוח בע"מ

4. אנטולי דוידוב

המשיב 2 בע"א 201/131; המשיב 1 בע"א 2340/13:

המשיבה 3 בע"א 201/13; המשיבה 2 בע"א 2340/14 והמשיבה 2 בע"א 6404/13:

המשיב 3 בע"א 6404/13:

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3504/09 שניתן ביום 27.11.2012, ביום 30.12.2012 וביום 20.3.2013 על ידי כבוד השופט ר' יעקובי; וערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 47632-05-11 שניתן ביום 27.6.2013 על ידי כבוד השופט א' פרקש – סג"נ

תאריך הישיבה:
ו' באלול התשע"ד (1.9.2014)

בשם המערערת:

עו"ד מירון קין

בשם המשיבה 1 בע"א 201/13; המשיבה 3 בע"א 2340/13; והמשיבה 1 בע"א 6404/13:

עו"ד אסנת דפנה

בשם המשיב 2 בע"א 201/131; המשיב 1 בע"א 2340/13:
המשיבה 3 בע"א 201/13; המשיבה 2 בע"א 2340/14 והמשיבה 2 בע"א 6404/13:

עו"ד שלומי שטיינר

פסק-דין

השופט צ' זילברטל:

1. חייל מצא את מותו בתאונת דרכים. בני משפחתו בחרו, בהתאם להוראות סעיף 21(א)(1) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק משפחות החיילים), לזכות בתשלומים לפי חוק זה ולגבותם. הזכאית המדינה, מכוח סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים, לחזור בתביעת שיפוי לחברת הביטוח אשר ביטחה את השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונה בשל זכאותם של בני משפחת החייל הנספה לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד)? ואם כן, מהו היקף הזכות? אלו השאלות העיקריות העומדת בבסיס הערעורים שבפנינו.

2. בפנינו שלושה ערעורים אשר הדיון בהם אוחד.

ע"א 201/13 הוא ערעור המופנה כלפי שני חלקיו של פסק דינו מיום 27.11.2012 ומיום 30.12.2012 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3504/09 (כב' השופט ר' יעקבי), וע"א 2340/13 מופנה כלפי חלקו השלישי של אותו פסק דין, מיום 20.3.2013. בית המשפט המחוזי דן בהליך הנ"ל בתביעת המשיבה 1 (להלן: המשיבה או המדינה) נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: המערערת) ובהודעה לצד שלישי ששלחה המערערת למשיבים 2 ו-3. תביעת המדינה התקבלה וההודעה לצד השלישי נדחתה ומכאן הערעורים על שלושת חלקיו של פסק הדין.

ע"א 6404/13 הוא ערעור שהוגש על פסק דינו מיום 27.6.2013 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 47632-05-11 (כב' סגן הנשיא א' פרקש). בתובענה זו תבעה המדינה את המערערת ואת המשיב 4, ואילו המערערת שלחה הודעה לצד שלישי למשיבה 3. ההליכים בהודעה זו הסתיימו בפסק דין נפרד, מיום 26.12.2013, שהערעורים דנא אינם נוגעים לו.

במסגרת שני פסקי הדין מושאי הערעור חויבה המערערת בשיפוי המדינה בגין כספים ששילמה ותשלם האחרונה לבני משפחותיהם של חיילים שמצאו את מותם בתאונות דרכים בהיותם נהגים או נוסעים בכלי רכב שבוטחו על-ידי המערערת, וזאת בגין חבות המערערת בפיצויים עקב התאונות האמורות לאותם בני משפחות.

רקע

3. חוק משפחות החיילים מסדיר את זכויות בני משפחתו של חייל שנפטר במהלך שירותו הצבאי, ובין היתר, מעניק להם הטבות ותשלומים מטעם המדינה, בהתקיים התנאים שבחוק. יחד עם זאת, סעיף 21 לחוק משפחות החיילים קובע כדלקמן:

תגמול חודשי ופיצויים לפי חוק אחר

"21. (א) מגיעים לפי חוק זה בשל מותו של נספה תשלומים לפי חוק זה לבן משפחתו או בעד בן משפחתו של הנספה, ואותו בן משפחה זכאי בשל מות הנספה הזה לפיצויים על פי חוק אחר, יחולו הוראות אלה:
(1) מותר לנקוט בצעדים משפטיים, כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא ייגבו תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי החוק האחר כאחד;
(2) שולמו לבן-משפחה או בעדו תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה, או בעד כל תשלום אחר שהיא עלולה לחוב בו מכוח חוק זה מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לאותו בן-משפחה פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים, או עד לסכום העולה בחלקו של אותו אדם כשהאחריות לפיצויים משותפת לו ולאחראים אחרים, הכל לפי הענין;
[...]
(ב) בסעיף זה –
[...]
'פיצויים לפי חוק אחר' – פיצויים על נזקים אזרחיים או פיצויים לפי פקודת הפיצויים לעובדים, 1947".

4. במסגרת פסקי הדין מושאי הערעור, נדונו ענייניהן של תאונות דרכים שונות אשר הובילו, למרבה הצער, למותם של עשרה חיילי צה"ל. בחלק מהמקרים היו אלו החיילים המנוחים שנהגו ברכב בעת התאונה, ובחלקם היו הם הנוסעים, כאשר לעיתים חייל צה"ל אחר הוא שנהג ברכב וקיפח את חייו אף הוא. בהתאם לסעיף 21(א)(1) לחוק משפחות החיילים, בחרו ההורים השכולים בתשלומים שמקנה להם חוק זה, ובכך ויתרו למעשה על זכותם ל"פיצויים לפי חוק אחר". המדינה, אשר שילמה לבני המשפחות האמורות תשלומים בהתאם להוראות חוק משפחות החיילים, תבעה את המערערת, בהיותה מבטחת השימוש בכלי הרכב שהיו מעורבים באותן תאונות, בהם נהגו או נסעו החיילים המנוחים, ועתרה לשיפוי נוכח חבותה של המערערת בפיצויים לבני המשפחות דנן מכוח הוראות חוק הפלת"ד. המערערת מצידה טענה, בין היתר, כי חוק הפלת"ד אינו נכלל בהגדרת "פיצויים לפי חוק אחר" שבסעיף 21(ב) לחוק משפחות החיילים, ועל כן הסעיף אינו מקים למדינה זכות שיבוב כלפיה.

5. כאמור לעיל, בשני ההליכים מושאי הערעורים שבפנינו קיבל בית המשפט המחוזי את תביעתה של המדינה וקבע, כי על המערערת לשפותה בגין התשלומים ששילמה ותשלם לבני משפחות החיילים שנספו בתאונות הדרכים שנדונו, וזאת עד לגובה סכום הפיצויים בו הייתה חבה המערערת לאותם בני משפחה אילו היו תובעים את המערערת בעצמם. הנימוק העיקרי לכך הוא קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי המונח "פיצויים לפי חוק אחר", המופיע בסעיף 21 לחוק משפחות החיילים, כולל גם פיצויים לפי חוק הפלת"ד, על-אף אי-ציון חוק זה בהגדרות הסעיף למונח האמור, וזאת בין היתר, בהתבסס על פסיקתו של בית משפט זה ביחס לחוק משפחות החיילים וביחס לפרשנותו של סעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), הכולל הוראה דומה לזו שבסעיף 21 לחוק משפחות החיילים. כמו כן, בהתייחסו להיקף זכות השיפוי של המדינה, הדגיש בית המשפט המחוזי, בהתבססו על פסיקת בית משפט זה, כי תביעתה של המדינה נגד המערערת אינה תביעת שיבוב, כי אם תביעת שיפוי עצמאית, ולכן הסכום הרלוונטי לקביעת גובה השיפוי הוא גובה ההטבה שהעניקה המדינה למשפחה, וזאת עד לסכום הפיצוי בו הייתה חייבת המערערת לבני המשפחה לו היו תובעים אותה בעצמם מכוח חוק הפלת"ד. יצוין, כי מעבר להכרעתו בסוגיות העקרוניות האמורות, נגעו הכרעותיו של בית המשפט גם לסוגיות פרטניות, שעל חלקן משיגה המערערת, כפי שיפורט בהמשך.

הערעורים דנא

6. המערערת מעלה טענות שונות בערעוריה, אשר יפורטו להלן בהרחבה. בקצירת האומר יצוין, כי לטענת המערערת חוק הפלת"ד אינו נכלל במסגרת הגדרת "פיצויים לפי חוק אחר" שבסעיף 21 לחוק משפחות החיילים, ועל כן אין למדינה זכות שיפוי בגין פיצויים בהם חבה המערערת לבני המשפחות מכוח חוק הפלת"ד. לחלופין טוענת המערערת, כי סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מקים זכות שיבוב למדינה בגין פיצויים להם זכאים בני המשפחה כזכות אישית, ולא בגין פיצויים להם זכאי החייל המנוח אשר הזכות בהם עברה בירושה לבני המשפחה (כיורשים) עקב מותו. על-כן, לכל היותר, באפשרות המדינה להיפרע בגין תביעת התלויים מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), אך לא בגין זכויות הנפגע לפיצויים אשר עברו לעיזבונו לפי סעיף 19 לפקודת הנזיקין, ובכלל זה פיצוי בגין "השנים האבודות". המערערת אף מוסיפה ומשיגה על עניינים פרטניים הנוגעים לתאונות ספציפיות מכלל המקרים הנידונים. ראשית, לטענתה, אם החייל המנוח היה הנהג בעת התאונה, קרי, המדובר בתאונה עצמית, בין כך ובין כך אין הוא זכאי לפיצוי במסגרת חוק הפלת"ד, שכן מקור החבות במקרה זה לעולם מעוגן בחוזה הביטוח שנערך בין הצדדים. לפיכך, לא קמה למדינה זכות שיפוי במקרים מעין אלו נוכח הוראות סעיף 21 לחוק משפחות החיילים. שנית, מציינת המערערת, כי בהתאם לסעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת הביטוח), תנאי לחיובו של המבטח הוא שניתן פסק דין נגד המבוטח הקובע את חבותו. על כן, לטענתה, במקרים בהם נהרגו החיילים בעודם נוסעים בכלי רכב הנהוגים בידי אחר, משלא צורפו המבוטחים או הנהגים עצמם כנתבעים בתביעתה של המדינה נגד המבטח, אין היא עומדת בתנאים לקבלת הפיצויים. המערערת מציינת כי בית המשפט המחוזי ניסה לפתור פגם זה כשהחליט כי יש לראות את כתב התביעה "כאילו" תוקן על-ידי צירוף הנהגים המעורבים, ואולם לטענתה "צירוף וירטואלי" זה אינו תואם את דרישות החוק. שלישית, במסגרת ע"א 2340/13 מעלה המערערת טענות שונות בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי באשר לאי-זכאותה לשיפוי מידי המשיבים 3-2 בגין חיובה בפיצויים בגדר אחד מהמקרים הפרטניים שנידונו. לבסוף, משיגה המערערת לעניין שיעור חיובה בשכר טרחת עורך-דין בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

יחסי הגומלין בין חוק הפלת"ד לבין חוק משפחות החיילים

7. השאלה העקרונית והבסיסית העומדת לדיון בעניינו היא האם הוראות סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים חלות גם על חוק הפלת"ד. קרי, האם באפשרות המדינה, המעניקה תגמולים למשפחתו של חייל שנהרג בתאונת דרכים, לחזור אל המבטח אשר ביטח את השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונה, ולדרוש את הפיצויים שהיה חב האחרון לבני משפחת החייל המנוח מכוח חוק הפלת"ד. אומר כבר עתה, כי לטעמי יש לענות על שאלה זו בחיוב. אפרט להלן את הטעמים העיקריים העומדים בבסיס עמדה זו.

8. כאמור, סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מאפשר לבני משפחת חייל שנספה במהלך שירותו, אשר זכאים בשל מות החייל הן לתשלומים מכוח חוק זה והן לפיצויים לפי "חוק אחר", לנקוט בצעדים משפטיים על-מנת לזכות בסעדים המוקנים להם בכל אחד מהאפיקים האמורים. ואולם, אין באפשרותם ליהנות במצטבר מהסעדים הניתנים בכל אחד מהמסלולים, ויהיה עליהם לבחור האם לגבות תשלומים לפי חוק משפחות החיילים או שמא פיצויים לפי החוק האחר. יחד עם זאת, בחירה בתשלומים לפי חוק משפחות החיילים איננה פוטרת את האחראי בנזיקין לפי החוק האחר, ולמדינה שמורה הזכות להיות משופה מידיו (ובענייננו, מידי מבטחתו) בגין התשלומים ששולמו וישתלמו על-ידה, וזאת עד לגובה סכום הפיצויים אשר הוא חב לניזוק. כל זאת, בהינתן כי החוק האחר, אשר במסגרתו זכאים בני המשפחה של החייל המנוח לפיצויים, כלול בהגדרת המונח "פיצויים לפי חוק אחר" שבסעיף 21 לחוק משפחות חיילים.

המונח "פיצויים לפי חוק אחר" מוגדר בסעיף הנדון בזו הלשון: "פיצויים על נזקים אזרחיים או פיצויים לפי פקודת הפיצויים לעובדים, 1947". לטענת המערערת, הביטוי "פיצויים על נזקים אזרחיים" אינו כולל את הוראות חוק הפלת"ד ופקודת הביטוח, כי אם הכוונה לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המהווה את "גלגולה הקודם" של פקודת הנזיקין. על-כן, סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מקים עילת שיפוי למדינה כלפי מי שחב בפיצוי על-פי פקודת הנזיקין בלבד. ומכל מקום, לגישתה, המחוקק לא התכוון לכלול את חוק הפלת"ד בהגדרה האמורה, שכן חוק זה טרם בא לעולם בעת חקיקת חוק משפחות החיילים. בהקשר זה, מפנה המערערת להוראות סעיפים 21-19 לחוק הפלת"ד, במסגרתם הורה המחוקק על תיקונים בחוקים שהוראותיהם מחייבות את המדינה ומוסדותיה במתן תגמולים, בין היתר, בגין פגיעה בתאונות דרכים, כך שמוסדרת באופן מפורש וחד-משמעי זכות שיפוי, המוקנית למדינה ולמוסדותיה בעבור תגמולים ששולמו וישולמו על-ידה, מצד שלישי החייב בפיצויים למקבל הגמלה לפי חוק הפלת"ד. כך, למשל, נערכו התיקונים הרלוונטיים בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח–1968 ובחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות), תשי"ד-1954. לפיכך, לטענת המערערת, בעת חקיקת חוק הפלת"ד ידע המחוקק לערוך את השינויים הנדרשים בחקיקה הקיימת, ואף-על-פי-כן לא מצא לנכון לערוך בהגדרת "פיצויים לפי חוק אחר" שבחוק משפחות החיילים תיקון המקנה למדינה, באופן ברור, זכות שיפוי כלפי מי שחב מכוח חוק הפלת"ד. על-כן, לגישתה, בהיעדר הוראה ספציפית כאמור, סעיף 21 לחוק משפחות החיילים אינו חל על חוק הפלת"ד ואינו מקנה למדינה זכות שיפוי בגינו.

כאמור, אין בידי להסכים עם טענות המערערת.

9. ראשית, אמנם בעת חקיקת חוק הפלת"ד, נכללו בו תיקונים לחוקים פרטניים שנועדו להבטיח זכותה של המדינה לשיפוי במקרים בהם העניקה תשלומים לנפגע בתאונת דרכים מידי החייב בפיצויים מכוח חוק הפלת"ד, ואכן לא נערך תיקון שכזה בהגדרת "פיצויים לפי חוק אחר" שבסעיף 21 לחוק משפחות החיילים. אולם, מכלל ההן לא ניתן ללמוד את הלאו. נוסחם של החוקים המדוברים שתוקנו היה ספציפי למדי, והקים למדינה זכות חזרה אך מכוח פיצויים להם זכאי מקבל הגמלה לפי פקודת הנזיקין. על-כן, על-מנת להבטיח זכות שיפוי למדינה במסגרת חוקים אלו מכוח חוק הפלת"ד, ולא רק מכוח פקודת הנזיקין, התחייב תיקונם. לעומת זאת, הרישא של ההגדרה המצויה בסעיף 21 לחוק משפחות החיילים למונח "פיצויים לפי חוק אחר" היא בעלת נוסח כוללני ורחב - "פיצויים על נזקים אזרחיים". נוכח השוני האמור, אין במכלול התיקונים שנעשה בחוקים האחרים כדי להעיד על פרשנות ההגדרה המצויה בחוק משפחות החיילים, אשר מלכתחילה נוסחה היה שונה. עמדה זו נזכרת גם בספרות המקצועית. בהתייחסו לסעיף 21 לחוק משפחות החיילים ולהוראה דומה המצויה בסעיף 36 לחוק הנכים, מציין פרופסור י' אנגלרד:

"אין ספק בעינינו כי פיצויים לפי החוק בענייני תאונות דרכים הם פיצויים על נזקים אזרחיים כמשמעותם בשני החוקים האלה. נוכח העובדה כי אין בחוקים אלה הפניה מיוחדת אל פקודת הנזיקין, לא היה צורך להוסיף, באמצעות תיקון, הפניה אל חוק הפיצויים [חוק הפלת"ד – צ.ז.]. לכן, אין לייחס משמעות שלילית להשמטת חוקים אלה מתיקוני חוק הפיצויים. בדומה למצב לגבי יתר חוקי הגמלאות, המדינה זכאית להשבת התגמולים מן האחראים הישירים לפי החוק, ממבטחיהם, ומקרנית" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 439-438 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד).

זאת ועוד, כפי שטענה המשיבה, חיזוק לעמדה זו נמצא אף בפרוטוקולים של ישיבות ועדת החוקה, חוק ומשפט עת נוסח וגובש חוק הפלת"ד. כך, תחילה סבר המחוקק כי יש לכלול בחוק הפלת"ד סעיף כללי המאפשר חזרה אל החייב בפיצויים לפי חוק הפלת"ד מקום בו הוראת חוק אחר מקנה זכות חזרה כלפי החייב לפי פקודת הנזיקין, כאשר במסגרת זכות חזרה כללית זו צוינה גם זכות החזרה של המדינה שבחוק משפחות החיילים:

"סעיף 21
ח. קלוגמן: כיום יש זכות חזרה לפי שבעה חוקים: 1) חוק הביטוח הלאומי; 2) חוק שירות המדינה (גימלאות); 3) חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות); 4) חוק הנכים (תגמולים ושיקום); 5) חוק משפחות החללים שנספו במערכה; 6) פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי); חוק לתיקון דיני הנזיקים האזרחיים (הטבת נזקי גוף). בסעיף 21 [לחוק הפלת"ד – צ.ז.] אנחנו מציעים דבר פשוט ואולי הנוסח המתוקן יבהיר זאת עוד יותר. אנחנו מציעים לכתוב בסעיף זה: 'מקום שהוראת חוק אחר מקנה זכות חזרה נגד אדם החייב לפי פקודת הנזיקין, יראו אותה ככוללת זכות חזרה גם נגד מי שחייב לפי חוק זה'". (פרוטוקול ישיבה מס' 78 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת השמינית, 13 (19.5.1975)).

ואולם, בהמשך הוחלט, כי יש לערוך תיקונים רק בחוקים פרטניים המפנים לצורך תביעת החזרה לפקודת הנזיקין בלבד, ואינם כוללים ניסוח רחב:

"סעיף 21
א. ידין:
[...]
בדקנו את הסעיפים השונים הנותנים את הזכות הזאת [זכות החזרה – צ.ז.]. התברר שיש בסך-הכל 6 חוקים, מהם בארבע השאלה כלל לא מתעוררת, כי שם כתוב שהמדינה או המיטיב יכולים לדרוש חזרה מה ששילמו לפי כל דין או לפי כל חוק. שם הסעיף מנוסח כל-כך כללית שהוא ממילא כולל גם את החוק הזה [חוק הפלת"ד – צ.ז.]. שם הסעיף אינו מתייחס דווקא לפקודת הנזיקין. רק בשניים מן החוקים האלה – חוק הביטוח הלאומי וחוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (גמלאות) – הנוסח ספציפי לפקודת הנזיקין. בשני החוקים האלה, כתוצאה מן החוק הזה [חוק הפלת"ד – צ.ז.], צריך להגיד שזכות החזרה של המוסדות שמשלמים שם יכולה להיות גם לפי החוק הזה" (פרוטוקול ישיבה מס' 79 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת השמינית, 2 (21.5.1975)).

עינינו הרואות, כי במהלך הכנת חוק הפלת"ד כוונת המחוקק הייתה כי למדינה תעמוד זכות חזרה למזיק ומבטחו החייבים בפיצויים לפי חוק הפלת"ד, עקב תשלומים ששילמה ותשלם לפי חוק משפחות החיילים לבני משפחת חייל שנספה בתאונת דרכים. העדרו של תיקון להגדרת "פיצוים לפי חוק אחר" בסעיף 21 לחוק משפחות החיילים שיגדיר זאת במפורש, נבע מלשונה הכללית של ההגדרה המאפשרת זכות חזרה בגין "נזקים אזרחיים" באשר הם, ללא התייחסות לחוקים נזיקיים קונקרטיים. בהקשר זה אציין, כי אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה "פיצויים על נזקים אזרחיים" משמעם אך פיצויים לפי פקודת הנזיקים האזרחיים שהייתה בתוקפה בעת חקיקת חוק משפחות החיילים. לו רצה המחוקק להפנות לפקודת הנזיקים האזרחיים, סביר כי היה מפנה לפקודה זו במפורש, כפי שאף עשה בסיפא של ההגדרה לגבי דבר חקיקה אחר – "פיצויים לפי פקודת הפיצויים לעובדים, 1947". משבחר המחוקק להשתמש ברישא של ההגדרה במונח הכללי "פיצויים על נזקים אזרחיים", סבורני כי היה בכוונתו להקנות למדינה זכות חזרה מכוח כלל החוקים הנזיקיים, הן אלו שהיו מצויים בפניו בעת חקיקת חוק משפחות החיילים, והן אלו שיחוקקו בעתיד.

10. שנית, טעמי הגיון וצדק וטעמי מדיניות משפטית ראויה מובילים אף הם למסקנה כי סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים חל גם על חוק הפלת"ד ומקנה למדינה זכות שיפוי מכוחו. בחינת טיעוני המערערת מעלה, כי לבד מניסיונה להציג את פרשנותה המילולית להגדרת "פיצויים לפי חוק אחר" שבסעיף 21 לחוק משפחות החיילים, לא הוצג בפנינו כל טיעון נורמטיבי או טיעון המבוסס על שיקולי מדיניות שיש בו כדי לתמוך בכך שהפירוש הראוי להגדרה האמורה מחריג ממנה את חוק הפלת"ד. ולא בכדי, שכן דומה כי מתן תוקף לפרשנות האמורה כמוהו כעשיית עושר מצד חברות הביטוח על חשבון הקופה הציבורית. סכומי השיפוי שנפסקו לחובת המערערת במסגרת פסקי הדין נשואי הערעור, נקבעו בהתאם לסכומי הפיצויים שהיה עליה לשלם לבני משפחות ההרוגים בתאונות הדרכים הנידונות בהיותה מבטחת השימוש ברכבים הרלוונטיים, וזאת במנותק מזהות הנפגעים ועצם היותם חיילי צה"ל. לגישתי, אין בתשלומים המוענקים לבני משפחות החיילים הנספים מכוח חוק משפחות החיילים כדי לבטל את חבותו של האחראי בנזיקין ולהטיב עמו – קל וחומר כאשר תשלום הפיצויים מוטל על מבטח, גוף מסחרי, אשר גובה דמי ביטוח מכוחו של חוזה ביטוח (והשוו: רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול – חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230, 240 (1991), והאסמכתאות הנזכרת שם (להלן: רע"א 1193/90)). יוטעם, כי חבותה של המדינה, הקבועה בחוק משפחות החיילים, נועדה להבטיח את ביטחונם הסוציאלי והכלכלי של בני משפחות הנספים, תוך מתן ביטוי לחובתה המוסרית של המדינה והחברה הישראלית כלפי לוחמיה וחייליה (בג"ץ 9604/10 ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נ' שר הבטחון, פסקה ח (21.9.2011); בג"ץ 5492/07 בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 20 (19.9.2010); דברי ההסבר להצעת חוק משפחות החללים (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, ה"ח 37). בהקשר זה, יש לזכור, כי במקרים רבים בהם מוצא חייל צה"ל את מותו, אין לבני משפחתו זכות להיפרע מגורם כלשהו, וזכותם לקבלת תשלומים מהמדינה מכוח חוק משפחות החיילים היא שעומדת להם – הא ותו לא. דומה, כי מקרים אלו הם שהיוו את המניע העיקרי לחקיקת החוק, על-מנת להבטיח כי תעמוד לבני משפחות הנספים התמיכה הכלכלית הדרושה להתמודדות עם אובדן יקירם והשלכותיו הכלכליות. ואולם, החוק לא נועד לפטור את האחראי בנזיקין, ככל שקיים אחראי שכזה, מחבותו בפיצויים כלפי בני משפחת הנספה, ולהוציאו נשכר אך בשל העובדה שהניזוק באירוע הנזיקי הוא חייל צה"ל וזכאי לתשלומים מהמיטיב הסטטוטורי. כניסתה של המדינה לתמונת היחסים המשפטיים שבין הצדדים הישירים לתאונת הדרכים אינה משנה את פני מערכת היחסים הבסיסית שביניהם, הנותרת כציר מרכזי עליו נשענת תביעת המדינה לשיפוי מהמזיק.

11. לא-זו-אף-זו. כידוע, בטרם חקיקת חוק הפלת"ד, תביעות לפיצויים בגין פגיעה בתאונות דרכים היו מוגשות ומתבררות לפי פקודת הנזיקין. אין עוררין, ועל כך גם המערערת אינה חולקת, כי הוראת סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים חלה על פקודת הנזיקין, ומקנה למדינה זכות שיפוי במצב דברים מעין זה (וזאת על-אף שהפקודה אינה מוזכרת במפורש בהגדרת הסעיף ל"פיצויים לפי חוק אחר"). על-כן, מטעמי היגיון, דומה, כי אין בהוצאה של סוגית פיצויים על נזקי גוף עקב תאונת דרכים ממסגרת פקודת הנזיקין, במטרה לקבוע הסדר אחריות ייחודי, כדי לשלול את זכותה של המדינה לשיפוי האמור.

12. נראה כי טעמים אלו, שעיקרם כאמור פרשנות החוק ומדיניות משפטית ראויה, הם העומדים בבסיס העמדה המצויה בספרות המקצועית בתחום, לפיה סעיף 21 לחוק משפחות החיילים חל גם על חוק הפלת"ד ומקנה למדינה שיפוי בגינו (ראו, למשל: אנגלרד, עמ' 439-437; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 601-600 (מהדורה רביעית, 2011); מיכאל צלטנר "זכויות החזרה (השיבוב) של הגופים המפצים נפגעי תאונות דרכים" הפרקליט לט 319, 323 (1990)). יצוין, כי אף בית משפט זה הביע, בעקיפין אומנם, דעתו בסוגיה, עת חייב חברת ביטוח בשיפוי המדינה במקרה הדומה לעניינו, תוך שהוא יוצא מההנחה כי הוראות סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים חלות על חוק הפלת"ד (ראו: ע"א 282/88 פול חברות הביטוח הישראליות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 709 (1990) (להלן: ע"א 282/88)). על דרך ההיקש, ניתן ללמוד על גישתה זו של הפסיקה מרע"א 1193/90, במסגרתו נדון, בין היתר, סעיף 36 לחוק הנכים, הדומה בתוכנו לסעיף 21 לחוק משפחות החיילים, ומגדיר באופן זהה את המונח "פיצויים לפי חוק אחר". בגדר פסק הדין קבע הנשיא מ' שמגר: "בענייננו, ה'חוק האחר', המטיל חובה על המשיבה, הינו חוק הפיצויים [חוק הפלת"ד – צ.ז.]" (עמ' 237 לפסק הדין). בהתייחסה לפסיקה זו, אשר היוותה בסיס להנמקות בפסקי הדין מושאי הערעור, מציינת המערערת כי אמנם משתמע מכך כי המונח "נזקים אזרחיים" כולל גם את חוק הפלת"ד, אך טוענת, ובצדק, כי הסוגיה דנא לא הייתה נתונה במחלוקת באופן ישיר במסגרת פסקי הדין האמורים. לגישתה, "אם אמנם נאמרו הדברים מתוך כוונה להכריע את הדין בסוגיה הנדונה, כי אז מדובר בטעות גלויה וברורה בהלכה שחייבת תיקון" – אך כל זאת ללא הנמקה שיש בה ממש. כאמור, להשקפתי, הן לשון החוק והן טעמי מדיניות משפטית ראויה מחייבים את הקביעה כי סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מקנה למדינה זכות שיפוי מכוח חוק הפלת"ד, וזאת בגין תשלומים ששילמה ותשלם לבני משפחות חיילים שמצאו את מותם בתאונות דרכים. הווה אומר, הביטוי "פיצויים על נזקים אזרחיים" כולל בתוכו גם פיצויים לפי חוק הפלת"ד.

היקף זכות השיפוי של המדינה

13. לחלופין, משנקבע כי עומדת למדינה זכות שיפוי לפי סעיף 21 לחוק משפחות החיילים גם כלפי מי שאחראי בפיצוי מכוח חוק הפלת"ד, משיגה המערערת על היקף זכות השיפוי של המדינה. להבהרת טענותיה והמחלוקת בין הצדדים, אעמוד בקצרה על הוראות החוק הנוגעות בדבר.

סעיף 4(א) לחוק הפלת"ד קובע כי על זכותו של נפגע בתאונת דרכים לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים שונים בפקודת הנזיקין, בין היתר, סעיפים 19 ו-78 לאותה הפקודה. סעיף 19 לפקודת הנזיקין, העוסק בהשפעת מותו של הניזוק על עילות תביעתו, קובע כדלקמן:

"19. (א) נפטר אדם — כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין.

[...]

(ד) הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן".

ואילו, סעיף 78 לפקודת הנזיקין, שכותרתו: "זכותם של תלויים לפיצויים", קובע:

"78. גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה — יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה".

14. לטענת המערערת, לשונו של סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מגבילה את זכות השיפוי של המדינה כך שתחול אך בגין זכאות אישית של בן המשפחה לפיצויים במסגרת "החוק האחר". לפיכך, לגישתה, אין למדינה זכות להיפרע בגין פיצויים להם זכאים בני המשפחה מכוח סעיף 19 לפקודת הנזיקין, כיורשי המנוח, ובכלל זה פיצויים בגין "השנים האבודות", שכן אין מדובר בזכות אישית של בני המשפחה, כי אם בפיצויים בגין זכויות תביעה שעמדו במקור לחייל המנוח אשר עברו אליהם בשל היותם יורשיו. אשר לסעיף 78 לפקודת הנזיקין – טוענת המערערת כי אמנם, באופן עקרוני, מדובר בתביעה אישית לדמי נזק של בני המשפחה בהיותם תלויים במנוח, שעומדת למדינה זכות שיפוי בגינה, אך בנסיבות המקרים הפרטניים שבפנינו בני המשפחה הם הורי החיילים אשר לא היו סמוכים על שולחן ילדיהם, כי אם להיפך, ועל כן אין הם זכאים לפיצוי בגין אובדן מקור התלות. בהקשר זה מבהירה המערערת, כי המדינה בסיכומיה בבית המשפט המחוזי עתרה לחיוב המערערת אך ורק בפיצויים לפי סעיף 19 לפקודת הנזיקין, ומטבע הדברים גם פסקי הדין של בית המשפט המחוזי מתייחסים לפיצויים לפי סעיף זה בלבד. נוכח האמור נטען, כי אף אם סעיף 21 לחוק משפחות החיילים חל על חוק הפלת"ד, במקרים שלפנינו, אין למדינה, אשר טענה לזכאותה לפיצויים לפי סעיף 19 לפקודת הנזיקין, כל זכאות לפיצויים מידי המערערת.

15. בשני פסקי הדין מושאי הערעור נדחו טענות אלו של המערערת, בנימוקים זהים. בית משפט קמא קבע, תוך הסתמכות על פסיקתו של בית משפט זה, כי תביעתה של המדינה מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים אינה תביעת שיבוב, כטענת המערערת, כי אם תביעת שיפוי עצמאית, כאשר הסכום הרלוונטי לקביעת גובה השיפוי הוא גובה ההטבה שניתנה על-ידי המדינה, בעוד שסכום הפיצוי הכולל שהיה מגיע לבני המשפחה מהמערערת מהווה את תקרתו (ראו: ע"א 282/88, בעמ' 713; 166/59 אפריאט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 1134, 1146 (1961). להבחנה בין תביעת שיפוי עצמאית לבין תביעת שיבוב/תחלוף ראו: רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 29-24 (10.7.2011)). לפיכך נקבע, כי יש לדחות את ניסיונות המערערת לערוך הבחנות בין חיובים הנגזרים מסעיף 19 לפקודת הנזיקין לבין כאלה שמקורם בסעיף 78 לאותה הפקודה, ואין לשחררה מכל פיצוי בו הייתה חייבת אילו הייתה נתבעת על-ידי בני המשפחות עצמם.

16. איני נדרש להנמקתו של בית המשפט קמא ביחס לסיווג תביעתה של המדינה, על-אף שיש בה ממש, שכן סבורני כי הטעמים שהוצגו בפסקאות לעיל בקשר להחלת סעיף 21 לחוק משפחות החיילים על חוק הפלת"ד מבססים אף הם את מסקנתו, אשר מקובלת גם עלי. טענת המערערת היא בגדר ניסיון נוסף להקנות פרשנות דווקנית ללשונו של סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, ללא כל התייחסות למשמעות העומדת בבסיסה ולמטרות ההוראה. כפי שיובהר להלן, אין בידי להסכים בעניין זה עם פרשנותה המוצעת. אקדים ואומר, כי איני סבור שהסעיף דנא אכן מתייחס לפיצויים העומדים לבני משפחת החייל הנספה מכוח זכאות אישית גרידא. סעיף 21 מונה שני תנאים מצטברים על-מנת שיחולו הוראותיו ותעמוד למדינה זכות חזרה אל צד שלישי החב בפיצויים לבני משפחת החייל הנספה – התנאי הראשון הוא ששולמו לבן המשפחה של הנספה תשלומים לפי חוק משפחות החיילים, בעוד שהתנאי השני הוא ש"אותו בן משפחה זכאי בשל מות הנספה הזה לפיצויים על פי חוק אחר". דומה, כי לשון הסעיף אינה עורכת הבחנה בין זכאות ישירה של בן המשפחה לפיצויים בגין מות החייל לבין זכאות לפיצויים שעברה אליו מכוח דיני הירושה, כי אם מתייחסת לכל פיצוי לו זכאי בן המשפחה בשל מות הנספה. לפיכך, לגישתי, אותה פרשנות דווקנית שעליה עומדת המערערת אינה עולה מן הלשון הכתובה. ואולם, אף אם פרשנות מעין זו אפשרית מבחינת ניסוחו של הסעיף, עומדת היא בסתירה למדיניות המשפטית הראויה ולהגיון העומד בבסיס סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, עליהם עמדתי בפסקאות דלעיל.

17. בגדר הפיצויים בהם חבה המערערת לבני משפחתו של חייל שנהרג בתאונת דרכים בהיותו מצוי ברכב שאת שימושו ביטחה, מצויים גם פיצויים מכוח סעיף 19 לפקודת הנזיקין, ככל שאותם בני משפחה הם אכן יורשיו של החייל המנוח. כאמור לעיל, איני מוצא כל טעם שיש בו כדי להצדיק לפטור את המערערת מעמידה במלוא סכום הפיצויים בהם היא חבה, והטבה עמה על חשבון הקופה הציבורית. לחלופין, ככל שלגישתה של המערערת, אשר לא הובררה עד תום, הפועל היוצא של טענתה הוא כי באפשרות בני המשפחה, כיורשי החייל המנוח, לגבות פיצויים שמקורם בסעיף 19 לפקודת הנזיקין לצד גביית תשלומים מכוח חוק משפחות החיילים, שכן הפיצויים המדוברים אינם מוחרגים לעניין כפל הגבייה שבסעיף 21(א)(1) לחוק משפחות החיילים, הרי שמדובר במתן כפל פיצוי לבני משפחת החייל הנספה, תוך הותרת המדינה בחסרון כיס, וזאת בניגוד גמור להיגיון שבבסיס הסעיף האמור בפרט ויסודות ההטבה בכלל. משכך, בין אם לטענת המערערת יש לפטרה כליל מתשלום פיצויים שמקורם בסעיף 19 לפקודת הנזיקין, ובין אם לטענתה בני המשפחה הם שזכאים לגבות פיצויים אלו, שיקולי היגיון ומדיניות משפטית ראויה אינם יכולים להשלים עם פרשנויות מעין אלו, ומוליכים למסקנה כי אין לערוך הבחנה בין סוגי הפיצויים השונים לצורך קביעת היקף זכות השיפוי המוקנית למדינה בסעיף 21 לחוק משפחות החיילים. המדינה זכאית לחזור אל החייב בפיצויים לפי חוק הפלת"ד כלפי בני המשפחה בשל מותו של החייל הנספה, ולהיות משופה בסך כלל הפיצויים בו היה חב אילו נתבע באופן ישיר על-ידי בני משפחת החייל עצמם.

18. יצוין, כי לצורך המחשת טענותיה הציגה המערערת דוגמא למצב דברים בו החייל המנוח הותיר אחריו צוואה ובה הוריש רכושו לפלוני, אדם אשר אינו זכאי לקבלת תשלומים מכוח חוק משפחות החיילים בשל מותו של החייל. לטענתה, במצב מעין זה, לא יתכן כי תוטל עליה חובה מקבילה – הן לשלם פיצויים שמקורם בסעיף 19 לפקודת הנזיקין לאותו פלוני והן לשפות את המשיבה באותם סכומי פיצויים. ואולם, על-אף טענות המערערת, אין בדוגמא זו כדי להקשות ולהערים מכשולים בפני גישתי לפרשנות הסעיף. במידה ואותו בן המשפחה של החייל המנוח, אשר מקבל תשלומים לפי חוק משפחות החיילים, אינו יורשו של המנוח, בין כה ובין כה אין לו כל זכאות לפיצויים מכוח סעיף 19 לפקודת הנזיקין, ועל-כן אין למדינה זכות לשיפוי בגין סכומים אלו, שכן התנאים המצטברים שמקים סעיף 21 לחוק משפחות החיילים כלל אינם מתקיימים. זכאותה של המדינה אינה אוטומטית ויש לבחנה בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה.

תאונה עצמית

19. טענה נוספת שמעלה המערערת נוגעת למקרים בהם החייל שנספה בתאונת הדרכים מצא את מותו ב"תאונה עצמית", שעה שנהג ברכב. לטענתה, בהתאם לסעיף 3 לפקודת הביטוח, זכותו של נהג לפיצויים בגין תאונה עצמית היא זכות חוזית שמקורה בחוזה הביטוח שנערך בינו לבין מבטחו, הגם ששיטת קביעת הפיצויים, חישובם והיקפם מקורם בחוק הפלת"ד. המערערת מציינת, כי אמנם, בדומה לחיקוקים אחרים, מדובר בסיטואציה בה קיימת חובת ביטוח, אך בהיעדר הוראה ספציפית אין חוזי הביטוח שנחתמו מכוח חובה זו מקנים זכות תביעה כלשהי לצד שלישי, ולא ניתן להמחות את זכויות המבוטח למיטיבו הסטטוטורי. על-כן, לא קמה למדינה זכות שיפוי מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים בגין מקרים אלו, שכן לא מדובר ב"פיצויים לפי חוק אחר".

20. בשני פסקי הדין מושאי הערעור דחה בית המשפט המחוזי טענה זו של המערערת, תוך שהוא מפנה להלכה שנקבעה בבית משפט זה בד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543 (1984) (להלן: הלכת כהנקא), לפיה זכותו לפיצויים של נפגע בתאונת דרכים, אשר נהג ברכב בעת שנפגע, היא זכות לפי חוק הפלת"ד ממש, ואין מדובר בזכות חוזית גרידא הנובעת מחוזה הביטוח. יצוין, כי קביעתו זו של בית המשפט ניתנה במסגרת השאלה האם קיימת למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב כלפי מבטחו של נהג רכב אשר נפצע בתאונת דרכים בגין תגמולים ששילם לנפגע, וזאת לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (שהוא היום סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995), אשר הקנה זכות שיבוב מעין זו בגין פיצויים להם זכאי מקבל הגמלה לפי פקודת הנזיקין וחוק הפלת"ד. בית משפט קמא הפנה גם לפסיקה נוספת של בית משפט זה אשר יישמה הלכה זו (ראו, למשל: רע"א 1193/90, בעמ' 245; ע"א 204/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד מב(2) 113 (1988)). במסגרת ערעורה ובמסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, לא התעלמה המערערת מקביעות אלו של בית משפט זה, אך טענה כי הן אינן מעוגנות בלשון החוק וכי הגיעה העת לתיקון ההלכה שבטעות יסודה.

21. אין בידי לקבל את טענות המערערת. הלכת כהנקא, אשר התקבלה פה אחד על-ידי חמישה שופטים במסגרת דיון נוסף כבר לפני יותר משנות דור, מנומקת כדבעי ומתמודדת עם טענות המערערת. לאחר עיון מעמיק בטענותיה, סבורני, כי לא עלה בידי המערערת להצביע על טעמים לסטייה מההלכה או לשינויה. לא-זו-אף-זו, קבלת טענתה של המערערת תעניק לבני משפחתו של חייל שנהרג בתאונת דרכים בהיותו נוהג ברכב כפל פיצויים – הן תשלומים לפי חוק משפחות החיילים והן תגמולי ביטוח ממבטח השימוש ברכב, שכן לטענתה, מדובר בפיצויים שאינם נכללים בהגבלת הגבייה המצויה בסעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים. לכן, לא רק שטענתה של המערערת לא תסייע בידה להשתחרר מתשלום הפיצויים בהם היא חבה במקרים האמורים, קבלתה תביא לתוצאה אופרטיבית שאינה רצויה ועומדת בניגוד לתכליתו של סעיף 21 לחוק משפחתו החיילים, לפיה זוכה משפחת החייל הנספה לכפל פיצויים והמדינה נותרת ללא זכות חזרה. במצב דברים מעין זה, אין ספק כי הלכת כהנקא בעינה עומדת – עילת התביעה של נוהג הרכב הנפגע כלפי המבטח היא לפי חוק הפלת"ד עצמו, ואין מדובר בתביעה חוזית גרידא. כפועל יוצא מכך, ובהתאם לקביעותי לעיל, עומדת למדינה זכות שיפוי כלפי מבטח הרכב מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, גם במקרים בהם החייל המנוח נהרג בעודו נוהג ברכב מנועי.

22. סיכום ביניים: נוכח האמור, הגעתי אפוא למסקנה כי סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מקנה למדינה זכות שיפוי מצד שלישי החייב בפיצויים לפי חוק הפלת"ד לבני משפחת החייל הנספה, בשל תשלומים ששילמה ותשלם המדינה לבני המשפחה, בין אם היה החייל נהג ברכב ובין אם לאו, וזאת עד לגובה הפיצויים בהם היה חייב הצד השלישי לבני משפחת החייל אילו הם היו תובעים בעצמם. אעבור עתה לבחינת טענות פרטניות נוספות שהעלתה המערערת בערעורה.

פסק דין המחייב את המבוטח כתנאי לחיוב המבטח

23. במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא טענה המערערת, כי ארבעה מהחיילים הנספים שעניינם נדון בת"א 3504/09 מצאו את מותם שעה שנסעו בכלי רכב שהיו נהוגים בידי אחרים, ובכל זאת נהגים אלו, או עזבונם, לא צורפו על-ידי המדינה כנתבעים לתובענה, וזאת בניגוד להוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח הדורשת קיומו של פסק דין נגד המבוטח כתנאי לחיובו של המבטח. על כן נטען, כי כתב התביעה בכל הנוגע לפיצויים הנתבעים בגין מותם של חיילים אלו אינו מגלה עילה כלפי המערערת. יצוין, כי שניים מהנהגים במקרים האמורים הם חיילי צה"ל אשר מצאו את מותם גם הם בתאונות הנדונות, ואילו שני הנהגים הנוספים הורשעו בפלילים בגין נהיגתם באותן התאונות (להלן יחדיו: הנהגים). בתגובה לטענת המערערת הדגישה המדינה, כי בית משפט זה עמד לא אחת על כך שראוי לבטל דרישה פורמאלית זו, וכי מדובר בטענה טורדנית שכל ייעודה להקשות על ניהול ההליך, כאשר צירוף הנהגים כנתבעים בתובענה לא יביא תועלת כלשהי למערערת בניהול הגנתה, במיוחד כשהחבות בפיצוי לפי חוק הפלת"ד אינה מותנית בהוכחת האחריות לתאונה. כמו כן טענה המדינה, כי צירוף עזבונותיהם של הנהגים שקיפחו חייהם אף הם בתאונות האמורות כנתבעים, תגרום לעגמת נפש שלא לצורך להורי החיילים, וכי צירוף הנהגים שנותרו בחיים אינו נדרש שכן פסק הדין הפלילי שניתן בעניינם מקיים ממילא את דרישת סעיף 19 לפקודת הביטוח. אף-על-פי-כן, ציינה המדינה, כי במידה ובית המשפט יימצא לנכון, תצרף היא את עזבונות הנהגים המנוחים ואת הנהגים שעודם בחיים – אשר פרטי כולם היו מצויים בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי – כנתבעים נוספים.

24. בהחלטתו מיום 15.2.2011 הורה בית המשפט המחוזי על צירוף הנהגים האמורים או עיזבונותיהם כנתבעים לתביעה, וקבע כדלקמן:

"אכן, קיימת דרישה פורמאלית לכך, אך בהחלט ניתן שלא להערים קשיים בקשר אליה (ראו למשל ע"א 915/91 מ"י נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 63 (1994) וע"א 489/79 אליהו נ' צאיג, פ"ד לה(2) 123, 131-130 (1980), המוזכרים בשיבושים מסוימים בסעיף 31 של סיכומי התובעת). כך במיוחד כשיש רגישויות סביב נושא זה, כפי שקיימות במקרה דנן. מכל מקום, לנוכח העובדה שמסעיף 2 לסיכומי הנתבעת עולה עמידה על כך, הרי שיש לראות את כתב התביעה המתוקן ככולל את הנהגים הרלבנטיים לתאונות ג' ו-ז' ואת עזבונות הנהגים הרלבנטיים לתאונות ב' ו-ו' (כעולה מן המסמכים שבתיק) כנתבעים נוספים, ואת כתבי ההגנה הרלבנטיים ככוללים התגוננות מתאימה, והכל ללא צורך בהגשה פורמאלית של כתבי טענות נוספים בקשר לכך (ברוח ההסכמה שהייתה בהקשר דומה בקדם המשפט מ-19.1.2010)" (סעיף 4 להחלטה).

25. במסגרת סיכומי המערערת, שהוגשו בבית המשפט המחוזי, טענה היא כי דרך הצירוף בה נקט בית המשפט, בהחלטתו המצוטטת לעיל, אינה תואמת את הוראות הדין, שכן הנהגים המבוטחים לא צורפו באופן פורמאלי כבעלי דין בהליכים אלה, כתב התביעה לא הומצא להם ועמדתם לא נשמעה בגדר ההליכים. לגישתה, אין ב"צירוף וירטואלי" זה כדי לקיים את הוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח, ועל-כן התביעה, בחלקה הרלוונטי לעניין זה, אינה מגלה עילה כלפי המערערת. בפסק הדין החלקי שניתן ביום 27.11.2012 קבע בית המשפט כי החלטתו המצוטטת מעלה הסדירה את הסוגיה. בגדר הערעור דנא חוזרת המערערת על טענותיה. לגישתה, הצירוף בו נקט בית המשפט המחוזי אינו כדין, וכפועל יוצא מכך אין לחייבה בפיצויים בכל הנוגע לעניינם של הנספים שמצאו את מותם בהיותם נוסעים, וזאת בשל אי-קיומו של פסק דין נגד המבוטחים, הנהגים, כדרישת סעיף 19 לפקודת הביטוח. מנגד, טוענת המדינה כי צירוף הנהגים האמורים כנתבעים ותיקון כתב התביעה נעשה על-ידי בית המשפט בהחלטתו, תוך שהיא עומדת על כך שמדובר בדרישה פורמאלית גרידא, ועל-כן יש לדחות את טענות המערערת.

26. אקדים ואומר, כי אין בידי לקבל את הדרך בה נעשה צירוף הנהגים כנתבעים לתביעה בהחלטתו של בית משפט קמא. אמנם, תקנה 26(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מקנה סמכות לבית המשפט להורות על אי-תיקון כתב התביעה עקב הוספת בעל דין, אולם צירוף צד לתביעה מחייב לכל הפחות המצאה של כתב התביעה והזמנה לדין לנתבע שנוסף על מנת שבית המשפט יקנה סמכות לדון בעניינו (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 207 (מהדורה שביעית, 1995)). לא יעלה על הדעת כי יינתן פסק דין נגד בעל דין אשר אינו מודע כלל כי התנהל הליך נגדו ומבלי שניתנה לו האפשרות להציג את הגנתו. משכך, אין מנוס מלקבוע כי צירוף הנהגים לתביעה נעשה שלא כדין. אף-על-פי-כן, איני סבור כי יש לקבל את טענת המערערת ולהורות על ביטול חיובה בפיצויים במסגרת התאונות האמורות.

אפרט.

27. סעיף 19 לפקודת הביטוח קובע: "ניתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ... ישלם המבטח לבני האדם הזכאים ליהנות מפסק הדין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות ...". הן הפסיקה והן הספרות פירשו הוראת זו באופן שהיא מעניקה לניזוק זכות תביעה ישירה כלפי המבטח, המותנית בקיומו של פסק דין נגד המבוטח (ראו, למשל: רע"א 1193/90, בעמ' 248; ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה(2) 123, 131-126 (1980) (להלן: עניין צאיג); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 62 (1994) (להלן: עניין לוי); אנגלרד, בעמ' 220; דניאל פרידמן ביטוח רכב מנועי 177 (1972); דניאל קליר "יריבות ישירה בין הניזוק בתאונת דרכים לבין חברת הביטוח שביטחה את אחריותו של המזיק" עיוני משפט ב 151 (1972)). הוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח נותרה בעינה אף לאחר חקיקת חוק הפלת"ד, וזאת בכל הנוגע לתביעה בגין נזק לזולת ולתביעתם של היורשים והתלויים, בעוד שלגבי נזק גוף לנהג עצמו אין צורך בפסק דין נגד המבוטח כתנאי מוקדם להיפרע מהמבטח (עניין צאיג, עמ' 130-128). ואולם, בתי המשפט הקלו במרוצת השנים עם דרישת הסעיף. כבר בע"א 33/54 קומרשיאל יוניון נ' שר, פ"ד ח 427 (1954) (להלן: עניין שר), אשר במסגרתו נידון סעיף 10 לפקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947, שהוא היום סעיף 19 לפקודת הביטוח, נקבע כי הצד השלישי (הניזוק) רשאי לתבוע את המבטח בו-זמנית ובמאוחד עם המבוטח, ולא רק לאחר השגת פסק דין נגד האחרון. קביעה זו אומצה על-ידי המחוקק ועוגנה בהמשך בסעיף 20 לפקודת הביטוח. כמו כן, בתי המשפט נוהגים בגישה ליבראלית ביחס לאפשרות צירופו של המבוטח כצד להליך תוך תיקון כתב התביעה, לעיתים אף במסגרת הליך הערעור (עניין לוי, בעמ' 63; עניין צאיג, בעמ' 131), ולעיתים אף לאחר חלוף תקופת ההתיישנות של תביעת הנפגע בתאונת הדרכים נגד המבוטח (ראו, למשל: ת"א (שלום-הר') 41842-06-13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עדי (7.1.2015); ת"א (שלום-חי') 6553-08-13 ראיק נ' חוסיין (24.6.2014); ת"א (שלום-חי') 20689-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' איסקוב (11.9.2013); ת"א (שלום-רח') 1725/06 ארליך נ' נורקייט בע"מ (31.8.2009); ת"א (שלום-טב') 848/05 יעקב נ' יזרעלי (1.3.2007); ת"א (שלום-נצ') 4790/05 בשארה נ' נגה חברה לביטוח בע"מ (5.11.2006). מאידך, ראו מקרים בהם נדחתה אפשרות צירוף המבוטח לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ועקב כך נדחתה התביעה: ת"א (מחוזי-ת"א) 22770-05-13 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (18.8.2014); ע"א (מחוזי-י-ם) 3120/09 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שמאסנה אנואר (7.9.2009)). בהקשר זה, קבע השופט ח' כהן בעניין צאיג כדלקמן:

"...לעניין צירוף הנוהג כנתבע לתובענה זו ולשכמותה. ברצוני להדגיש רק זאת, כי בתי המשפט ייטיבו לעשות, אם ירבו להשתמש בסמכותם הרחבה, שהוענקה להם בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, כדי 'לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה' - והוא בכל שלב משלבי הדיון, לרבות בשלב הערעור; ועד שיכשילו תובענה בשל אי-צרוף נתבע שגם נגדו צריכה היתה התובענה להיות מוגשת, יצרפוהו הם אף מיוזמתם שלהם" (עמ' 135 לפסק הדין).

28. עולה מן האמור, כי לכאורה יש להורות על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שיורה על צירוף כדין של הנהגים כנתבעים לתובענה. ואולם, סבורני כי בנסיבות העניין אין הדבר נדרש. תכליתה של הדרישה לקיומו של פסק דין נגד המבוטח נטועה בכך שחבותו של המבטח בהיותו חייב משני נובעת מחבותו של המבוטח – החייב הראשוני. הווה אומר, על המבטח תוטל החובה לפרוע את חובו של המבוטח רק ככל שתוכח אחריותו של המבוטח כלפי הניזוק. על כן, נדרש כי תוכח תחילה אחריותו של המבוטח בפיצויים לניזוק במסגרת פסק דין שיינתן נגדו, ורק מכוחו נוצרת זכותו הישירה של הניזוק כלפי המבטח. בהקשר זה דומה כי תכליתו העיקרית של סעיף 19 לפקודת הביטוח, אשר נחקק כאשר אחריות על נזקים שנגרמו עקב תאונת דרכים נקבעה במסגרת עילות המצויות בפקודת הנזיקין ובטרם חקיקתו של חוק הפלת"ד הקובע משטר של אחריות מוחלטת וחובת ביטוח, היא להבטיח כי המבוטח, שלו הידע הרב ביותר על נסיבות קרות המאורע, יהיה צד להליך ולא יותיר את המבטח, שאין בידיו מידע עובדתי על פירטי ההתרחשות, בודד במערכה. עוד בעניין שר ציין הנשיא י' אולשן:

"אם מוגשת תביעה נגד מעביד על-ידי התובע שניזוק על-ידי הפועל לא יוכל המעביד לבקש את בית-המשפט לבטל את התביעה נגדו תוך טענת חוסר יריבות בינו לבין התובע, מפני שבית-המשפט טרם קבע כי הנזק נגרם באשמתו של הפועל שלו. כן גם במקרה שלפנינו. נראה לי, שהמבטח אשר צורף כנתבע אינו יכול לבקש ביטול התביעה נגדו תוך טענת חוסר יריבות, מפני שבית-המשפט טרם קבע את אשמתו של המבוטח.

כשם שבמקרה הראשון השאלה המתעוררת איננה שאלת יריבות אלא קביעת ממצאים בדבר אשמתו של הפועל על סמך דברי עדים, כן גם כאן השאלה איננה שאלת חוסר יריבות, אלא שאלה של קביעת אחריותו של המבוטח שהיא תנאי לחיובו של המבטח, אלא שכאן אין הקביעה הזאת יכולה להיעשות אלא על סמך הוכחות המובאות בתביעה שהמבוטח הנהו צד בה, ולפיכך מדובר על פסק דין שהושג נגד המבוטח" (עמ' 435 לפסק הדין).

29. גם לאחר חקיקתו של חוק הפלת"ד אשר הוביל לרפורמה מרחיקת לכת באשר לפיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונת דרכים, עת ביטל את חובת הפיצוי המבוססת על אשם וקבע משטר אחריות "מוחלטת ומלאה", אשר קל בהרבה להוכחה, עמד השופט א' ברק בעניין צאיג על כך שתכליתו זו של סעיף 19 לפקודת הביטוח עומדת בעינה:

"הערכאה הראשונה קבעה, כי מקום שמבטח אינו מכחיש הוצאתה של פוליסת ביטוח וכי הרכב המבוטח מעורב בתאונה, אין הכרח בצירוף הנוהג כנתבע. מסקנה זו מבוססת על כך, כי "במקום 'פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על-ידי ביטוח ... ' בו מדובר בסעיף 19 לפקודה, כתנאי לחבות המבטח לשלם 'לבני-האדם הזכאים ליהנות מפסק-דין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות... ' באה כעת החבות המוחלטת והמלאה של 'המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב' כלשון הסעיף 2(א) לחוק; וגבול החבות נובע ומוטל על המבטח על פי הדרישות לגבי הפוליסה כפי שנקבעו בסעיף 3 החדש של הפקודה".
עם כל הכבוד, אין בידי לקבל גישה זו, שיש בה משום ערבוב בין שאלת האחריות של הנוהג כלפי הניזוק, לבין שאלת הביטוח של אותה אחריות, וחובת המבטח לשלם לניזוק. החבות המוחלטת, שנקבעה בחוק הפיצויים, לא ביטלה את הוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח, הממשיכה לעמוד בתוקפה, והדורשת פסק-דין נגד המבוטח. האחריות המוחלטת אך הרחיבה את אחריותו של הנוהג, אך זו עדיין נשארה אחריות מסוג האחריות בנזיקין [...] המחייבת הוכחת יסודותיה. לעניין אחריותו של המבטח לא מספיקה העובדה, כי הוא הוציא פוליסת ביטוח וכי הרכב היה מעורב בתאונה. בנוסף לתנאים אלה יש להוכיח כי הנוהג אחראי כלפי הניזוק. הוכחתה של אחריות זו קלה מאשר בעבר, שכן אין צורך להוכיח את האשם של הנוהג. עם זאת, גם אחריות מוחלטת אינה בלתי מוגבלת. כך, למשל, על הניזוק להוכיח, כי 'נזק הגוף' 'נגרם' 'עקב' 'השימוש' 'ברכב מנועי'. עניינים אלה - אם הם שנויים במחלוקת - מחייבים הוכחה, והצד הנכון בגינם הוא הנוהג הנושא באחריות. הוא הדין בהוכחת שיעור הפיצויים" (עמ' 130).

30. יצוין, כי לצד העמידה על התכלית שבבסיס סעיף 19 לפקודת הביטוח, הביע השופט א' ברק בהמשך דבריו את הסתייגותו מהדרישה לקיומו של פסק דין נגד המבוטח כתנאי לחבותו של המבטח, ואי יצירת יריבות ישירה ובלתי מותנית בין הניזוק למבטח:

"שאלה אחרת היא, אם המצב המשפטי בעניין זה, הקובע כתנאי לחבותו של המבטח כלפי הניזוק, קבלת פסק-דין נגד הנוהג, מניח את הדעת. שאלה זו צריכה הייתה להתעורר כבר בעבר, עוד בטרם הוחק חוק הפיצויים, אך היא החריפה במיוחד לאחריו. ניתן לגרוס, כי הפתרון הרצוי הוא ביצירת קשר משפטי ישיר בין הניזוק לבין המבטח, ללא צורך בתביעה או בפסק-דין נגד הנוהג. אכן, זהו הדין במספר ארצות קונטיננטליות - כגון: שוודיה וגרמניה - אשר אימצו את האמנה האירופאית בדבר ביטוח חובה של כלי רכב מנועיים (European Convention on Compulsory Insurance Against Civil Liability in Respect of Motor Vehicles). סעיף 6 לנספח לאמנה קובע, כי לניזוק זכות ישירה כנגד המבטח. זה האחרון רשאי לצרף את הנוהג כנתבע נוסף. דומה כי רצוי הוא לשקול הנהגת שיטה דומה גם בישראל" (עמ' 131-130 לפסק הדין).

ביקורת מעין זו על הדרישה לקיומו של פסק דין נגד המבוטח כתנאי לחבותו של המבטח, קיבלה משנה תוקף עת נחקק חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, אשר סעיף 68 שבו פורש כמקים יריבות ישירה בין הצד השלישי לבין המבטח, ללא התנייתה בקיומו של פסק דין כנגד המבוטח הקובע את אחריותו (ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 1155 (מהדורה שנייה, 2009); שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 368 (2007), והאסמכתאות הנזכרות שם) (להלן: ולר)). כך, בעניין לוי ציין הנשיא מ' שמגר בהתייחסו לדרישה בדבר קיומו של פסק דין נגד המבוטח שבסעיף 19 לפקודת הביטוח:

"הלכה זו ראויה להרהור שני, שהרי מדובר בתחום ביטוח הרכב המנועי, שבו ביטוח אחריות הוא חובה, ובו קיימת מגמה להבטיח נפגעים מפני מצב שבו יישארו ללא ביטוח [...] התמיהה גוברת כאשר מסתבר שדרישה זו אינה קיימת בחוזי ביטוח שאינם עוסקים בנזק גוף (סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981), וכך לכאורה, דווקא בתחום ביטוח הרכב המנועי מוחמרות הדרישות בהשוואה לתחומים אחרים" (עמ' 63 לפסק הדין).

וראו בעניין זה גם את גישתו של דוד ששון:

"...פרשנות הקובעת, שסעיף 68 מקל עם הצד השלישי בהשוואה למצבם של קרבנות תאונות דרכים בהתאם לסעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי, מובילה לתוצאה בלתי הגיונית, דהיינו – למסקנה האבסורדית, שמצבו של כל צד שלישי בתביעה רגילה שפיר בעניין זה ממצבו של קרבן תאונת דרכים; והרי אין ספק, שמדיניות המחוקק היתה להיטיב בכל מקרה דווקא עם האחרונים בהשוואה לראשונים" (דוד מ' ששון דיני ביטוח 96 (הוצאת שוקן, 1988).

31. מכל מקום, גם בהינתן ביקורת זו נגד הדרישה שבסעיף האמור, דומה כי קיימת הסכמה בכל הנוגע לתכליתו. בהקשר זה יצוין, כי אף אלו הטוענים כי יש לקרוא את סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח ככולל דרישה לקיומו של פסק דין כנגד המבוטח, בדומה לסעיף 19 לפקודת הביטוח, עומדים על אותה התכלית שבבסיס הסעיף – הצורך בהוכחת אחריותו של המבוטח בטרם הטלת חבות על המבטח, וההבנה כי לשם בירור החבות, משיקולי יעילות דיונית, המבוטח הוא צד נדרש להליך (ראו, למשל: ולר, עמ' 372-370; שושנה נתניהו "זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות" הפרקליט מד(א) 11, 22-21 (1998)).

32. נוכח האמור, בנסיבותיהן הקונקרטיות של התאונות שעניינן נדון בפסקי הדין נשוא הערעורים דנא, איני סבור כי יש להורות על צירוף הנהגים כנתבעים במסגרת הליך הערעור, וודאי שאין מקום לקבוע כי אין לחייב את המערערת בפיצויים בגדר התאונות דנן אך בשל הפגם שנפל בהחלטת בית המשפט המחוזי על צירופם של הנהגים כנתבעים להליך שהתנהל; שכן בפועל, תכלית הדרישה בדבר קיומו של פסק דין נגד המבוטח הושגה במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא. אחריותם וחבותם של הנהגים האמורים בפיצויים לבני משפחות החיילים הנספים הוכחה, והעיקר - אין בפי המערערת טענה כי תהא לה תועלת מצירופם של הנהגים כנתבעים בכל הנוגע לאפשרותה להתגונן מפני תביעת המדינה, כך שהפגם הוא פורמאלי גרידא וכל השאלות השנויות במחלוקת לעניין אחריותם של המבוטחים נתבהרו כהלכתן. ומכל מקום, בנסיבות המקרים שבפנינו, לא היה בצירוף הנהגים כנתבעים כדי לסייע בבירור המאורעות ובחינת היסודות הדרושים לאחריותם, שכן שניים מהם, כאמור, הורשעו בהליך פלילי ומסרו את גרסתם לאירועים בפני בית המשפט במסגרת אותו ההליך, ואילו השניים הנוספים מצאו מותם בתאונות הנדונות, ועל-כן צירוף עזבונותיהם כנתבעים לא היה בו כדי לסייע בהיבט זה. לפיכך, בנסיבות העניין ומשהוגשמה בפועל תכלית ההוראה שבסעיף 19 לפקודת הביטוח, אין לגרוע מזכויותיה של המדינה לשיפוי, אך בשל אי-הצירוף (או "הצירוף הוירטואלי" על-פי החלטת בית המשפט המחוזי).

33. למען הסר ספק, אין בקביעה זו כדי לשנות מן ההוראה הקבועה בסעיף 19 לפקודת הביטוח, על-אף שיש מקום לבחינה נוספת מצד המחוקק בנוגע לצורך בה, כאמור לעיל. עוד יצוין, כי על המדינה לשקול שינוי המדיניות המכוונת של אי-צירוף עזבונות מבוטחים כנתבעים בתביעה לשיפוי לפי חוק הפלת"ד מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, במקרים בהם הנהג המנוח היה חייל צה"ל אף הוא, ככל שמדיניות כזו ננקטה. דרישת החוק היא ברורה, ואין ליצור הבחנה בין מקרה שכזה לבין כל מקרה אחר בו הנהג בכלי הרכב המנועי קיפח את חייו אף הוא, והנפגע בנזק גוף עקב התאונה מחויב לצרף את עיזבון המבוטח כנתבע בתביעתו לפיצויים לפי חוק הפלת"ד.

ע"א 2340/13

34. בגדר ע"א 2340/13 משיגה המערערת על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.3.2013 הנוגעת למישור היחסים שבינה ובין המשיבים 3-2 במסגרת תאונת דרכים ספציפית. תחילה יוצג הרקע העובדתי הדרוש לעניין.

בבוקר 9.4.2005, יום שבת, נהרג החייל עידן סדן ז"ל (להלן: סדן) בתאונת דרכים, בהיותו נוסע ברכב פרטי אשר התנגש בעוצמה רבה במשאית שחנתה לאורך המדרכה באותו הרחוב. משהגישה המדינה תביעת שיפוי לפי סעיף 21 לחוק משפחות החיילים כלפי המערערת, אשר ביטחה את השימוש ברכב בו נסע המנוח, בגין הפיצויים בהם היא חבה להורי החייל לפי חוק הפלת"ד, הגישה המערערת הודעת צד שלישי למשיבים 3-2, נהג המשאית ומבטחתו. המערערת טענה כי על המשיבים 3-2 להשתתף בחמישים אחוזים מסכום הפיצויים שיפסק למדינה בגין התאונה דנא, וזאת מכוח צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשס"א-2001 (להלן: צו חלוקת נטל הפיצויים). טענות המערערת נסמכו על סעיף 2 לצו חלוקת נטל הפיצויים, אשר מורה כדלקמן:

חלוקת נטל הפיצויים

"2. (א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל, 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם, יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים.
[...]
(ג) לענין חלוקת החבות לפי צו זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים, אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר".

35. יצוין, כי במקרה דנא לא הייתה מחלוקת באשר להיותה של המשאית רכב כבד, והיותו של הרכב הפרטי, בו נסע סדן בעת התאונה, רכב קל. יחד עם זאת טענה המערערת, כי המשאית בה התנגש הרכב הפרטי חנתה שלא כדין במקום בעת המאורע, ועל כן חלה על האירוע החזקה המרבה הקבועה בהגדרת תאונת דרכים שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד – "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". משכך, מהווה המשאית "רכב מעורב" בתאונה האמורה אשר בעת התרחשותה היה מגע בינו לבין הרכב הפרטי, ועל-כן חבים הנהג ומבטחתו בהשתתפות בסכום הפיצויים שיפסקו לזכות המדינה בגין התשלומים ששילמה לבני משפחתו של סדן, וזאת בהתאם להוראות צו חלוקת נטל הפיצויים. במהלך בירור התובענה התברר, כי בקשר לתאונה האמורה התנהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפרטי, איתי סבתו (להלן: סבתו), במסגרתו הורשע הלה, על-פי הודאתו, בגרימת תאונת דרכים (ת"ד 2306/05, בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה). יצוין, כי במסגרת ההליך הפלילי נקבע, בין היתר, כי המשאית האמורה חנתה כדין במקום התאונה. המבקשת הגישה בקשה למתן רשות להבאת ראיות לסתור את הממצאים שנקבעו במסגרת ההליך הפלילי לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בגדרה ביקשה היא להגיש תמונות שצולמו במקום התרחשות התאונה הכוללות צילומי תמרור המסדיר את החנייה במקום; תעודת עובד ציבור מטעמו של מנהל אגף תנועה, שילוט ופיקוח בעיריית רחובות שבה התייחסות להוראות התמרור המוצב במקום, והבהרה כי זה הוצב שם עובר למועד התרחשות התאונה.

36. בהחלטתו מיום 7.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי יש להכריע בהודעה לצד שלישי על יסוד ממצאי הכרעת הדין הפלילית כפי שהובאו בגזר הדין (שכן הכרעת הדין עצמה לא אותרה). בית המשפט עמד על כך שהיתר להבאת ראיות לסתור ממצאי הרשעה פלילית ניתן אך במקרים חריגים, כאשר המקרה דנא אינו בא בקהלם. עוד נאמר, כי הראיות מושא הבקשה הוגשו על-ידי המערערת ללא בקשת היתר כנדרש בסעיף 42ג לפקודת הראיות, וזאת לאחר שבקדם המשפט שנערך בהודעה לצד שלישי לא ציינה המערערת את קיומה של ההרשעה הפלילית. לגופו של עניין נקבע, כי הראיות שהוגשו במסגרת הבקשה רק מחזקות את המסקנה כי המשאית חנתה כדין. בסיכומי טענותיה, עמדה המערערת על כך שהחלטה זו חוסמת דרכה ומונעת ממנה את השיפוי הנטען, וקראה לשינויה ולהגעה לתוצאה הרצויה מכוח הסתמכות על אותן ראיות. בפסק דינו מיום 20.3.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי הנתבעת "משתרשת בחטא" בכך שממשיכה לטעון על-יסוד ראיות שהוחלט שלא תתקבלנה, וזאת תוך שהיא מציגה טענות המנוגדות לנוסחו המלא של התמרור אשר מתיר את חניית המשאית במקום האמור ביום שבת – היום בו התרחשה התאונה. בית המשפט ציין, כי מממצאי הכרעת הדין עולה כי לא רק שהמשאית חנתה כדין בכביש רחב, אלא שהיא גם לא יצרה סיכון תעבורתי. משכך, נדחתה ההודעה לצד שלישי, ונקבע כי המערערת אינה זכאית להשתתפות מן המשיבים 3-2.

37. בערעור דנא טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי עת החליט לדחות את בקשתה להתיר הבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין הפלילית, ומנע בכך את האפשרות להוכיח כי חניית המשאית במקום התאונה הייתה שלא כדין, וזאת באופן הסותר את הוראות סעיף 42ג לפקודת הראיות תוך גרימת עיוות דין. המערערת טוענת, בין היתר, כי הכרעת הדין הפלילית ניתנה לאחר שסבתו הודה במיוחס לו, ובטרם נשמעו ראיות, כך ששאלת חוקיות חניית המשאית במקום התאונה כלל לא התבררה במסגרת ההליך הפלילי, וההכרעה בה הסתמכה על האמור בכתב האישום בלבד. כמו כן, לטענתה, היה מקום להתיר את הבאת הראיות בשל טיבן וסוגן, שכן המדובר בראיות מוצקות וחד-משמעיות, תוך שהיא מציינת כי בית המשפט המחוזי טעה בהבנת הוראות התמרור שהיה מוצב במקום התאונה. נוכח האמור, טוענת המערערת כי יש לחייב את המשיבים בהשתתפות כדי מחצית מסכום הפיצויים שהוטלו עליה לזכות המדינה בהקשר של התאונה הנידונה, או למצער, להחזיר את הדיון בסוגיה לבית המשפט המחוזי.

38. בפתח הדיון בסוגיה, אעמוד על המסגרת הנורמטיבית הדרושה לענייננו. בחינת חלוקת האחריות בין כלי רכב המעורבים בתאונת דרכים לפי סעיף 2(א) לצו חלוקת נטל הפיצויים, תעשה רק לאחר קביעת מעורבותם בהתאם להגדרת "תאונת דרכים" המצויה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. הווה אומר, רק משנמצא כי מתקיימים תנאי ההגדרה הבסיסית או החזקות המרבות שבסעיף בנוגע לכל אחד מכלי הרכב, יבחן קיומם של התנאים הנוספים הכלולים בסעיף 2 לצו חלוקת נטל הפיצויים, בין היתר, התקיימותה של דרישה המגע הפיסי בין כלי הרכב לפי סעיף 2(ג) לצו האמור. סעיף 2 לצו חלוקת נטל הפיצויים יוצר מנגנון פנימי לחלוקת החבות כאשר מעורבים בתאונה רכב כבד ורכב קל, כהגדרתם בצו, אך אין הוא בא להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאין לו כל אחריות לתאונה. לפיכך, בחינת המגע בין כלי הרכב הכבד והקל תיעשה רק בשלב השני, לאחר שהוכח כי כל אחד מהרכבים היה מעורב בתאונה (והשוו פסיקת בית משפט זה לעניין סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, אשר הסיפא שלו דומה בנוסחה לסעיף 2(ג) לצו חלוקת נטל הפיצויים: רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 9-6 (12.6.2009); רע"א 7501/11 אברמוב נ' בכר, פסקאות 10-9 (6.3.2012); ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (31.10.2007) (להלן: עניין אררט)).

39. טוענת המערערת, כי המשאית היא רכב מעורב בתאונה, שכן התאונה נגרמה עקב פגיעת הרכב הפרטי במשאית שחנתה במקום שאסור לחנות בו, ועל כן מתקיימת החזקה המרבה בדבר חנייה אסורה שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שמבחן הסיכון התחבורתי הוא המבחן הקובע לשם תחולת החזקה האמורה, כאשר הוראות הדין באשר לחנייה עשויות להוות אינדיקציה בלבד:

"המונח 'חניה אסורה' צריך אפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי 'חנייה במקום שאסור לחנות בו' צריך להיות הסיכון התחבורתי, אשר חנייה כזאת יוצרת. חנייה תהא 'חנייה אסורה', גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חנייה, אולם עצם החנייה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חנייה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חנייה אסורה", גם אם יש במקום שלט האוסר חנייה במקום זה. ודוק: במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחנייה גלום סיכון תחבורתי, ולהיפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על פי נסיבותיו של כל מקרה". (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פסקה 12 (4.11.2003) (להלן: עניין אדרי). וראו גם: עניין אררט, פסקאות 7-6; ריבלין, עמ' 303; אנגלרד, עמ' 118-116).

40. הן בפנינו והן בפני בית המשפט המחוזי, התמקדה המערערת בטענתה כי חניית המשאית במקום ובשעת התאונה הייתה שלא כדין, תוך ניסיון לסתור את שנקבע במסגרת ההליך הפלילי, ורק בשולי טענותיה ציינה כי המשאית היא בגדר "מונסטר תחבורתי", אך ללא כל ביסוס ראייתי לסיכון תחבורתי כלשהו שנוצר עקב חנית המשאית. מנגד, מדו"ח בוחן התנועה ומפרטי כתב האישום (המובאים בגזר הדין) עולה, כי המשאית לא יצרה בחנייתה כל סיכון תחבורתי. בנסיבות אלה, אף בהתחשב בראיות שהציגה המערערת במטרה לסתור את שנקבע בהליך הפלילי, מסופקני אם עולה בידה להוכיח כי חנייתה של המשאית אכן היוותה סיכון תחבורתי כנדרש בחזקה המרבה בדבר חניה אסורה, וזאת בלי להידרש לשאלת היות החניה מותרת או אסורה בדין ולפרשנות התמרור.

41. ואולם, אף אם אניח כי מדובר בחנייה אסורה היוצרת סיכון תחבורתי, בכך אין סגי, שכן בחינת תחולתה של החזקה המרבה היא דו-שלבית – "בשלב הראשון, בו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה האם החניה הינה אסורה, דהיינו – שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, בו נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, נשאלת השאלה האם החנייה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק" (עניין אדרי, פסקה 13; וראו גם: ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי, פסקאות 23-22 לפסק דינה של השופטת ארבל (1.7.2014); ריבלין, עמ' 308). בענייננו, אין חולק כי במסגרת המאורע מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב האסורה לכאורה, לבין הפגיעה, שכן אלמלא הייתה חונה המשאית במקום האמור, לא היה פוגע בה הרכב הפרטי. יחד עם זאת, המערערת כלל אינה טוענת לעניין התקיימותו של קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה, לבין התרחשות התאונה ותוצאותיה, ונדמה כי יוצאת היא מנקודת הנחה כי יסוד זה מתקיים. ואולם, מעיון בחומרים שהונחו בפני, סבורני כי לא כך הם פני הדברים. בגזר הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד סבתו צוין:

"כאמור, בכתב האישום, המדובר היה בשעה 07:00 בבוקר יום שבת, ברחוב בנימין ברחובות כאשר מזג האויר נאה, ראות טובה ושדה ראייה פתוח למרחק של למעלה מ-250 מ'. מדובר בכביש רחב – 12 מטר – בו מותרת החנייה. המשאית שאורכה כעשרים מטר חנתה כחוק. לא רק שהנאשם כשל מלהבחין ברכב החונה – יתרה מזאת, לא ניסה למנוע את התאונה על ידי בלימת חירום או לכל הפחות על ידי האטה. אין בפי הנאשם כל הסבר תקף בדבר מחדלו".

42. עוד צוין, כי התאונה התרחשה שעה שסבתו וחבריו חזרו מבילוי לילי, וכי סבתו לא ידע להסביר מדוע "התביית" על הרכב החונה, לבד מסברתו שישנה אפשרות כי נרדם, אשר הועלתה בפני קצינת המבחן בעת עריכת התסקיר בעניינו (יצוין, כי לא נקבע ממצא עובדתי לעניין זה). בנסיבות העניין, לא ניתן לקבוע כי הסיכון התחבורתי שנוצר עקב חניית המשאית, האסורה לכאורה, הוא הסיכון שהתממש. ככל שהיה סיכון תחבורתי בחניית המשאית, נובע הוא מהעובדה שבחנייתה חסמה המשאית באופן חלקי נתח מן הכביש, באופן שיש בו כדי לשבש את התנועה ולהפתיע את הנוהגים בדרך. סיכון זה אינו הסיכון שהתקיים בענייננו, שכן הפגיעה לא נוצרה עקב הקושי להבחין במשאית, או עקב חסימת הכביש. סבתו התנגש במשאית במהירות, ללא כל ניסיון לבלום, כאשר בהתאם לדוח בוחן התנועה הרכב הפרטי התנגש עם חזיתו במשאית, ולא היה מצוי בקו ישר עם כיוונה של התנועה. במצב דברים מעין זה דומה, כי אף לולא הימצאותה של המשאית במקום התאונה, לא היה נמנע הנזק שנגרם בעקבותיה, שכן הרכב הפרטי היה מתנגש בעוצמה בכל עצם אחר שהיה מצוי במקום. בנסיבות העניין, משלא נתקיימה הזיקה הדרושה בין השימוש במשאית לבין התאונה, לא נותר אלא לקבוע כי המשאית אינה "רכב מעורב" במאורע, ולהטיל את האחריות המלאה לפיצויים על מבטח הרכב הפרטי, המערערת.

נוכח האמור, ע"א 2340/13 נדחה.

שכר טרחת עו"ד

43. טענתה האחרונה של המערערת נוגעת לחיובה בשכר טרחת עורך-דין בשיעור של 13 אחוזים מהסכום שנפסק לחובתה, וזאת במסגרת שני פסקי הדין מושאי הערעור. לטענת המערערת, בבואו לקבוע את החיוב בשכר טרחה, היה על בית המשפט המחוזי להתבסס על כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), תש"ס-2000, וזאת בהתאם להוראות תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. לגישתה, שיעור שכר הטרחה שנקבע לחובתה סוטה באופן משמעותי מהאמור בכללים אלו. כמו כן, מדגישה המערערת, כי נוכח פסיקת בית משפט זה לפיה תביעת השיפוי של המדינה מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים היא תביעה עצמאית, אין מדובר בתביעה לפי חוק הפלת"ד ולכן אין תחולה לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977.

44. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תטה להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בעניין הוצאות ושכר טרחה, אלא במקרים חריגים בהם ניכר כי נפלה טעות מהותית, וזאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בסוגיה (ראו, למשל: ע"א 2080/09 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל, פסקה 37 (23.6.2013); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005)). איני סבור כי המקרה דנא בא בקהלם של המקרים המצדיקים חריגה מכלל זה. למעלה מן הדרוש אציין, כי לגישתי שיעור שכר הטרחה שנפסק לזכות המדינה במסגרת פסקי הדין מושאי הערעור, שנומק על-ידי בית משפט קמא באמור בהסכם שכר הטרחה שצרפה המדינה לסיכומיה, הוא אך סביר. ראשית, אמנם באופן פורמאלי, אין מדובר בתביעת פיצויים לפי חוק הפלת"ד כי אם בתביעת שיפוי עצמאית. ואולם, תביעתה של המדינה דרשה הן הוכחת אחריות המערערת לפי חוק הפלת"ד והן התמודדות עם טענותיה הכלליות של המערערת לעניין היחס בין חוק משפחות החיילים וחוק הפלת"ד. על-כן, למצער, היה מקום לפסיקת שכר טרחה בזיקה לכללי לשכת עורכי הדין באשר לתעריף המקסימאלי לתביעות לפי חוק הפלת"ד. שנית, תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מפנה עוד לכללים בני תוקף לעניין תעריף שכר הטרחה המינימאלי המומלץ, ולכן כללי הלשכה בהקשר זה הם בגדר המלצה בלבד, ומכל מקום, התעריף המומלץ אינו בהכרח אמת המידה המכרעת בפסיקת הוצאות ושכר טרחה (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803, פסקה 52 (2007)).

45. סוף דבר – אציע לחבריי, אפוא, לדחות את שלושת הערעורים שבפנינו. כמו כן, אציע לחבריי לחייב את המערערת בשכר טרחת עורך-הדין של המדינה בסך של 75,000 ש"ח, ובשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים 3-2 בסך של 25,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

אני מסכים עם דברי חברי, השופט צ' זילברטל, על יסוד נימוקיו.

לדאבון הלב, נהרגו בתאונות דרכים חיילים בשירות סדיר בצה"ל. כלי הרכב שנסעו בהם, היו מבוטחים בביטוח חובה אצל אליהו – חברה לביטוח בע"מ (להלן: אליהו). הורי החיילים הוכרו כזכאים לתשלומים מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק משפחות חיילים). המדינה שילמה להורים תגמולים, העניקה הטבות, ותוסיף ותשלם עד לאריכות ימיהם של ההורים סכומי כסף בסדרי-גודל של מיליוני שקלים לכל משפחה ומשפחה. סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות חיילים מורה כי המדינה זכאית להיות מפוצה בעד תשלומים אלה בשיעור שעד לסכום הכסף שהיתה אליהו משלמת להורים, אילו בחרו ההורים לתבוע את אליהו במקום את המדינה. אליהו מבקשת להתנער מחובת השיפוי הזו. ברם, אין טעם ולא תכלית בניסיונה זה להתעשר על חשבון קופת הציבור, להרוויח מכך שההרוגים בתאונות הדרכים הנדונות היו חיילים – ולא מבוטחים אחרים – ושהורי החיילים מקבלים פיצויים מכוח חוק משפחות חיילים. אין זה הגון, לא ראוי מבחינת חלוקת נטל הפיצוי, ולא נכון מבחינה כלכלית. אלמלא שילמה המדינה – תשלום שנעשה רק מכיוון שמדובר בחיילים – היתה אליהו משלמת טבין ותקילין, לא פחות מסכומי הכסף שחויבה לשלם למדינה כשיפוי.

ההסדר המעוגן בסעיף 21 לחוק משפחות חיילים, ימיו כמעט כימי המדינה, הכל נהגו בפועל על-פיו – המדינה וחברות הביטוח. השכל הישר מחייבוֹ. דומה כי בעקבות הלכת אטינגר, שבעטיה עלו במידה רבה סכומי השיפוי, ניסתה אליהו להשתמט מחובת השיפוי, בטענות משפטיות שאין בהן ממש. "פיצויים על נזקים אזרחיים" שבהגדרת "פיצויים לפי חוק אחר" בסעיף 21(ב) לחוק משפחות חיילים כוללים גם פיצויים לפי חוק פלת"ד – כעולה מלשון החוק, מן ההיסטוריה החקיקתית, ועל יסוד טעמים של מדיניות משפטית ראויה. על כל אלה עמד חברי בפרטוּת, הן לגבי זכות השיפוי, הן לגבי היקפה. ללמדנו שגישה פורמלית וגישה מהותית כלפי העניין שעל הפרק – תוצאתן אחת: מן הדין ומן הצדק שאליהו תמלא אחר חובת השיפוי.

ש ו פ ט

הנשיאה מ' נאור:

לדעתי, כדעת חברַי דין הערעורים להידחות מן הטעמים שפירט השופט צ' זילברטל.

ה נ ש י א ה

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

ניתן היום, ‏כ"ב באייר התשע"ה (‏11.5.2015).

ה נ ש י א ה
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13002010_L11.doc סח+שצ
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il