הדפסה

הלמן נ' המוסד לביטוח לאומי

27 אוגוסט 2013

לפני:
כב' השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

נציג ציבור (עובדים) מר בנימין זוהר
נציג ציבור (מעבידים) מר שלמה קוגן

התובע
אברהם הלמן
ע"י ב"כ עו"ד אורן גרימברג
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד משה אהרון

פסק דין

זוהי תביעה להכרה באירוע מיום 24.5.09 כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

רקע
1. התובע חבר "אגד" עובד במחלקת ביטוח כבוחן תאונות ובמקביל עובד גם כנהג בקו תל אביב – ראשון לציון.

2. לטענת התובע, ביום 24.5.09 בסביבות השעה 20:30, במהלך עבודתו כנהג, לאחר סיום נסיעה מראשון לציון אל התחנה המרכזית בתל אביב בקו 83 ולאחר שהנוסעים ירדו מהאוטובוס, הוא פנה אל הדלת הקדמית לירידה על מנת לצאת מהאוטובוס.

כאשר ירד במדרגה של הדלת הקדמית, לפתע מעד ונפל על ישבנו כאשר הוא נחבל גם בעורפו מדלת הנהג הפנימית באוטובוס.

3. לגרסת התובע, לאחר הנפילה הוא קם מרצפת האוטובוס וכאשר ראה שהוא מסוגל להתהלך פנה אל ביתו. התובע חש כאבים בגב, בירך ימין ובצוואר ולמחרת אף הודיע על כך לצוות שעובד עמו, וכל זאת כשהוא עדיין סובל מכאבים עיתיים אך אינו מטפל בהם במחשבה שיחלפו מעצמם.

4. לאחר שראה כי הכאבים אינם חולפים ואף מחמירים, ניסה להיטיב מצבו, וכשבוע לאחר התאונה פנה ביום 28.5.09 לערך למרפאתה של הגב' שקולניק לקבלת טיפולים אלטרנטיביים וביום 5.6.09 החל לקבל טיפולים מסודרים אך ללא הטבה במצבו.

התובע מוסיף כי לאחר שראה שמצבו לא משתפר פנה כעבור שלושה שבועות מיום התאונה לקביעת תור בקופ"ח ונקבע לו תור לרופאת המשפחה ליום 24.6.09 שם נרשמו תלונותיו והוא הופנה לטיפול אורטופד.

6. התובע אובחן כמי שסובל מליקויים רפואיים כמפורט בתיעוד הרפואי ואף עבר ניתוח לשחרור לחץ בין חולייתי בעמו"ש צווארי.

7. ביום 1.10.09 הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין הפגיעה הנטענת בגב התחתון ובעורף.

ביום 12.5.10 התקבלה תשובת הנתבע באשר לדחיית התביעה בנימוק:
"מעיון בפרטי תביעתך, ובמסמכים שבידינו, לא נמצא כי האירוע הנטען על ידך בתאריך 24.5.09 גרם לך לנזק פיזיולוגי/ גופני ולאי כושר עבודה. פנייתך לקבלת טיפול רפואי רק לאחר כחודש לאחר התאונה, מנתק את הקשר הסיבתי בין פגיעתך לאירוע הנטען.
על כן לא אירעה לך תאונת עבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

מכאן התביעה שבפנינו.

דיון והכרעה
8. סעיף 79 לחוק קובע כי: "תאונת עבודה – היא תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעביד או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

9. המבחן היסודי להיות אירוע "תאונה" הוא ה"פתאומיות". קיומו של מבחן הפתאומיות 'חיוני ברוב המקרים, והוא יספיק ברוב המכריע של המקרים', פתאומיות פירושו אירוע שניתן לאתרו במישור הזמן הווה אומר מתי אירע ובמישור ה שטח – הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע..." (דב"ע לא /0-5 אסתר ושדי נ' המל"ל פד"ע ב 200 ).

כמתחייב מהאמור, על התובע נטל הראיה, כי תוך כדי עבודתו ארע לו "ארוע תאונתי", ועל התובע להביא בשלב ראשון, ראשית ראיה שאכן קרה "ארוע תאונתי" בעבודה הקושרת הפגימה בעבודה. (דב"ע מז/0-90 צבי שפיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז' 93).

הראיה יכולה להיות ישירה זו המועלית על ידי המבוטח עצמו, וככל הנדרש בסיוע של עדים אחרים אשר נכחו בעת התאונה.

כאשר האירוע מתרחש ללא נוכחות אחרים, ניתן להוכיח את קיומו על פי סיוע של ראיות בלתי ישירות ובקשר לכך נודעת חשיבות רבה למסמכים רפואיים ויש ליתן משקל לאמור ברישומים הרפואיים שנעשו מיד לאחר קרות האירוע.

10. זאת ועוד, בהוכחת האירוע יש ליחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי הנסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים (ראו: דב"ע מב/ 0-160 אבו ערב עלי נ' המל"ל פד"ע טו 281 ). יש להניח כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ראו: דב"ע מט/0-23 המוסד נ' שמעון הירשהורן פד"ע כ 349 ). אנמנזה מעין זו משמשת לא פעם לסתירת גרסת המבוטח, ויש ותסייע לגרסתו (ראו: דב"ע נא/ 0-169 גדעון גואטה נ' המל"ל לא פורסם; דב"ע נו/0-249 ידידיה נ' המל"ל לא פורסם).

בהודעתו לחוקר המוסד מיום 22.11.09 (נ/3) תאר התובע את אירוע התאונה:
" ... עשיתי נסיעה תל אביב ראשל"צ בקו 83. חזרתי לתל אביב, לתחנה המרכזית בשעה 20:30 לערך. כאשר באתי לרדת מהאוטובוס, לאחר שהורדתי את הנוסעים, מעדתי במדרגה של הדלת הקדמית ונפלתי על הישבן וקבלתי גם מכה בעורף מהדלת של הנהג. מעדתי במדרגה הראשונה מלמעלה. קמתי לבד, לא ייחסתי לעניין חשיבות ונסעתי לביתי ".

התובע הסביר לחוקר כי בבית הרגיש כאבים אך חשב שהם יחלפו וגם למחרת הלך לעבודה, ודיבר על האירוע במשרד. כן ציין כי כעבור מספר ימים פנה למחלקה הרפואית ב"אגד" שם מילא טפסים ומאוחר יותר פנה לרופא משפחה שהפנה לאורטופד.

כשנשאל על ידי החוקר מדוע דיווח על האירוע לממונים עליו רק כעבור שבועיים, השיב כי לא ראה בזה משהו דחוף וחשב שהכאבים יחלפו.

12. מטעם התובע הוגש תצהירה של הגב' אסתר נדיר, חברתו לעבודה אשר יושבת עם התובע באותו החדר. הן בתצהירה והן במסגרת חקירתה הנגדית העידה הגב' נדיר, כי למחרת האירוע הגיע התובע נסער למשרד וסיפר כי החליק כאשר ירד מהאוטובוס וקיבל מכה בצוואר ובישבן. עוד העידה כי שמעה את התובע משוחח בטלפון עם לודמילה וכי כבר ארבע- חמישה ימים לאחר האירוע ניגש לטיפולים אצלה, אך כשראה שהטיפולים הללו לא עוזרים לו פנה לטיפול רפואי קונוונציונאלי.

13. כמו כן הוגש תצהיר עדות מטעם הגב' לודמילה שקולניק בעלת קליניקה לרפואה אלטרנטיבית באשקלון. העדה הצהירה כי התובע הגיע אליה לצורך קבלת טיפול עקב נפילה שארעה לו באוטובוס בסיום יום עבודתו ביום 24.5.09. וכי התובע התלונן על כאבים בגב ובצוואר.

על פי עדותה של הגב' שקולניק הטיפול הראשון של התובע היה ביום 5.6.09 כאשר הזמנת התור נעשתה עוד כשבוע קודם לכן. לתצהיר צרפה העדה מספר העתקי קבלות עבור הטיפולים שקיבל התובע.

14. מנהל מדור נפגעי פרט ב"אגד" (- המדור הרפואי) מר יצחק כהן נחקר אף הוא בפני חוקר המוסד ביום 25.4.10. בהודעתו ציין מר כהן כי ידוע לו שהתובע עשה סריקה ואז החליק באוטובוס או בירידה ממנו. מר כהן ציין כי אינו זוכר את מועד התאונה וכי על פי הרישומים התובע דיווח על התאונה לאחר כשבועיים בערך (עמ' 2 להודעה).

15. לאחר שעיינו בראיות ושמענו את העדויות הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות, וננמק.

16. כפי שעולה מהחומר הרפואי, פגיעתו של התובע לא הייתה זניחה אלא דובר בחבלה קשה בעלת תוצאות חמורות . כך עולה גם מחקירתה של הגב' שקולניק אשר העידה כי אביה רופא אורטופד, עיין בצילום ה-MRI של התובע והמליץ לו כי עליו לעבור ניתוח ומדובר ב פגיעה רצינית בתעלת עמוד השגרה (עמ' 15 לפרוט' ש' 5-8).

נתון זה מעלה תמיהה מדוע לא דיווח התובע למעביד בצורה מסודרת על הפגיעה אלא רק כעבור שבועיים. זאת כאשר על פי עדותה של הגב' נדיר כבר למחרת התובע נראה נסער וסיפר לה אודות קרות התאונה. תמיהה זו אף מתחזקת נוכח תפקידו של התובע ב"אגד" בתחום מימוש זכויות וביטוח.

17. בנוסף, התובע בעדותו לחוקר המוסד אינו מזכיר ולו במילה את הטיפולים שקיבל אצל הגב' שקולניק. לעומת זאת ציין כי כעבור מספר ימים ניגש למחלקה הרפואית למלא טפסים, כשבדיעבד הסתבר כי דיווח על האירוע רק כעבור שבועיים (ראה חקירת מר י צחק כהן). כשנשאל על יד החוקר לגבי עדים- לא נזכר בגב' נדיר חברתו לעבודה שלכאורה סיפר לה כבר למחרת על התאונה.

18. זאת ועוד, התובע דבק בגרסתו כי תחילה רצה לטפל בעצמו והיה סבור כי הטיפול האלטרנטיבי אצל הגב' שקולניק יועיל עמו ולכן לא פנה לרופא קונוונציונאלי. אלא שגם גרסה זו מעלה תהיות. ראשית אין כל תיעוד בכתב לטיפולים אלה. שנית, התובע העיד כי את הטיפול הראשון קיבל ביום 5.6.09 וכי שילם מראש עבור 3 טיפולים אותם עבר בימי שישי על מנת שלא להפסיד ימי עבודה (ראה עמ' 11 ש' 1- 13). כשב"כ הנתבע הציג בפניו קבלה נוספת מיום 15.6.09 עבור טיפול שקיבל, לא ידע התובע להסביר הכיצד בין ה- 5.6 ליום ה- 15.6 הצליח לקבל 2 טיפולים נוספים ( עיון בקבלה המקורית מיום 5.6.09 - קבלה מס' 1489/3 מראה כי הסכום נמחק ומופיע רישום עבור 3 טיפולים 750 ₪).

19. מעדותו של התובע (עמ' 9 ש' 16 ואילך ) נוצר הרושם כי מיד בפגישה הראשונה אצל הגב' שקולניק היא יעצה לו ללכת לרופא ולקבל צילום של הצוואר וע"ש תחתון. מאוחר יותר התברר כי התובע פנה לרופא וביצע צילום רק שלושה שבועות אחרי הפניה לגב' שקולניק וכחודש לאחר התאונה. התובע אף לא סיפר לרופא שטופל על ידי הגב' שקולניק.

20. צרופם של נתונים אלו מעלים תהיות וספקות באשר לגרסת התובע. הגענו איפוא למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את קרות התאונה, ולפיכך התביעה נדחית.
אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ג, (27 אוגוסט 2013 ), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. בנימין זהר(עובדים)

שמואל טננבוים,שופט
סגן נשיא

נ.צ. שלמה קוגן(מעבידים)