הדפסה

מדינת ישראל נ' אחמד ואח'

בפני כב' השופט אברהם אליקים
המאשימה
מדינת ישראל

נגד

הנאשמים

  1. עומר אחמד ת.ז. XXXXXX897
  2. חיר אחמד ת.ז. XXXXXX706
  3. סעיד אחמד ת.ז. XXXXXX281

גזר דין

מבוא
הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעובדותיו של כתב אישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון שאינו כולל הסכמה לעניין העונש, (כתב האישום המתוקן סומן א).

על פי עובדותיו של כתב האישום המתוקן, הנאשמים הינם אחים, המתלונן נגר במקצועו. נאשם 1 הזמין אצל המתלונן ביצוע עבודות נגרות בביתו ומשנוצרה מחלוקת ביניהם דרש נאשם 1 מהמתלונן להחזיר לו כספים בסכום של כ-20,000 ש"ח, סכום שכונה "החוב" בכתב האישום.

בתאריך 3.9.2011 הגיעו נאשמים 1 ו-2 בסמוך לביתו של המתלונן והציעו לו לבוא עימם לדבר על החוב, המתלונן הסכים ועלה לרכבם. נאשמים 1 ו-2 לקחו את המתלונן לחלקת אדמה מגודרת השייכת למשפחתם וזאת בכוונה לכלוא אותו בקונטיינר ולסחוט אותו. נאשם 1 תקף את המתלונן בכך שנתן לו אגרוף במצחו באמצעות אגרופן, כפת את ידיו באזיקים והכניס אותו לקונטי ינר, כשהנאשמים אומרים לו בכוונה להפחידו כי יישאר כלוא בקונטיינר עד שיביא כסף או רכב במקום כסף. כעבור זמן הגיע למקום נאשם 3 שאמר למתלונן שיביא כסף או יישאר כלוא בקונטיינר, כתוצאה מכליאתו ובשל פחדו מהנאשמים הסכים המתלונן להשיב להם כסף והציע רכב במקום כסף ובנוכחות הנאשמים התקשר המתלונן לבעל מגרש מכוניות וביקש שייתן לנאשמים רכב בשווי 20,000 ש"ח. נאשם 3 נסע למגרש המכוניות לקבל רכב כאמור, כשנאשמים 1 ו-2 נשארים לשמור על המתלונן הכלוא בקונטיינר, משסרב אחיו של בעל מגרש המכוניות למסור את הרכב, חזר נאשם 3 אל המתלונן הכל וא וכעס עליו. בתגובה צלצל המתלונן לדודו כדי שיוסדר החוב. לאחר מפגש עם הדוד והבטחת המתלונן כי ישלם את החוב שוחרר המתלונן.

נאשמים 1 ו-2 סחטו בכוח את המתלונן כדי להניעו לשלם להם חוב, כלאו אותו כליאת שווא, כשנאשם 3 מסייע להם ושנאשם 1 גם תקף את המתלונן באמצעות אגרופן וגרם לו חבלה של ממש בפניו.

נאשמים 1 ו-2 הורשעו בעבירה של סחיטה בכוח- עבירה לפי סעיף 427(א) סיפה+סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן-החוק) ועבירה של כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377+סעיף 29 לחוק, נאשם 3 הורשע בסיוע לעבירות אלו ונאשם 1 הורשע בנוסף בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה על סעיף 380 וסעיף 29 לחוק.

יצוין כי עקב טעות סופר לא אוזכר בהוראות החיקוק סעיף הסיוע, סעיף 31 לחוק אך אין מחלוקת כי הודאתו והרשעתו של נאשם 3 מתייחסים לעבירות של סיוע לסחיטה בכוח וסיוע לכליאת שווא.

לנאשמים 2 ו-3 אין הרשעות קודמות, לנאשם 1 הרשעה מיום 21.2.2012 בעבירה של העסקת תושב זר שלא כדין, (ראו ט/1).

תסקירי שירות המבחן
קצינת מבחן למבוגרים נפגשה עם שלושת הנאשמים, נמנעה מהמלצה טיפולית לגבי הנאשמים, אך המליצה כי יוטל עליהם עונש מאסר קצר שיומר בעבודות שירות.
נאשם 1 עשה על קצינת המבחן רושם של צעיר בעל דפוסי והרגלי עבודה חיוביים, גילה מידה נמוכה של אמפטיה כלפי המתלונן והערכתה כי הסיכון לביצוע עבירות במקרה אחר הינו נמוך. קצינת המבחן התרשמה כי לנאשם 2 אין קווי אישיות עבריינית מושרשים, הוא גילה אמפטיה למתלונן והבנתו למשמעות חומרת התנהגותו ממזערת להערכתה את הסיכון להישנות מקרה דומה בעתיד. באשר לנאשם 3 פריצת הגבולות לא מעידה לדעת קצינת המבחן על מאפייני אישיות עבריינית אלא יש בה ביטוי לתחושת תסכול ואחריות שהוטלה עליו מגיל צעיר בנסיבות המשפחתיות.

תמצית טענות הצדדים
ב"כ המאשימה (בטיעוניה בע"פ ובכתב ט/2) ביקשה להטיל על הנאשמים עונש מאסר בפועל ממשי לצד מאסר מותנה ממושך הצופה פני עתיד. בטיעוניה שמה דגש על חומרת מעשי הנאשמים, מעשים מכוערים, ברוטאליים ומתוכננים שנעשו בחבורה אל מול מתלונן יחיד וחסר אונים. היא הוסיפה וטענה כי יש להילחם בתופעה של סחיטת כספים בכ וח ובאיומים בדרך של ענישה משמעותית שתרתיע את העבריינים ותעודד את קורבנות העבירה לשתף פעולה עם המשטרה, (בהתאם לפסיקה אליה הפנתה).

ב"כ הנאשמים ביקש שלא למצות עימם את הדין ולהסתפק בתקופת המעצר למשך כחודשיים בה שהה כל אחד מהנאשמים, להעמידם לפקוח שירות המבחן או להטיל עליהם לבצע עבודות לתועלת הציבור.

בטיעוניו שב והבהיר כי הנאשמים מודים במיוחס להם, אך יש ללמוד על הנסיבות המקלות, מהתנהגות המתלונן עימו הגיעו לסולחה כמתואר בהסכם ס/1. בנוסף הדגיש את הנזק הכלכלי שנגרם לנאשמים בשל האירוע בנוסף לפגיעה בשמם הטוב. את המעשים יש לסווג לטענתו ברף הכי נמוך של העבירות, ללא תכנון מראש ולמעשה תיק זה היה צריך להיות מוגש לבית משפט השלום על כל המשתמע מכך. הנאשמים שמנהלים חיים נורמטיביים, פעלו מתוך סערת רגשות, הודו, הביעו חרטה, לקחו אחריות וחסכו זמן שיפוטי יקר.

בנוסף טען ב"כ הנאשמים, כי לאחר מעצר של כחודשיים, הנאשמים שוחררו בתנאים מגבילים שקוימו על ידם, במסגרת הסולחה שולם למתלונן סכום של 10,000 ש"ח וכן תאר את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של כל נאשם. לתמיכה בטענותיו הפנה לפסקי דין של בית המשפט המחוזי בחיפה ובבאר שבע, (לאחר הדיון הוא הוסיף ברשות בית משפט והפנה לאסמכתאות שונות אליהן צרף את פסקי הדין ויום לפני השימוע הפנה ל-3 פסקי דין נוספים ).

לזכות הנאשמים העיד חאג' אחמד פהיד, מנהל בית ספר יסודי שמכיר את הנאשמים כקרוב משפחה וכמי שחינך ולימד אותם בבית הספר. הוא תאר את משפחתם המכובדת ואת מעידתם היחידה כמתואר בתיק זה.
בתום הטיעונים כל אחד מהנאשמים הביע חרטה, נאשם 3 הסביר את נסיבות התרחשות האירוע וצערם על כך.

דיון
אקדמת מילין
בראש ובראשונה אבהיר כי תיקון 113 לחוק לא חל במקרה זה לאור העובדה כי הנאשמים הורשעו ביום 19.4.2012, טרם כניסתו של התיקון לתוקף, אך אנתח טענות הצדדים על פי מדיניות הענישה העולה מתכליתו של התיקון לחוק, בנוסף חשוב להדגיש כבר עתה כי המסגרת העובדתית לפיה אנתח את נסיבות ביצוע העבירה, נקבעה בכתב האישום המתוקן וכפי שהבהרתי במהלך הטיעונים לעונש לא ניתן להוסיף טענות עובדתיות ובוודאי שלא לסתור את האמור בכתב האישום המתוקן, ראו לענין זה פסק דינו של הש' ח' מלצר מיום 18.6.2012:
"כידוע, פירוט העובדות והעבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום נועד, בין היתר, ובעיקר, על מנת לתחום את מסגרת הדיון במשפט הפלילי למעשים שמיוחסים לנאשם (ראו: יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק שני, כרך א' 915 (2009) (להלן: קדמי)). תובנה זו נכונה גם בנוגע לכתבי אישום מתוקנים שמוגשים בעקבות הסדרי טיעון. כפועל יוצא מכך: "בית המשפט כלל איננו אמור להתייחס בגזר-דינו לנסיבות נוספות, אשר אין להן אזכור בכתב האישום המתוקן ובראיות אחרות בתיק, ובפרט כאשר הצדדים הגיעו להסדר טיעון מוסכם, אשר במסגרתו נמחקו הנסיבות הנוספות מכתב האישום המקורי" (ראו: דברי ב-ע"פ 8888/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 (לא פורסם, 6.7.2009) (להלן: ע"פ 8888/07))" ע"פ 5677/11 פלוני נגד מדינת ישראל (וכן ראו לענין זה ע"פ 4697/10 עבד אל רחמן ג'ראדאת נגד מדינת ישראל).

ולכן לא היה מקום לטעון במסגרת טיעוני המאשימה כי המתלונן הובל במרמה למקום מבודד ולא היה מקום לטעון במסגרת טעוני הנאשמים כי המתלונן אינו "מלאך", כי "משך זמן רב" , הבטיח הבטחות שווא, התנהג באופן שהביא להתלהטות הרוחות או כי קיבל כסף עבור עבודות שלא ביצע.
בכוונתי להתייחס רק למסגרת העובדתית שנקבעה ע"י הצדדים במסגרת הסדר הטיעון ואשר תוארה בכתב האישום המתוקן.

מעשי העבירה ונסיבות הביצוע
העבירות בהן הורשעו הנאשמים, הן עבירות חמורות. לצידה של עבירת סחיטה בכח, (סעיף 427(א) סיפה לחוק) קבע המחוקק עונש של 9 שנות מאסר , ולא במקרה.
אפנה בענין הערך החברתי שנפגע ומדיניות הענישה הראויה לפסק דינו של הש' א' רובינשטיין מיום 1.7.2012:
"אין חולק לגבי הצורך בענישה מרתיעה בכל הנוגע לעבירות סחיטה. במישור הגמול ניתן להזכיר, בין היתר, את השפלות הנלוית לניצול מצוקתו של הנסחט - הנגרמת כמובן באשמת הסוחט - כדי לעשוק ממנו את רכושו; וכבר ציין בית משפט זה, כי "ניצולו של אדם חסר הגנה למטרת סחיטת כספים ממנו בדרך של איומי הפחדה ופגיעה אלימה בו, מחייב הטלת אמצעי ענישה הרתעתיים, שיהא בהם כדי להשפיע על שירושה של התופעה" (ע"פ 7438/08 יגודייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 8 - השופטת פרוקצי'ה). במישור ההרתעה ניתן להזכיר, בין היתר, את חששם של נסחטים להתלונן - מציאות המקטינה את סיכויי החשיפה וההעמדה לדין מזה, ואת הצורך בתמיכה בנסחטים אשר העזו להתלונן מזה. נדרשתי לכך בעניין אבן סעיד אגב קבלת ערעור המדינה על קולת העונש: "ערים אנו לכך שהנסחטים במקרים רבים אינם נכונים להתלונן פן יבולע להם, והרי אין ניתן להעמיד שוטר ליד כל נסחט 24 שעות ביממה. לפיכך נודעת חשיבות מרובה להרתעת הסוחטים. יתר על כן, המדובר בעבירות שיש בהן שפל מדרגה מוסרי מיוחד" (ע"פ 1725/07 מדינת ישראל נ' אבן סעיד (לא פורסם)). ובאותו עניין אף ציינתי: "קולו של פסק דין זה צריך שייצא במובן העקרוני והערכי, כי עבירה זו ראויה לענישה בקו מחמיר... ואל יתפלאו סוחטים ומסייעיהם אם בעתיד יוטלו במקרים מתאימים גם שנות מאסר רבות יותר במידה משמעותית" ע"פ 9104/11, ע"פ 9125/11 מדינת ישראל נגד מיכאל רחמים.

הנאשמים פעלו בצוותא חדא ותחת תכנון מראש, נאשמים 1 ו-2 הגיעו לביתו של המתלונן, הציעו לו לבוא עימם לדבר על חוב והובילו אותו לחלקת אדמה מגודרת, בה נמצא קונטיינר "בכוונה לכלוא אותו בקונטיינר ולסחוט אותו", (סעיף 4 לעובדות כתב האישום המתוקן), נאשם 1 אף היה מצויד באגרופן באמצעותו תקף את המתלונן וגרם לו חבלה של ממש בפניו. אמנם לטענת הנאשמים התגלעה מחלוקת לפיה דרש נאשם 1 מהמתלונן להחזיר לו כספים, אולם נכונות טענת הנאשמים לא התבררה במשפט. מיותר לציין כי גם אם היה קיים חוב אמיתי, לא הייתה הצדקה לסחוט בכוח ולכלוא את המתלונן על מנת לגבות את הכסף.

בכתב האישום לא צוין משך הזמן בו נכלא המתלונן, אך מתיאור העובדות עולה כי מדובר בזמן ארוך למדיי במהלכו היה נתון המתלונן חסר האונים למשטר אימה שהופעל עליו על ידי הנאשמים אשר נהגו כלפיו באכזריות. בתחילה תקף נאשם 1 את המתלונן באמצעות אגרופן, לאחר מכן הם אזקו את ידיו ואז הצטרף נאשם 3 שסייע לאחיו במעשיהם הבזויים, חומרה נוספת באה לידי ביטוי בשלבים בהם ניסה המתלונן ממקום כלאו לחפש מושיע, עת פנה לבעל מגרש מכוניות ומשהניסיון לא צלח פנה לדודו על מנת שיסייעו בהשבת הכספים כשכל אותו זמן לא מסתפקים הנאשמים בהבטחות המתלונן, אלא שנאשם 3 (ולאחר מכן ביחד עם נאשם 1) הולכים לבדוק קבלה מידית של כסף או רכב בפועל, בטרם ישוחרר המתלונן.

התנהגות הנאשמים על פי עובדות כתב האישום בו הודו חמורה מאד. נאשמים 1 -2 כלאו כליאת שווא את המתלונן בתוך קונטיינר וסחטו ממנו בכח תחת איומים ואלימות שנקט נאשם 1, כדי שישלם להם כסף, "כתוצאה מכליאתו של המתלונן ובשל פחדו מהם הסכים המתלונן להשיב להם כסף", (סעיף 6 לעובדות כתב האישום המתוקן).
בטרם סיום פרק זה אציין כי הסכם הסולחה פועל לזכות הנאשמים, אך בנסיבותיו של תיק זה , אין לתת לו משקל מכריע ואפנה לפסק דינה של הש' ע' ארבל מיום 24.4.2012:
"נוסיף באשר להסכם הסולחה החדש שהושג בין הצדדים, כי על אף שהסכם סולחה יכול להוות שיקול לזכות הנאשם, לא מדובר בשיקול מכריע. בנוסף, הסכמי סולחה אינם יכולים לבוא תחת מעורבותן של רשויות המדינה, "בפרט כאשר מדובר במעשים שבמהותם מבטאים נטילת החוק לידיים לצורך פתרון סכסוכים תחת פניה לרשויות המוסמכות" (ע"פ 8564/10 זועבי נ' מדינת ישראל, פס' 4 לפסק דיני (לא פורסם, 3.3.2011), ע"פ 8280/11 מוחמד בכר נגד מדינת ישראל.

בהתחשב בהסכם הסולחה לא אפסוק פיצוי למתלונן.

העונש המתאים
לאחר ניתוח טענות הצדדים, אני סבור כי יש לאבחן בענישה שבין הנאשמים, כל אחד לפי חלקו. על נאשם 1 שהורשע בנוסף לעבירות האחרות גם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ולחובתו הרשעה בפלילים, יוטל העונש החמור מבין השלושה, לנאשם 3 שחלקו הסתכם בסיוע, יוטל עונש קל יותר משל אחיו אך אבהיר כי אין להמעיט מחומרת מעשיו.

עוד אציין כי אין הצדקה לקבל את בקשת הסנגור בטיעוניו ולהעמיד את הנאשמים תחת פיקוח שירות המבחן לאור תוכנם של התסקירים לפיהם שירות המבחן לא מצא לנכון להמליץ המלצה טיפולית כל שהיא בין השאר לאור עמדת הנאשמים עצמם באשר ל העדר נחיצות טפול שכזה.

שירות המבחן המליץ לגבי שלושת הנאשמים להטיל עונש קצר שירוצה בעבודות שירות, אלא שבנסיבותיו של תיק זה, אני סבור כי בהתחשב במעשיהם החמורים של כל שלושת הנאשמים יש להעדיף את האינטרס הציבורי תוך הדגשת עקרון הגמול בענישה ואפנה בנושא זה להחלטתה של כב' המשנה לנשיא הש' מ' נאור מיום 10.6.2012:
"כידוע, עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני בית המשפט וכבר נקבע כי "תסקיר שירות המבחן – חשוב ומרכזי ככל שיהיה ככלי לקביעת מידתו הראויה של העונש, הוא המלצה בלבד. אין מסקנותיו מקימות זכות כלשהי לנאשם, ואין בית-המשפט חייב לאמץ את האמור בו כלל ועיקר, הואיל ועל בית-המשפט היושב לדין 'לתת דעתו לשיקולים הכוללים של ההליך הפלילי, וביניהם לעניינים ששירות המבחן אינו מופקד עליהם...וכפי שקבע השופט שמגר: "שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה...השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של הנתונים, הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית, ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע. מכאן כי אל הדברים, העולים מן התסקיר, מצטרפים, בדרך כלל, נתונים רלוואנטיים נוספים, המשמשים יסוד לשיקוליו של בית המשפט, כגון מהות העבירה, הלקחים לגבי האיש ומעשיו, כפי שהם מתגבשים בראייתו של בית המשפט, ועוד", דנ"פ 4409/12 אלירן עובד נגד מדינת ישראל.

נאשם 1 כבן 24, נשוי ואב לשתי תינוקות וכיום אשתו בהריון מתקדם, לחובתו הרשעה בפלילים מחודש 2/2012 בגין עבירה מחודש 7/2011. למרות הבעת החרטה והודיה, ותאור נסיבותיו המשפחתיות, עדיף במקרה זה האינטרס הציבורי של גמול והלימה, לפיו יש להתחשב בעבירה החמורה בה הורשע עבירה של סחיטה בכוח, בתכנון המוקדם והשימוש באגרופן באמצעותו חבל חבלה של ממש במתלונן. בנסיבות אלו ולאחר שהתחשבתי בהודאתו, בהבעת החרטה ובמצבו המשפחתי, אני סבור כי יש להטיל עליו עונש לתקופת מאסר של 22 חודשים בפועל בנוסף למאסר על תנאי.

נאשם 2, הצעיר מבין הנאשמים, כבן 22, נשוי, אשתו בהריון, הביע חרטה, חי חיים נורמטיביים עד למועד ביצוע העבירות כמתואר בתסקיר. גם לאחר התחשבות בכל הנסיבות האינדיבידואליות לרבות הודאתו והבעת החרטה, לא אוכל להתעלם מהתנהגותו באותו יום מר, 3.9.2011, עת כלא את המתלונן כליאת שווא ואמר לו "בכוונה להפחידו כי יישאר כלוא בקונטיינר עד שיביא כסף", (סעיף 5 לעובדות כתב האישום המתוקן), בהמשך נשאר לשמור לבדו על המתלונן, (סעיף 9 לעובדות כתב האישום המתוקן), עקרון הגמול וההרתעה מחייבים עונש הולם, עונש לתקופת מאסר של 16 חודשים בפועל בנוסף לעונש מרתיע.

נאשם 3, הבוגר מבין שלושת הנאשמים, כבן 25, נשוי ואב לשתי תינוקות, אמנם חלקו במועד ביצוע העבירות התחיל רק לאחר שנכלא המתלונן ע"י הנאשמים האחרים ומיוחסות לו עבירות של סיוע לסחיטה בכוח וסיוע לכליאת שווא, אך חשוב לראות כי משפנו אליו נאשמים 1 ו-2 והודיעו לו כי המתלונן "בידיהם", הוא הגיע למקום כדי לחזק את ידיהם ולהפחיד את המתלונן, עם הגיעו למקום אמר למתלונן "שיביא כסף או שיישאר כלוא בקונטיינר" (סעיף 6 לעובדות כתב האישום המתוקן), ובהמשך נסע למגרש המכוניות כדי לממש בפועל את הסחיטה בכוח, דהיינו לקחת רכב שתמורתו שייכת למתלונן בעוד שהמתלונן כלוא ונתון לחסדיהם של הנאשמים.
משלא יצאה התוכנית לפועל, נפגש עם דודו של המתלונן ושוב כדי לממש את הסחיטה. על מי שנוהג בצורה שכזו ומסייע לבצע עבירה שדינה 9 שנות מאסר, יש לגזור עונש של מאסר בפועל, לתקופה לא קצרה, תקופה של 8 חודשים וזאת גם לאחר שלקחתי בחשבון את הודאתו ונסיבותיו האישיות כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן ואת פסקי הדין השונים אליהם הפנה ב"כ הנאשמים .

סיכום
לאור האמור לעיל אני דן את הנאשמים לעונשים המתאימים הבאים:
נאשם 1
עונש של 30 חודשי מאסר מתוכם 22 חודשי מאסר בפועל והיתרה 8 חודשי מאסר על תנאי. מתקופת המאסר ינוכו הימים בהם היה עצור, מיום 20.9.2011 ועד ליום 13.11.2011.

הנאשם 1 לא ישא את עונש המאסר על תנאי אלא אם יעבור תוך שלוש שנים אחת העבירות בהן הורשע או עבירת אלימות ויורשע בשל עבירה כזאת תוך תקופת התנאי או לאחריה.

נאשם 2
עונש של 24 חודשי מאסר מתוכם 16 חודשי מאסר בפועל והיתרה 8 חודשי מאסר על תנאי, מתקופת המאסר ינוכו הימים בהם היה עצור, מיום 17.9.2011 ועד ליום 13.11.2011.

הנאשם 2 לא ישא את עונש המאסר על תנאי אלא אם יעבור תוך שלוש שנים אחת העבירות בהן הורשע או עבירת אלימות ויורשע בשל עבירה כזאת תוך תקופת התנאי או לאחריה.

נאשם 3
עונש של 16 חודשי מאסר מתוכם 8 חודשי מאסר בפועל והיתרה 8 חודשי מאסר על תנאי. מתקופת המאסר ינוכו הימים בהם היה עצור, מיום 20.9.2011 ועד ליום 13.11.2011.

נאשם 3 לא ישא את עונש המאסר על תנאי אלא אם יעבור תוך שלוש שנים אחת העבירות בהן הורשע או עבירת אלימות ויורשע בשל עבירה כזאת תוך תקופת התנאי או לאחריה.

המזכירות תשלח העתק מגזר הדין לשירות המבחן למבוגרים.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ב , 11 ספטמבר 2012, בנוכחות ב"כ המאשימה עו"ד צחי נמירובסקי, ב"כ הנאשמים עו"ד יחיא מאמון והנאשמים 1, 2 ו- 3 בעצמם.

חתימה