הדפסה

ועדה מקומית לתכנון ובנייה נס ציונה נ' נעמן

בפני
כבוד השופטת הבכירה, עיריה מרדכי

מאשימה

ועדה מקומית לתכנון ובנייה נס ציונה

נגד

נאשם

מתושלח נעמן

החלטה

א. רקע:

הנאשם העלה טענות בתיק זה, למחיקת כתב האישום כנגדו מחמת הגנה מן הצדק והמאשימה מסרה את תגובתה.

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של אי קיום צו בית המשפט לפי הוראות סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבנייה), אשר ניתן כנגד הנאשם במסגרת ת.פ. 1425/92 בגין הקמת מבנה בן שתי קומות מקירות בלוקים, עמודים, קירות בטון, תקרת בטון וגג רעפים בשטח של כ-135 מ"ר.

בפסק הדין (ת/2) שניתן ביום 13/12/1992 ציווה בית המשפט על הנאשם להרוס המבנה נשוא כתב האישום (ת/1), בלשון זו:

"לאחר שעיינתי בתמונות של המבנה, ולאחר שהנאשם הודה בהגינותו כי הוא בנה את הקירות והגג לפני שנים רבות, ניתן בזה צו הריסה כנגד כל הבנייה הבלתי חוקית, המפורטת בכתב האישום. הואיל והמדובר בטירת שלום, שם ידוע לי כבר שיש בעיות, אני קובע כי צו ההריסה ייכנס לתוקף ביום 1.5.93 כדי לאפשר לנאשם להגיע להסדר כלשהוא עם העירייה."

בישיבת ההקראה מיום 15/2/11 טען הנאשם, כי קיימים צווי הריסה דומים לצו ההריסה נשוא כתב האישום, אשר לא זו בלבד שלא בוצעו, אלא שהעירייה אף לא פנתה לאיש מהנאשמים האחרים בדרישה לביצוע הצווים. בהחלטת בית המשפט מאותו מועד, ניתנה לנאשם על פי בקשתו, שהות, על מנת לגבש את טיעוניו המקדמיים לאחר איסוף הראיות הרלבנטיות.

ביום 25/4/11 הוגשה הבקשה בכתב מטעם הנאשם. ביום 8/12/11 הוגשה תגובת המאשימה. בדיון האחרון בתיק מיום 17/1/12 חזרו והשלימו הצדדים את טענותיהם בעל-פה (ואיתם הסליחה על האיחור במתן החלטה זו).

ב. טענות הצדדים:

טענותיו של הנאשם לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק מתבססות על מספר נדבכים. ראשית, טוען הנאשם כי כתב האישום דנן הוגש כנגדו בשיהוי רב, שעה שהמבנה נשוא האישום – כמו מבני עזר חקלאיים אחרים בסביבתו ובכלל – הוקם לפני כ-20 שנה, כאשר צו ההריסה נשוא כתב האישום דנן, לא בוצע במהלך שנים רבות, והוועדה לא נקטה כל פעולה בגינו ב-18 השנה האחרונות, בעוד שבמקרים האחרים, כתב האישום בגין אי קיום הצו מוגש, בממוצע של כשנתיים, לאחר מתן פסק הדין שהורה על ההריסה. בנסיבות אלה, טוען הנאשם כי המדובר בעיכוב בלתי סביר ובכך הדבר פוגע בזכותו של הנאשם להליך הוגן. בתוך כך, טען הנאשם כי פרק זמן ארוך זה, עומד אף על סף תקופת ההתיישנות שנקבעה בגין עבירות חמורות.

טענה נוספת שהועלתה הינה לעניין אכיפה בררנית הננקטת כלפיו הננקטת כלפי הנאשם, בנסיבות העניין. הנאשם הציג טבלה בה צוינו ותועדו (בחלקם) 14 מבנים של תושבים אחרים הדרים בסמיכות לביתו, כשלטענתו, על אף שתושבים אלה ביצעו את עבירות הבנייה באותה תקופה בקירוב, הם לא הועמדו לדין. בכך, יש לטענת הנאשם משום הפליה לרעה המתגבשת לכדי אכיפה בררנית פסולה המצדיקה את ביטול כתב האישום.

כן, טען הנאשם כי המניעים אשר הביאו את התביעה להגשת כתב האישום דנן לאחר שנים כה רבות, הינם התלונות שהגישו אחיו ואחיותיו של הנאשם כנגדו, למחלקת הפיקוח של המאשימה, וזאת על רקע הליכים המתנהלים באשר לזכויותיהם החוזיות של הנאשם ואחיו בנכס.

המשיבה טענה מנגד, כי יש לדחות את טענות הנאשם בכל הקשור לעניין השיהוי שבנקיטת ההליך, ככל שבנסיבות העניין, אין המדובר בפרק זמן שממועד פתיחת החקירה ועד להגשת כתב האישום.

לעניין האכיפה הבררנית, נטען כי אין ממש בטענה זו, שכן המשיבה פעלה כנגד שכניו של המבקש בהגשת כתבי אישום ופעולות נוספות, בשל הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה על ידם והתגלתה. יש לאבחן היטב בין העדר היכולת לאכיפה הרמטית ושלמה לבין טענה לאכיפה בררנית פסולה. הנאשם אף לא הצביע על שיקולים זרים או שרירותיות כלשהי.

ג. דיון והכרעה:

ג.1. הגנה מן הצדק – כללי:
הטענה של "הגנה מן הצדק" אומצה תחילה בפסיקה, ומעוגנת היום (בתיקון משנת 2007) בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982:

"149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
...
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."

הרציונל הטמון בסיס הטענה, הינו בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. ההגנה עשויה לחול, מקום שקיום ההליך עלול לפגוע בעשיית צדק עם הנאשם. הדגש אינו על "הענשת" הרשות השופטת, כי אם במתן הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הנאשם.

בפסק הדין המנחים בעניין שניתנו בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, [פורסם במאגרים, 1996], ובע"פ 4855,4909,4917/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', [פורסם במאגרים, 2005], נקבע כי בחינתה של הטענה תיעשה על פי מבחן תלת שלבי. בשלב הראשון, בית המשפט נדרש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של ולעמוד על עוצמתם, כשכל זאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. בשלב השני, על בית המשפט לבחון האם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים (ככל שנמצאו), יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. כאן נדרש איזון בין האינטרסים השונים העומדים בבסיס ההליך הפלילי ובין נסיבותיו של המקרה שבפניו. בשלב השלישי, באם משוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, יש לבחון האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום, היכולים לבוא לידי ביטוי, בין היתר, בביטול חלקים בלבד בכתב-האישום, או הקלה בעונשו של הנאשם.

בית המשפט העליון, שב והדגיש כי בחינת ההשפעה של האפשרות לפגיעה מהותית וחריפה בתחושת הצדק וההגינות, צריכה להיעשות תוך כדי איזון בין מכלול השיקולים הכרוכים בקיומם של הליכים פליליים, לרבות האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובמיצוי הדין עם העבריינים (רא' ע"פ 1224/07 אברהם בלדב נ' מדינת ישראל [פורסם ב מאגרים, 2010).

כן, צוין לא אחת, כי שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק ייעשה רק כאשר אין יחס סביר בין ההליך בו נקטה הרשות לבין התועלת שתביא הפעולה שבה נקטה להגשמת תכלית החקיקה ומטרת המחוקק (רא' זאב סגל ואבי זמיר, "הגנה מן הצדק כיסוד לביטול אישום", הפרקליט מ"ז, חוברת א', תשס"ד – 2003).

ג.2. הטענה לשיהוי בהגשת כתב האישום:
אין מחלוקת שהנאשם הורשע על -פי הודאתו בהקמת המבנה נשוא האישום, בגודל של כ-135 מ"ר – ללא כל היתר בנייה כדין, במסגרת ת.פ. 1425/92. אין גם מחלוקת שניתן כנגדו, בין היתר, צו ההריסה השיפוטי באשר למבנה זה. על פי המיוחס לו בכתב האישום, הנאשם נמנע במשך שנים ארוכות, ובעצם עד היום הזה, מלקיים את הצו שניתן על ידי בית המשפט.

אכן, המאשימה לא העמידה אותו לדין על כך במשך שנים לא מעטות.

לטענת השיהוי של המבקש מתלוות טענות המזכירות את נושא ההתיישנות (רא' סעיפים 9 עד 13), על-אף שהמבקש לא טען, ב"ר חל בתך הקטנה", כי יש לבטל את כתב האישום נגדו מחמת התיישנות. אין צורך להזכיר כי נפסק לא אחת שהעבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי, הינה עבירה נמשכת ומתחדשת, ואינה עבירה "רגעית", אשר ניתן להגדיר את מועד הביצוע למועד מסוים, מבחינת מניין תקופת התיישנות. צווי ההריסה הניתנים על ידי בית המשפט, על-פי הוראות סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, אינם מאבדים מתוקפם, רק מכח העובדה שנאשם שהוטל עליו צו שכזה, אינו "נאות" לקיים אותו. חובה זו ממשיכה לחול עליו, כל עוד אין בידיו היתר כדין והצו הינו בתוקף (ר' ע"פ 519/82 ידידיה גרינברג נ' מדינת ישראל [פורסם ב מאגרים, 1983]).

באשר לתקופת השיהוי; הפסיקה שבה והדגישה את העמדה לפיה החובה לקיים צו של בית המשפט הינה, ערך העומד בפני עצמו (ר ' ע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל , [פורסם במאגרים, 1993]).

הנני סבורה כי גורם הזמן אין בו, לבדו, כדי לרוקן צו הריסה שיפוטי ישן מתוכן , ובוודאי שכך הם פני הדברים, לצורך קבלת הטענה כטענת סף, בהעדר שמיעת ראיות (השווה עפ"א 80054/06 מדינת ישראל נ' אבו נאר זכי [פורסם ב מאגרים, 2006]).

נימוק נוסף לדחיית הטענה כטענת סף, נובעת מהגישה המחמירה כלפי עבירות של אי-קיום צו שיפוטי, עליה עמד בית-המשפט העליון פעמים רבות. כך, ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם ב מאגרים, 2007) צוין, בין השאר, כי:

 "...בנושא אכיפת דיני התכנון והבניה עומדת מערכת אכיפת החוק בפני קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק מצד עברייני הבנייה... אי אכיפה של צווים שיפוטיים היא הפרה בוטה של החוק והיא עולה כדי ערעור סדרי המשפט החיוניים לקיומה של חברה תקינה; ועם התנהגות כזו אין מערכת אכיפת החוק יכולה להשלים."

לאור כל האמור, איני מוצאת לקבל את טענה השיהוי כטענת סף, המבססת עילה להגנה מן הצדק, אך ורק מכח השנים הרבות שבהם לא ננקטו הליכים לאכיפת הצו.

ג.3. הטענה לאכיפה בררנית
הטענה לאכיפה בררנית פסולה, נשענת על הרציונל, לפיו, מערך התביעה והאכיפה, חייב להתנהל, באופן ענייני ושוויוני. הגשת אישומים בדרך מפלה, פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. הפגיעה שיש בהפליה , מקום שטענה שכזו מוכחת, פוגעת באמון הציבור עקב הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה ועוד (רא' בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם במאגרים, 1990]).

מאידך, לא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, אף בהתקיים דמיון בין עניינם, תהווה אכיפה בררנית פסולה. כן, לא כל אכיפה חלקית (ככל שישנה), תיחשב כאכיפה סלקטיבית המקימה עילה של הגנה מן הצדק:

"אכיפה בררנית... אינה היפוך של אכיפה מלאה... אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מנהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד. אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ...ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (רא' בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע [פורסם ב מאגרים, 1999]).

הכלל הינו, כי כל עוד לא הוכח שההימנעות מהעמדתם לדין של חלק מהמעורבים בפרשה פלונית, נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים – אין באכיפה חלקית כזו, אף שהיא פוגעת במידה מסוימת בעיקרון השוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים, ובין בדרך של השוואת מצבם של אלה שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין (ר ' ע"פ 37/07 משה פרג נ ' מדינת ישראל [ פורסם במאגרים, 2008]).

בענייננו, ציינה המשיבה בתגובתה כי (לפחות) כנגד 9 תושבים מתוך ה-14 שצוינו בבקשה של הנאשם נפתחו והוגשו כתבי אישום, לא רק בגין בנייה בלתי חוקית, כי אם בגין אי קיום צווי הריסה שניתנו כנגדם. כך, ביחס למר שרעבי ציון, צוין כי הוגש כנגדו כתב אישום בגין אי קיום צו הריסה (ת.פ. 2132/03) כשנגזרו עליו חודשי מאסר בפועל שהומרו בעבודות שירות וקנס. ביחס למר לוי יצחק, צוין כי ננקטו כנגדו שני הליכים באשר לאי קיום צו הריסה ביחס למספר בניות ללא היתר , כשנגזרו עליו עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנסות. ביחס למר שלום כוכבי, צוין כי הוגש כנגדו כתב אישום בגין אי קיום צו הריסה (ת.פ. 1967/01) כשנגזרו עליו חודשי מאסר בפועל שהומרו בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. כן, התייחסה המאשימה לתושבים נוספים שהוצגו , ופירטה את ההליכים שננקטו כנגדם, לא רק בגין הבנייה הבלתי חוקית שביצעו, כי אם בנקיטת הליכים לעניין אי קיום צווי ההריסה שהושתו עליהם.

העדר התייחסות לחלק מהשמות שהוזכרו על ידי המבקש, אינו מצביע על אכיפה בררנית פסולה. המציאות מלמדת כי אכיפת הדין, לרבות בתחום התכנון והבניה, לעולם לא תהא מלאה, אך בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי ללמד על התנהלות פסולה של הרשות, המגבשת הגנה מן הצדק .

בנסיבות המתוארות, אין בטענות שהועלו, כפי שהועלו, כדי לבסס את טענת הסף של הטענה להגנה מן הצדק , בהתבסס על הטענה לאכיפה בררנית וסלקטיבית ואף בהצטרף טענה זו לטענת השיהוי שצוינה דלעיל.

מאחר וב"כ הנאשם, במשפט האחרון של דבריו, הודיע על בקשתו כי ככל שיידחו טענותיו כטענות סף, הינו מבקש לקבוע את התיק להוכחות, על מנת להביא ראיות ולהוכיח עילה מבוססת בדין להגנה מן הצדק , וככל שלא מצאתי כי יש בטענות שהועלו על ידו כדי לקבל את טענותיו להגנה מן הצדק כטענות סף, התיק ייקבע להוכחות, להבאת ראיותיו של הנאשם לעניין טענתו להגנה מן הצדק ליום 7/7/13 שעה 9:00. מאחר וב"כ הנאשם ציין כי ברצונו לחקור את המפקח אודות התשובות שניתנו על ידי המאשימה באשר להליכים נוספים שננקטו באזור, המפקח יתייצב לדיון עם התיקים והחומר בקשר לתשובות שניתנו על ידי המאשימה בעבר בעניין זה.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ג, 26 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.