הדפסה

חנה אלרואי נ' גבריאל ויקטוריה ואח'

חנה אלרואי
המבקשת
(המערערת)
-

  1. ויקטוריה גבריאל
  2. פולינה ואלר
  3. נליה זבולוטני
  4. שושנה גייגו
  5. אירינה איוונוב

המשיבות

בשם המבקשת - עו"ד דוד ששון
בשם המשיבות - עו"ד קובי רוזנברג

החלטה

השופטת יעל אנגלברג שהם

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, שבו חויבה המבקשת לשלם למשיבות 2-5 סכומים שונים בגין גמול שעות נוספות בסך כולל של 85,739 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.09. כן חויבה המבקשת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ (סגן הנשיאה שמואל טננבוים ונציגי הציבור מר בנימין זהר ומר שלמה קוגן; תע"א 11938-11939/09, תע"א 11941-11950/09 ותע"א 11952/09; ניתן ב יום 16.1.12; להלן - " פסק הדין").

הרקע לבקשה

2. המבקשת היתה מנהלת ובעלת מניות בחברה שהקימה וניהלה בתי אבות ומוסדות סיעודיים לקשישים (להלן - " החברה"). החברה נוסדה בשנת 1967 על ידי מר מיכאל אלרואי, בעלה של המבקשת , יחד עם שותפים נוספים. בשנת 1981 נפטר מר אלרואי וניהול החברה ובתי האבות עבר לידי המבקשת. במהלך שנת 1984 נפרדה המבקשת מיתר השותפים בחברה ומיתר מרכזי הקשישים , והמוסד היחיד שנותר תחת ניהולה היה בית החולים הסיעודי ברמת גן (להלן - "בית החולים"). עובדים רבים, והמשיבות בכלל זה , עבדו בבית החולים בתקופות שונות ולפרקי זמן שונים. בחודש 8/09 קיבלו עובדי בית החולים הודעה על הפסקת עבודתם בחברה, בעקבות מכירת בית החולים לחברה אחרת . העובדים המשיכו לעבוד בבית החולים, תחת החברה האחרת.

3. בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב התבררו, במאוחד, תביעות שהגישו המשיבות ושמונה עובדים נוספים כנגד החברה, המבקשת ובן המבקשת שהחזיק בחלק ממניות החברה , מר שרון אלרואי (להלן - " שרון") לחיובם, ביחד ולחוד, בתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתם בבית החולים וסיומה, בסך כולל של 587,789 ₪.

בין לבין, ניתן כנגד החברה, לבקשתה, צו פירוק על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (פר"ק 2986-09) ו מונה לה מפרק זמני. בהתאם , הגישו העובדים תביעות חוב למוסד לביטוח לאומי (להלן - "המוסד"). המוסד הודיע לעובדים כי אישר להם תשלומים בגין הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה. לאחר קבלת הסכומים מהמוסד, הצטמצמה המחלוקת שבין הצדדים ובפני בית הדין האזורי נותרו להכרעה אך תביע ות המשיבות לתשלום גמול שעות נוספות ולהפרשי דמי הבראה שלא שולמו להן.

4. המשיבות טענו כי במשך השנים לא שילמה להן המבקשת את מלוא השכר בגין שעות נוספות. עוד טענו המשיבות כי דמי ההבראה שולמו להן תמיד בפיגור של שנה, וכי מאחר שמתלושי השכר לא ניתן ללמוד על תשלום דמי ההבראה בפיגור, לא התקבלה טענתן בעניין זה על ידי המנהל המיוחד של החברה. המשיבות הוסיפו וטענו כי יש לראות הן את החברה , הן את המבקשת , הן את שרון כמעסיקיהן לאורך כל תקופת עבודת ן בבית החולים, וזאת מכח דוקטרינת הרמת המסך. לטענתן, המבקשת התנהלה בחוסר תום לב שעה שלא שילמה להן את השעות הנוספות המגיעות להן במשך שנים, וכן עשתה המבקשת שימוש בכספי החברה לצרכיהם האישים של בני משפחתה ושילמה להם משכורות מקופת החברה, שעה שאלה כלל לא עבדו עבור החברה.

בכתב ההגנה טענה המבקשת כי החברה דאגה לשלם לעובדים את מלוא הכספים המגיעים להם , כי חשב החברה הוא שטיפל בענייני הכספים, וכי התנהלותה היתה בתום לב, לטובת החברה ולרווחת העובדים. עוד נטען כי הקשיים בפעילות החברה החלו בשנת 2007 נוכח התחרות בענף הסיעוד שהביאה בסופו של דבר למכירת פעילות החברה ולפירוקה , על מנת שעובדיה יוכלו לקבל את הכספים המגיעים להם מהמוסד.

5. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיבות לגמול שעות נוספות, בעוד שתביעתן להפרשי דמי הבראה נדחתה. בית הדין קבע, בהסתמך על תלושי השכר ודוחות הנוכחות שהוצגו בפניו, כי למשיבות שולמו שעות נוספות עד לחודש 3/03, גם אם באופן חלקי, ו כי מחודש 4/03 ואילך חדלו לקבל רכיב זה ונעלמה האבחנה בין התעריפים השונים בשכרן. בקשר לכך נקבע כי לא נסתרה גרסת המשיבות, שלפיה המבקשת ערכה כינוס בחודש 3/03 ו בו הודיעה כי עקב מצב כלכלי לא טוב תוריד להן את השעות הנוספות לתקופה זמנית בת 6 חודשים. עוד נקבע כי תחילה ה כחישה המבקשת את טענות המשיבות לגבי הכינוס וכי בהמשך האשימה את חשב החברה במחדל . כן נקבע כי הוכח שהעובדים פנו למשרד התמ"ת ולהסתדרות במטרה לקבל את מלוא זכויותיהם, לרבות תשלום שעות נוספות, וכי המבקשת היתה ערה לפניותיהם אלה.

התביעה לתשלום הפרשי דמי הבראה נדחתה מן הטעם שמתלושי השכר לא ניתן ללמוד שתשלום דמי ההבראה נעשה בפיגור ומאחר שהמשיבות לא הגישו ערר על החלטת המנהל המיוחד שמונה לחברה לדחות בחלקה את תביעתן לדמי הבראה .

6. אשר לעילה של הרמת מסך, נקבע כי התקיימו נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות של החברה ואת חיוב המבקשת באופן אישי, כבעלת מניות, בחובותיה של החברה למשיבות. בית הדין קבע כי התנהלות המבקשת, שביודעין לא שילמה לעובדים את תמורת השעות הנוספות במשך השנים, מהווה התנהגות בחוסר תום לב וקיפוח עובדיה, המצדיקה הרמת מסך וייחוס חובות החברה למבקשת. עוד נקבע כי הטעם העיקרי המצדיק את הרמת המסך הוא עירוב הנכסים שבוצע בחברה. בקשר לכך נקבע כי הוכח שהמבקשת הוציאה מקופת החברה כספים שלא כדין על מנת לשלם לבני משפחתה מידי חודש משכורת והטבות שונות, מבלי שעבדו בחברה בפועל; המבקשת ניצלה את נכסי החברה לכיסוי צרכים פרטיים שלה ושל בני משפחתה, מבלי שדאגה להבטחת זכויות עובדי החברה; החברה נוהלה על ידי המבקשת תוך טשטוש גבולות בין הניהול העסקי של החברה לניהול העניינים הכספי ים של משפחת המבקשת.

מנגד, נדחתה התביעה לחיובו האישי של שרון , בנימוק שלא היה בעל מניות בחברה ולא שימש בה בתפקיד ניהולי, ועל כן אין כל עילה להרים את מסך החברה ולייחס לו את חובותיה.

בית הדין קמא חייב את המבקשת בהוצאות המשיבות ובשכ "ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

הבקשה וטענות הצדדים

7. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצועו, היא-היא הבקשה שלפנ יי. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן בית הדין קמא חרג מסמכותו שעה שהשתמש בסעד קיצוני, ללא כל הצדקה עניינית. לטענתה, טעה בית הדין קמא בכך שפסק למשיבות סכומים מעבר לאלה שנתבעו בכתב התביעה ובכך שלא הבחין בין חובת תום הלב המוטלת על מעביד לבין חובת תום הלב המוטלת על בעל שליטה בתאגיד. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי פירושו המעשי של פסק הדין הו א כי כל מצב של אי תשלום שכר עבודה או זכות סוציאלית כלשהי, מחייב הטלת אחריות אישית. טענות נוספות בפי המבקשת: מסקנת בית הדין - שלפיה הרמת מסך נעשית בקלות כאשר מדובר על אי תשלום שכר עבודה - עומדת בסתירה להוראות המחוקק ; טעה בית הדין בכך שלא יישם את ההלכה הקובעת חיוב אישי של בעל שליטה בשל פעולה בחוסר תום לב בלבד ; בית הדין דילג על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מבלי להתעמק ב ו ושלא בצדק; לא היה מקום להטיל אחריות אישית על המבקשת, שעה שלא הוכח כי עשתה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ; אמנם גמול השעות הנוספות לא שולם משך זמן רב, אך הדבר נעשה כדי לחסוך בהוצאות החברה שנקלעה לקשיים כספיים; אי תשלום גמול שעות נוספות נעשה משך תקופה קצרה ביחס ל-42 שנות פעילות החברה, שבמהלכן שולמו מלוא התשלומים המגיעים לעובדים; לא היה עירוב נכסים, שכן מדובר בחברה משפחתית והוצאות השכר לבני המשפחה לא היו כה חריגות.

8. באשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי ביצוע פסק הדין באופן מי ידי יגרום לה נזק בלתי הפיך, בהתחשב בגילה ( 78), בהיותה חסרת אמצעים, ללא מקור הכנסה פרט ל קצבת זקנה המשולמת לה מהמוסד. המבקשת טוענת כי השקיעה את כל כספיה ומ ִרצה בחברה ולא מצאה להפריש לעצמה כספים לקרן פנסיה, וכיום היא נתונה לחסדיו של בן זוגה המפרנס אותה. עוד ציינה המבקשת, כי בבעלותה דיר ה שבה היא מתגוררת (להלן - "הדירה"), שהמשיבות הטילו עליה עיקול עם הגשת התביעה לבית הדין האזורי, וכי על מנת לשלם את הסכום הפסוק, יהא עליה למכור הדירה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אם יתקבל ערעורה לאחר ביצוע פסק הדין, יקשה עליה להיפרע מהמשיבות , העוסקות, לטענתה, בעבודות ניקיון וסיעוד, בשכר מינימום.

9. המשיבות הודיעו על התנגדותן לבקשה. לטענתן, התנהלות המבקשת בהגשת הבקשה כיום, מוכיחה עד כמה היא חסרת תום לב. לטענתן, עיון בהודעת הערעור מעלה כי המבקשת מכירה בזכותן לגמול שעות נוספות ומודה בקיום חיוב, אך טוענת כי אין להטילו עליה באופן אישי. לטענת המשיבות, חוסר תום ליבה של המבקשת בא לידי ביטוי גם בהצגתה כחסרת אמצעים וכמצויה במצב כלכלי כה קשה שייאלצה למכור את דירת מגוריה כדי לעמוד בתשלום הסכום הפסוק בשעה שההיפך הוא הנכון . בהקשר זה טוענות המשיבות כך: המבקשת לא טרחה לגלות כי הדירה הי א בשטח של כ-127 מ"ר , בקומה השמינית ברחוב דוד המלך בתל-אביב, ששוויה כ-6,000,000 ₪ , בעוד שהחיוב המשוערך של פסק הדין עומד על סך של כ-108,000 ₪ בלבד ; המבקשת לא טרחה לגלות שבבעלותה דירה נוספת בשטח של 83 מ"ר ברמת גן, ששוויה אינו פחות מ- 2,000,000 ₪ ו שלפני מספר חודשים מכרה את חלקה (10%) במגרש בשטח של 1,350 מ"ר בקרית אונו, עסקה שהניבה לה ממון רב; המבקשת , עורכת דין בהשכלתה, מבקשת עיכוב ביצוע תשלום של כ-108,000 ₪, המהווים מעט יותר מאחוז אחד משווי נכסיה הידועים ; יש להביא בחשבון כי החיוב הכספי שהושת על המבקשת מקורו בזכויות מכח חוקי המגן.

10. המשיבות מוסיפות וטוענות כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, ומבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות, שבהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין יישם הלכות קיימות על מצב עובדתי נתון וקבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולייחס את חובותיה למבקשת. עוד נטען, כי אין כל ספק שהתנהלות המבקשת, ש משך שנים לא שילמה למשיבות את המגיע להן בגין השעות הנוספות, היוותה התנהגות בחוסר תום לב וקיפוח של העובדים. טענות נוספות מפי המשיבות: בית הדין קיבל את עמדת ן שלפיה המבקשת היתה מודעת לחובתה לשלם שעות נוספות, שכן שילמה עבורן בעבר; אין ממש בטענת המבקשת שלפיה נפסקו לזכותן סכומים שכלל לא נתבעו; אמנם בכתב התביעה ננקב הסכום 68,333 ₪ אולם, כאשר ערכו המשיבות במסגרת תצהיריהן את חישוב הסכומים המגיעים להן בגין שעות נוספות, התברר להן כי הסכום המצטבר הנומינלי שהן זכאיות לו עומד על 85,739 ₪ ; וממילא, אין מדובר בהרחבת חזית אלא בטענה לאי תשלום גמול שעות נוספות שהיתה גלויה מיום הגשת התביעה והיה על המבקשת להתגונן כנגדה.

11. בתשובה לתגובת המשיבות חוזרת המבקשת על בקשתה ומדגישה כי הי א האחרו נה שניתן לייחס ל ה התנהלות בחוסר תום לב. לדבריה, ניהלה את החברה למופת משך 25 שנה שבהן שילמה לעובדי החברה את שכרם במלואו ואף מעבר לנדרש. ואולם, כשהחברה כשלה שלא באשמתה, במהלך עסקה הרגיל, לא שילמה למשיבות חלק זעום משכרן. עוד טוענת המבקשת כי אינה בעלת רכוש ונכסים רבים, כי על הדירות שנזכרו בתגובת המשיבות רובצת משכנתא לטובת הבנק בשיעור נכבד, כי על כן היא "לא בדיוק יכולה לעשות שימוש בנכסים אלה" וכי הער כות השווי של המשיבות חסרות יסוד (סעיף 4 ל תשובה לתגובה).

הכרעה

12. ייאמר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים , את פסק דינו של בית הדין האזורי ואת כלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן נימוקיי.

13. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי, וכי אין בהגשת ערעור כדי לעכב זאת. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, ועל מבקש העיכוב להראות, על מנת שתתקבל בקשתו, כי הנזק היחסי שייגרם לו מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע וכי סיכויי הערעור טובים (רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל, (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - סווחטורק , ניתן ביום 14.6.12). כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, ודאי וודאי שעה שמדובר על תשלום שכר עבודה, גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו, אלא אם יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור (ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה , פ"ד נח(2) 301 (2003), 305-304; ע"ע (ארצי) 15929-07- 12 דחן בע"מ - Peter Ebuka, ניתן ביום 1.8.12).

14. ולענייננו. בהיבט של סיכויי הערעור - בכל הנוגע לחיוב בתשלום השעות הנוספות, פסק הדין מבוסס ברובו על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, תוך שבית הדין קמא ראה להעדיף את גרסתן של המשיבות וקבע, בין היתר, כי אופן תשלום השכר לעובדי החברה נעשה בהנחייתה הישירה של המבקשת, וכי האחרונה היתה מודעת הן ל חובתה לשלם לעובדי החברה שעות נוספות והן לתלונותיהם בעניין זה. קביעות עובדתיות מסוג זה, אין בית הדין שלערעור מתערב בהן בנקל. גם באשר לחיוב בהוצאות, כלל הוא כי ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי הערכאה הדיונית, ודאי במקרה כמו המקרה דנן, שבו סכום ההוצאות שפסק בית הדין האזורי אינו חורג מסכומי ההוצאות המקובלים. אף לגבי שאלת הרמת המסך איני סבורה כי סיכויי הערעור גבוהים. בית הדין האזורי פירט את המסגרת המשפטית שלאורה נבחנת סוגייה זו ויישם אותה על נסיבות המקרה דנן. לא מצאתי, על פניו, כי נפלה טעות בעניין זה, אם כי ראוי לבחון את טענות המבקשת בנושא זה במסגרת הערעור.

15. בהיבט של מאזן הנוחות - המבקשת לא השכילה להצביע ולו לכאורה, על חשש ממשי שיקשה עליה להיפרע מהמשיבות אם יתקבל הערעור , וטענותיה בעניין זה אי נן אלא טענות בעלמא, המבוססות על השערות והערכות ולא על תשתית ראייתית ולו ראשונית, ודינן להידחות.

זאת ועוד, הסכום הפסוק מקורו בזכות מכח חוקי המגן, שהמשיבות היו זכאיות לקבלו לפני למעלה משלוש שנים ; המבקשת מודה למעשה בזכותן ובקיום חיוב, ו לא מצאתי כל הצדקה לדחייה נוספת של התשלום.

16. אשר לטענת המבקשת לנזק הבלתי הפיך העלול להגרם לה - הרי שאין לקבל את טענתה.

ראשית, המבקשת טוענת בתשובתה לתגובת המשיבות, כי אין כל רלוונטיות לשאלה אם למבקש בקשת עיכוב הביצוע "יש או אין כסף". אלא מאי? שהמבקשת עצמה, בבקשתה, העלתה את מצבה הכלכלי כנימוק לקבלת בקשתה וטענה כי "אני חסרת כל אמצעים ואין לי כל מקור הכנסה, זולת קצבת זקנה... מצבי הכלכלי כה חמור, עד כי אני נתונה לחסדיו של בן זוגי, אשר זן ומפרנס אותי" (סעיף 30 לתצהיר שצורף לבקשה) עוד טענה המבקשת כי ביצוע פסק הדין יאלצה ל מכור את דירת מגוריה.

קשה לקבל את העולה מעמדת המבקשת, שלפיה עניין מצבת הנכסים שלה תשמש כשיקול רלוונטי רק כל עוד זה נוח לה (במועד הגשת הבקשה, שעה שהציגה עצמה כחסרת כל), ושעה שעומדת היא בפני מציאות שאינה נוחה לה (לאחר שנכסיה "נחשפו" בתגובת המשיבות), תטען כי אין מדובר עוד בשיקול רלוונטי.

שנית ועיקר, בניגוד לטענת המבקשת בתשובתה, יש לעתים מקום לשקול את מצבו הכלכלי של מבקש עיכוב הביצוע, ואף ליתן לעניין זה משקל משמעותי, אם עולה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יוביל לקריסתו או לפגיעה כלכלית משמעותית ובלתי הפיכה. אלא שלא מצאתי כי זה המצב בענייננו. אלה הם פני הדברים: מצבת הנכסים של המבקשת נתגלתה אך מפי המשיבות (בעוד שהמבקשת בבקשתה התייחסה אך לבעלותה בדירת מגוריה ), והמבקשת בתשובתה לא הכחישה את הטענות לבעלותה על דירה נוספת, לבד מדירת המגורים, אלא אך טענה בשפה רפה - ולא בכדי - כי היא "לא בדיוק יכולה לעשות שימוש בנכסים אלה" וכן העלתה טענות באשר להערכות השווי שהעלו המשיבות וציינה כי על מנת לקיים את פסק הדין יהא עליה למכור את הדירה.
דא עקא, שטענתה זו של המבקשת לא פורטה, לא נתמכה בכל מסמך שהוא והיא מעלה תמיהות רבות. כך, משלא צירפה המבקשת לתצהירה פרטי חשבון בנק, אין כל תמיכה לטענתה כי היא חסרת כל. יצוין בהקשר זה כי המבקשת נמנעה מלהתייחס לטענת המשיבות בעניין מכירת חלקה במגרש בקרית אונו, ויש לזקוף זאת לחובתה; כך, מהמסמכים שצירפו המשיבות לתגובתן עולה אמנם כי על שתי הדירות שבבעלות המבקשת רובצת משכנתא, האחת בשיעור של 300,000 ₪, והאחרת בשיעור של 330,000 ₪ , אולם לא ברור מדוע רישום המשכנתאות כאמור, משמעותו היא כי אינה "יכולה לעשות שימוש בנכסים אלה"; לא ברור מהו שיעור חובותיה לבנקים בגין הדירות שבבעלותה, אם בכלל, מעבר למשכנתאות הרשומות; לא ברור מדוע תאלץ המבקשת, על מנת לשלם את הסכום הפסוק, לילך דווקא במסלול של מכירת הדירה שבה היא גרה, שעה שבבעלותה דירה נוספת; ועוד ועוד תהיות ותמיהות. גם המסמך שצירפה המבקשת לתצהיר מטעמה (מאזן בוחן של החברה נכון לתאריך 31.12.09) - אין בו כדי לסייע לה, משרובו ככולו הושחר ולא ניתן להבין ממנו דבר וחצי דבר.

17. עינינו הרואות, כי המבקשת לא הניחה ולו תשתית ראייתית ראשונית לתמיכה בטענותיה לנזק שייגר ם ל ה כתוצאה ממימוש ו המיידי של פסק הדין - לא בהיבט של קושי להיפרע מהמשיבות אם יתקבל הערעור, ולא בהיבט של פגיעה בה עצמה מדחיית בקשתה ( בעניין התמיכה הראייתית הנדרשת לעניין זה ראו: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 405 (1997); ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד נג(1), 187). מנגד, חוסר תום לבה של המבקשת, בכך שהעלימה מבית דין זה את הפרטים המלאים אודות מצבה הכלכלי ומצבת נכסיה וטענה להיותה חסרת כל , מחזק את טענות המשיבות בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת, באופן המטה את מאזן הנוחות לטובתן.

18. סיכומם של דברים: אמנם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד, אך לא ניתן לקבוע כי הם משוללי יסוד . עם זאת, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבות. לאור זאת, לא מצאתי כי מתקיימות הנסיבות המצדיקות סטייה מהכלל הקובע כי אין לעכב ביצועו של פסק דין, ודאי שעה שמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי.

19. סוף דבר - הבקשה נדחית.

לאור התוצאה ולאור התנהלותה חסרת תום הלב של המבקשת - בהסתירה עובדות כה מהותיות בדבר מצבת נכסיה ובהצגת עצמה כחסרת כל, שעה שעל פני הדברים, נראה תיאור זה כרחוק מלשקף את המציאות כהווייתה - תישא המבקשת בהוצאות המשיבות בקשר לבקשה זו, ללא כל קשר להליכים אחרים, בשיעור של 5,000 ₪, סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטה זו למבקשת, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, ל' אב תשע"ג (06 אוגוסט 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .