הדפסה

דנ"א 6149/12 Dexia Credit Local נ. אדיר שפירא

החלטה בתיק דנ"א 6149/12

בבית המשפט העליון

דנ"א 6149/12
דנ"א 6155/12

לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

המבקשת ב-דנ"א 6149/12 והמשיבה 3 ב-דנ"א 6155/12 :

Dexia Credit Local

המבקשת ב-דנ"א 6155/12 והמשיבה 3 ב-דנ"א 6149/12:

מדינת ישראל

נ ג ד

המשיבים ב-דנ"א 6149/12 וב-דנ"א 6155/12:

1. אדיר שפירא

2. בצלאל בן ציון

4. אוצר השלטון המקומי בע"מ

בקשות לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 5105/09 מיום 17.6.2012 שניתן על ידי כב' המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין וכב' השופטים ס' ג'ובראן ו-ח' מלצר

בשם המבקשת ב-דנ"א 6149/12
והמשיבה 3 ב-דנ"א 6155/12: עו"ד דוד פורר; עו"ד עופר חנוך; עו"ד אריה דנציגר

בשם המבקשת ב-דנ"א 6155/12
והמשיבה 3 ב-דנ"א 6149/12: עו"ד לימור פלד

בשם המשיבים 2-1: עו"ד גיורא ארדינסט
בשם המשיבה 4: עו"ד אלון יואלי; עו"ד אלון מגן

החלטה

1. לפניי שתי בקשות לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 5105/09 אדיר שפירא נ' Dexia Credit Local (טרם פורסם, 17.6.2012), לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ראשיתם של ההליכים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המשיבים כאן לבית המשפט המחוזי מרכז. בקשה זו נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת א' שטמר). המשיבים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור. במוקד פסק דינו של בית המשפט העליון (כמו גם במוקד פסק דינו של בית המשפט המחוזי) עמדה השאלה אם הפרטת חברת אוצר השלטון המקומי בע"מ הייתה צריכה להתבצע בדרך של "הצעת רכש מיוחדת" לפי סעיף 328 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בשלילה, תוך שהוא דוחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כאמור. בית המשפט העליון, לעומת זאת, השיב לשאלה בחיוב, והורה על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקבע אם יש סיכוי סביר למתן סעד לקבוצת התובעים בתובענה הייצוגית. מכאן הבקשות שבפניי.

תמצית העובדות וההליכים

2. חברת אוצר השלטון המקומי בע"מ (להלן: החברה) הייתה עובר להפרטתה חברה ציבורית, שבה שני סוגי מניות – מניות יסוד ומניות רגילות. מניות היסוד היו משלושה סוגים: סוג א' (בידי המדינה), סוג ב' (בידי מרכז השלטון המקומי) וסוג ג' (בידי בנק לאומי לישראל בע"מ, בנק הפועלים בע"מ ובנק דיסקונט לישראל בע"מ, להלן: הבנקים). המניות הרגילות היו משני סוגים הנבדלים רק בערכם הנקוב (ערך נקוב של 0.1 ₪ וערך נקוב של 1 ₪); כאשר בחלקן החזיקו המדינה והבנקים, ובחלקן החזיק הציבור הרחב (ובו המשיבים). בהתאם לתקנון החברה, מניות היסוד הקנו עדיפות לבעליהן בכל הקשור לשליטה בחברה. עדיפות זו עוגנה בשני הסדרים: מניות היסוד העניקו לבעליהן 51% מזכויות ההצבעה בחברה (כאשר בתוך מניות היסוד מתחלקות הזכויות על פי שיעור ההחזקה היחסי); ורק מחזיקי זכויות היסוד היו רשאים למנות דירקטורים בחברה. למחזיקי מניות היסוד הייתה בהתאם לתקנון אף זכות סירוב ראשונה, כך שאם בעל מניות יסוד כלשהו מבקש למוכרן, עליו להציען תחילה למחזיקי מניות היסוד האחרים.

3. ביום 26.7.1998 החליטה ועדת השרים לענייני הפרטה להפריט את החברה. המדינה והבנקים החליטו לשתף פעולה על מנת למכור כמות מתאימה של מניות, כך שהרוכש יקבל את השליטה בחברה. לשם כך כרתו הן הסכם, לו היה שותף גם מרכז השלטון המקומי, בו הוסכם שמרכז השלטון המקומי יוותר על זכות הסירוב הראשונה שלו; ובתמורה המדינה והבנקים ידרשו מהרוכש לקבל את תגובת מרכז השלטון המקומי לפני ביצוע פעולות כגון מינוי מנכ"ל או יו"ר דירקטוריון. שבועות ספורים לאחר מכן כרתו המדינה והבנקים הסכם נוסף, לפיו ימכרו את כל מניותיהם לרוכש אחד, יקימו ועדה משותפת ויצביעו באסיפה הכללית בהתאם להמלצות ועדה זו. לאחר פנייה פומבית, קבלת הצעות וניהול משא ומתן, בחרה הוועדה המשותפת במבקשת ב-דנ"א 6149/12 (להלן: דקסיה) כרוכשת, ובעקבות זאת העבירו המדינה והבנקים ביום 5.2.2001 את מניותיהם בחברה (הן מניות יסוד והן מניות רגילות) לדקסיה. בסופו של יום החזיקה דקסיה ביותר מ-50% מזכויות ההצבעה בחברה, ובזכות למנות 7 דירקטורים מתוך 11.

4. מחזיקי המניות הרגילות (הם המשיבים בהליך שלפניי) הגישו תביעה נגד החברה, דקסיה והמדינה, וביקשו לאשרה כתביעה ייצוגית. בבקשתם טענו כי העסקה הייתה צריכה להתבצע בדרך של "הצעת רכש מיוחדת", הקבועה בסעיף 328 לחוק החברות, ולא במכירה ישירה לדקסיה. הסעד המרכזי שביקשו הוא פיצוי בשל הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 333(ג) לחוק החברות. בית המשפט המחוזי (השופטת א' שטמר) קבע כי יש לראות במדינה ובבנקים בעל שליטה בודד, אשר קיומו מייתר את הצורך בנקיטה בהצעת רכש מיוחדת, ודחה את בקשת המשיבים לאישור תביעה ייצוגית. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

פסק הדין מושא הדיון הנוסף

5. בית המשפט העליון (המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין והשופטים ס' ג'ובראן ו-ח' מלצר) קיבל את הערעור. בפסק דינו, עמד בית המשפט על תכליותיו של מוסד הצעת הרכש המיוחדת: חלוקה שוויונית של פרמיית השליטה ומניעת עסקאות בלתי יעילות. על יסוד תכליות אלו, נקבע כי הצעת הרכש המיוחדת מתחייבת גם במקרים בהם קיימים בחברה מספר סוגי מניות. בית המשפט ציין כי קביעה זו מעוררת קשיים יישומיים שונים, ועל כן לא ניתן לקבוע נוסחה כללית ומוחלטת בעניין המחיר הראוי והשוויוני שצריך רוכש שליטה להציע לכל סוג מניות; משכך, על פי בית המשפט דין השאלות היישומיות להיבחן בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. בית המשפט עמד על המנגנונים השונים הקבועים בחוק החברות ובתקנות שהותקנו מכוחו, המיועדים למנוע מרוכש שליטה להתנהג בחוסר תום לב, ולהציע הצעות מחיר לא פרופורציונאליות בעבור כל סוג מניות. כמו כן, עמד בית המשפט על חשיבותו של מנגנון הצעת הרכש עבור בעלי זכויות המיעוט. בית המשפט הוסיף וציין כי חשיבות חידוד דיני הצעת הרכש הולכת ופוחתת בכל הקשור לחברות ציבוריות בהן מספר סוגי מניות, שכן מאז 1990 ניתן לרשום למסחר בבורסה רק חברות בעלות סוג מניות אחד.

בית המשפט דן אף במשמעות קיומו של הסכם לזכות סירוב ראשונה בין בעלי מניות היסוד, וקבע שבכך אין כדי לפטור את רוכש השליטה מחובתו לנקוט בהצעת רכש מיוחדת. אשר להסכם בין המדינה והבנקים בדבר שיתוף פעולה במכירת מניותיהם, קבע בית המשפט שאין צורך בהכרעה בשאלה הכללית האם הסכם זה מהווה "החזקה ביחד עם אחרים". בית המשפט קבע כי מנקודת מבטו של רוכש השליטה, יש לאפשר לו לדעת אם הוא מחויב בהצעת רכש מיוחדת בפשטות וביעילות. על כן, הכרה בהסכמי שיתוף פעולה כמגבשים פטור לרוכש השליטה מהצעת רכש איננה רצויה, ועלולה להביא לחוסר בהירות. מכאן, קבע בית המשפט כלל לפיו רוכש שליטה מחויב בהצעת רכש, אלא אם החברה דיווחה לציבור במפורש על כך שאדם מסוים או קבוצה מסוימת מחזיקים ביותר מ-25% או 45% מזכויות ההצבעה בחברה. בכך יש כדי להבטיח, לפי קביעת בית המשפט, ודאות ויציבות, הן לרוכש השליטה והן לבעלי זכויות המיעוט. לפיכך, כך נקבע, דיווח לציבור שאיננו מודיע במפורש כי הסכם שיתוף פעולה הופך בעלי מניות למחזיקים במשותף, איננו יכול לשמש בסיס להחלטת רוכש שליטה לרכוש מניות שלא בהצעת רכש מיוחדת.

6. בבואו ליישם את העקרונות דנן, קבע בית המשפט כי דקסיה הייתה מחויבת לנקוט בהצעת רכש מיוחדת, וכי אין במבנה ההון של החברה, בהסכם בדבר זכות סירוב ראשונה או בהסכם שיתוף הפעולה בין בעלי מניות היסוד כדי לפטור אותה מחובה זו. משלא עשתה כן, הפרה חובתה כלפי יתר בעלי המניות. הסעדים בגין הפרה כזו מופיעים בסעיף 333 לחוק החברות – הרדמת המניות ופיצוי בגין הפרת חובה חקוקה. היות שלא נשמעו טיעונים בדבר הנזק שנגרם למערערים והסעדים העומדים להם, לא ניתן היה להכריע בשאלה משמעותית לאישור התביעה כתביעה ייצוגית – אם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים. אי-לכך, הוחזר הדיון בשאלה זו לבית המשפט המחוזי.

הבקשות לדיון נוסף

7. על פסק הדין הוגשו בקשות לדיון נוסף הן מטעם דקסיה (דנ"א 6149/12) והן מטעם המדינה (דנ"א 6155/12). בשתי הבקשות נטען כי ההלכות שנקבעו בפסק הדין הן קשות, חדשות וחשובות במידה המצדיקה עריכת דיון נוסף. המבקשות טוענות כי פסק הדין חידש הלכה בשתי קביעות עיקריות: (1) הקביעה כי חלה חובה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת גם בחברה שבה מספר סוגי מניות, תוך הצעת מחירים שונים לסוגי מניות שונים; (2) הקביעה כי הסכם שיתוף פעולה איננו פוטר את רוכש השליטה מחובה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת, כל עוד לא דווח לציבור על כך שהסכם שיתוף הפעולה מבסס החזקה משותפת במניות. אפרט בקצרה את טענותיהן של המבקשות בעניין קביעות אלו.

אשר לקביעה הראשונה, דקסיה טוענת כי היא פותחת פתח לסחטנות של בעלי מניות השליטה, עליה תתקשה הרשות לניירות ערך לפקח. דקסיה טוענת כי הרשות איננה יכולה לפקח על עצם המחירים שייקבעו בהצעת הרכש, והיא נעדרת את הכלים הרלבנטיים לעשות כן. כמו כן, לטענת דקסיה במקרים עתידיים של הצעת רכש חלקית, יישום ההלכה שנקבעה בפסק הדין איננו ברור.

המדינה טוענת בעניין קביעה זו שהיא הותירה סימני שאלה רבים בדבר אופן יישומה במקרים עתידיים. המדינה טוענת כי כאשר ממילא אמצעי השליטה היו רק בידי סוג אחד של מניות, וכאשר למשיבים לא היו ציפיות לגיטימיות להיות בעלי שליטה, אין מקום לנקוט בהצעת רכש מיוחדת. לטענת המדינה האיסור בסעיף 328(א) איננו חל על מקרים בהם מלכתחילה לבעלי המניות מן הציבור לא הייתה כל ציפייה להיות בעלי שליטה, נוכח קיומו של הסכם בין המדינה והבנקים.

אשר לקביעה השנייה – לפיה הסכם שיתוף פעולה איננו פוטר את רוכש השליטה מחובה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת – דקסיה טוענת כי היא עומדת בניגוד לעיקרון מרכזי בדיני ניירות ערך, שדיווח איננו משקף את מצב הדברים המהותי. לטענת דקסיה פסק הדין מעניק מעמד קונסטיטוטיבי לדיווח, שאינו תואם את הוראות הדין ואת תכלית דיני ניירות הערך. כמו כן, לטענתה עלול להיות בכך פתח להתחמקות מחובות שונות החלות על בעלי שליטה באמצעות אי-דיווח. דקסיה טוענת כי פסק הדין יוצר באופן רטרואקטיבי חובת דיווח חדשה, שלא הייתה קיימת במועד העסקה. כמו כן, לטענתה מי שנפגע מחובת הדיווח האמורה כלל איננו מי שחובת הדיווח חלה עליו (המדינה והבנקים), אלא דקסיה. דקסיה מוסיפה וטוענת כי עסקאות נוספות שבוצעו לאחר חקיקת החוק החדש עלולות להיות מושפעות מחובת הדיווח שנקבעה בפסק הדין, באופן שייקבע שהן היו מחויבות בביצוע הצעת רכש, וגם בכך יש כדי להצדיק דיון נוסף.

המדינה טוענת בעניין קביעה שנייה זו כי היה על בית המשפט לבחון את שאלת ההחזקה המשותפת במניות על פי מכלול שיקולים שנמנו בפסיקה (כגון האינטרסים של הצדדים, חופש החוזים וחופש ההתאגדות, יעילות כלכלית, תום לב, הגנה על בעלי המיעוט ועוד) ולא על יסוד הדיווח בלבד. בחינת שיקולים אלו, לטענת המדינה, הייתה מביאה למסקנה שהתקיימה שליטה משותפת. אף לשיטת המדינה, פסק הדין מעניק לדיווח מעמד קונסטיטוטיבי, שאין לו על פי הדין. כך, לטענת המדינה, אין זה ראוי שהפרת חובת דיווח תביא לשלילת זכויות קנייניות מהותיות, בכך שנוצר חיוב על בעלי מניות השליטה להתחלק בפרמיית השליטה עם בעלי מניות שאין להם שליטה. המדינה מצביעה על העובדה שפסק הדין מהווה חידוש רטרואקטיבי בדיני החברות, הפוגע בצפיות ובוודאות המשפטית, לרבות לגבי עסקאות שנעשו זה מכבר. כמו כן, לטענת המדינה, ממילא מאז 2001 כל הסכם הצבעה היוצר לראשונה שליטה בחברה מחייב הצעת רכש מיוחדת, ולכן אין בפסק הדין, היוצר דרישה נוספת לדיווח על השגת שליטה לראשונה, כדי לשפר את הוודאות המשפטית.

8. הן דקסיה והן המדינה טוענות כי פסק הדין עומד בסתירה להלכה שנפסקה ב-ע"א 7414/08 תרו תעשייה רוקחים תבע"מ נ' Sun Pharmaceutical Industries Ltd. (טרם פורסם, 7.9.2010) (להלן: פרשת תרו). זאת, משום שלא בוצע בפסק הדין ניתוח מהותי של השאלה האם הייתה שליטה והחזקה משותפת של המדינה והבנקים בחברה. המדינה סבורה כי שליטה כזו התקיימה עקב הסכם שיתוף הפעולה, ומשכך לא היה צורך בהצעת רכש מיוחדת. לטענת דקסיה, בפרשת תרו אף נקבע שאין זה ראוי, בחלוף זמן כה רב מעת שבוצעה הצעת הרכש, להעמידה שוב למבחן.

9. בשולי הדברים הופיעו אף טענות נוספות. דקסיה טענה כי הסתמכה על המדינה והבנקים, לרבות התנאים שהוכתבו לה על ידם, טענה אליה הצטרפה גם המדינה. בנוסף, טוענת דקסיה כי חובת הדיווח על הסכם שיתוף הפעולה כלל לא חלה על דקסיה, אלא על המדינה והבנקים, וכעת היא זו שעלולה למצוא עצמה נפגעת מפסק הדין. המדינה הצביעה על כך שלא נגרם לבעלי מניות המיעוט כל נזק עקב המכירה, וכי אפשר שמצבם אף שופר. כמו כן, לטענתה התערבות כעת בשליטה בחברה תביא לערעור יציבות החברה, והיא בבחינת התערבות במעשה עשוי. לבסוף, טוענת המדינה כי התביעה הוגשה בשיהוי, כי המשיבים ידעו על הסכם שיתוף הפעולה ולא פצו פה בנדון במשך תקופה של למעלה משנה, ומכאן שהם היו מנועים מלהגיש את התביעה.

תגובת המשיבים

10. בפתח תגובתם עומדים המשיבים על כך שפסק הדין לא הכריע באופן סופי בתובענה הייצוגית, אלא רק אישר את הגשתה, ולו מטעם זה יש לדחות את הבקשה לדיון נוסף. כך, לטענת המשיבים, כלל לא ברור מדוע המבקשות טוענות שנגרם להן נזק כה רב, אם עוד לא הסתיים הליך התביעה הייצוגית. לטענת המשיבים פסק הדין מיישם את הוראות החוק ועולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לרבות פרשת תרו הנזכרת, ואין בו חידוש או קושי המצדיקים עריכת דיון נוסף. המשיבים הבהירו כי תחולתה של ההלכה שנפסקה בפסק הדין – ככל שנפסקה כזו – היא מוגבלת: כיום קיימות 6 חברות בלבד זולת דקסיה הנסחרות בבורסה ולהן מספר סוגי מניות (כאשר לכולן יש בעל שליטה זה מכבר), ומשכך לפסק הדין לא תהא השלכה על חברות נוספות. כמו כן, מאז שנת 2001, כל כריתת הסכם שיתוף פעולה היוצר לראשונה שליטה בחברה, כמו ההסכם שכרתו המשיבים, מחויבת ממילא בקיום הצעת רכש; על כן, לשיטתן, נסיבותיו של המקרה הן ייחודיות משום שהסכם שיתוף הפעולה נכרת זמן קצר לפני כניסת חוק החברות לתוקף. בנוסף, החל משנת 2003 קיימת בתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970 (להלן: התקנות) חובה לדווח על הסכמי הצבעה בין בעלי מניות ועל הסכמים אחרים הנוגעים להחזקת ניירות ערך (תקנה 33(ג)(10) לתקנות); ומשנת 2011 קיימת חובה לדווח על זהות בעל השליטה ועל העברת שליטה בחברה (תקנה 33(ג)(15ב) לתקנות).

לעניין הקביעה הראשונה בפסק הדין – לפיה חלה חובה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת גם בחברה שבה מספר סוגי מניות, תוך הצעת מחירים שונים לסוגי מניות שונים – לטענת המשיבים היא איננה מצדיקה קיום דיון נוסף. המשיבים טוענים כי עניין זה נלמד במישרין מהוראות החוק, שאינן פוטרות חברות מסוג זה מתחולת הצעת הרכש המיוחדת. ממילא, כאמור, לטענת המשיבים תחולתה של קביעה זו מוגבלת ל-6 חברות לכל היותר, שבהן יש כבר בעל שליטה. אשר למנגנוני הפיקוח של הרשות לניירות ערך, נטען כי עניין זה הועלה באמרת אגב של בית המשפט ואין מקום להרחיב את היריעה בעניין זה.

לעניין הקביעה השנייה בפסק הדין – לפיה הסכם שיתוף פעולה איננו פוטר את רוכש השליטה מחובה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת – המשיבים סבורים כי אף היא איננה מצדיקה קיום דיון נוסף. המשיבים טוענים כי בניגוד לעמדת המבקשות, בית המשפט לא הכיר בקיומה של החזקה משותפת עובר למכירת השליטה, וקבע כי אין בהירות בעניין זה. עוד טוענים המשיבים כי לא נקבעה בפסק הדין חובת דיווח חדשה כלשהי, וכי טענותיהן של המבקשות בעניין זה הן טענות חדשות. המשיבים הבהירו כי לא בחובת דיווח עסקינן, אלא בכלל שאמור להנחות את רוכש השליטה בבואו להחליט באיזו דרך לנקוט. עוד נטען כי המדינה והבנקים מעולם לא דיווחו שההסכמים שכרתו הביאו לשינויים בהחזקותיהם. המשיבים מוסיפים וטוענים כי אף אין בפסק הדין כדי להשפיע על משמעות המונח "שליטה" בהקשרים אחרים, בניגוד לטענת המבקשות.

בשולי הדברים, מציינים המבקשים כי בפסק הדין אין סתירה לפרשת תרו, אלא פיתוח של ההלכה הקיימת. כמו כן, מדגישים המשיבים כי אין ממש בטענה שדקסיה יוצאת נפגעת מפסק הדין באופן שאיננו ראוי.

התשובות לתגובה

11. הוריתי למבקשות להשיב לתגובת המשיבים, ולהתייחס בתשובתן לשאלת השלכות הרוחב של פסק הדין.

בתשובה מטעמה חוזרת דקסיה על עיקר טענותיה. כמו כן, מצביעה דקסיה על השפעתו של פסק הדין על חברות אחרות בהיבטים הבאים: ראשית, לטענתה בכ-10% מן החברות הציבוריות בוצעו הסכמי שליטה לפני כניסת חוק החברות לתוקף, וככל שבוצעו בהן העברות שליטה לאחר מכן, הן חשופות כעת לטענות שהיה צורך לבצע הצעת רכש מיוחדת. בכך יהיו חשופים בעלי השליטה בחברות אלו אף לאובדן פרמיית השליטה שבידיהם. שנית, דקסיה טוענת כי חובת הדיווח החדשה שקבע פסק הדין והמעמד הקונסטיטוטיבי שניתן בו לדיווח גורמים לכך שחברות רבות עשויות להיחשב כמפרות של הדין, ורוכשי שליטה עשויים להיפגע מהעדר דיווח שלא היו אחראים לו. שלישית, לטענתה נקבע למעשה שכל עוד לא דווחה "משמעותו המשפטית" של הסכם בין בעלי מניות לציבור אין לו תוקף, ולכך השפעה על סוגי הסכמים רבים בין בעלי מניות. רביעית, דקסיה טוענת כי פסק הדין צפוי להשפיע על נכונותם של תאגידים זרים להשקיע בחברות ישראליות בכלל ולהיות מעורבים בתהליכי הפרטה בפרט.

המדינה חוזרת אף היא בתשובתה על רבות מטענותיה. המדינה מציינת כי מבדיקתה הקביעה כי חלה חובה לבצע הצעת רכש מיוחדת בחברות בעלות מספר סוגי מניות חלה על 8 חברות, ולא על 6 חברות כפי שטוענים המשיבים. גם לשיטת המדינה לפסק הדין השלכות רחבות היקף על חברות שכרתו הסכמי שליטה לפני כניסת חוק החברות לתוקף ולא דיווחו על קיומה של החזקה משותפת. כתוצאה מכך, חברות רבות עשויות להימצא במצב דומה לענייננו, היינו – הפרה של החובה לבצע הצעת רכש מיוחדת. המדינה שבה ומדגישה כי פסק הדין יוצר מצב חדש ויוצא דופן בדיני ניירות הערך שבו להפרת חובת הדיווח יש השלכות קנייניות על זכויותיהם של בעלי מניות. המדינה הוסיפה שתוצאת פסק הדין היא פגיעה בדקסיה, וכי לכך השלכה על רשויות מקומיות רבות, וכן על תאגידי מים וביוב, אשר משתמשים בהלוואות שמעמיד לרשותם הבנק. עוד ציינה המדינה שההחזקה בחברת דקסיה (המחזיקה במניות הבנק) עברה לידי ממשלות בלגיה וצרפת, וכי תיתכן השפעה (שטיבה לא פורט) במישור היחסים הבינלאומיים עם מדינות אלו.

דיון והכרעה

12. הארכתי בפירוט הרקע והטענות, אולם בדיון אוכל לקצר. דין הבקשות להידחות. אין חולק בענייננו כי סוגיית הצעת הרכש המיוחדת נדונה פעמים ספורות בפסיקה, וכפי שציין בית המשפט – "מטבע הדברים היא מעוררת שאלות משפטיות שטרם נענו" (פסקה 10 לפסק הדין). אף אין חולק כי שני החידושים בפסק הדין הם הקביעה המפורשת כי דיני הצעת הרכש המיוחדת חלים על חברות שבהן מספר סוגי מניות; והקביעה כי לא די בהסכם שיתוף הפעולה, בנסיבות שתוארו בפסק הדין, כדי לפטור את רוכשת השליטה מחובתה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת. ואולם, קביעות אלו אינן מצדיקות דיון נוסף.

13. כך, לעניין הקביעה שדיני הצעת הרכש המיוחדת חלים על חברות שבהן מספר סוגי מניות, אכן מדובר בחידוש פרשני הנוגע לסעיף 328 לחוק החברות. ואולם, פרשנות חדשה של החוק אין בה כשלעצמה כדי להצדיק עריכת דיון נוסף:

"אכן, פסק הדין הבהיר שאלה שטרם נתבררה עד כה באשר לפרשנותו של סעיף 350 לחוק החברות. ואולם, לא אחת נפסק כי 'עניין שכיח הוא שבפני בית משפט זה באות שאלות חדשות שטרם קיבלו מענה אלא שמטעמים של סופיות הדיון וכדי לא ליצור ערכאת ערעור נוספת, מקום בו החוק לא יצר אותה, הכלל הוא כי די בהרכב המקורי שדן בהליך ורק מקרים נדירים ויוצאי דופן מצדיקים דיון נוסף' (דנ"פ 4409/12 אלירן עובד נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (טרם פורסם, 10.6.2012); ראו גם: דנ"א 1497/12 Alan B Steen נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 (טרם פורסם, 10.7.2012). הפרשנות שנקבעה חדשה היא, אך היא איננה נמנית על אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים קיום נוסף" (דנ"א 6564/12 ג'אבר פארס נ' עו"ד אבנר כהן (טרם פורסם, 4.12.2012) (להלן: פרשת פארס)).

דברים אלו יפים הם לענייננו, וזאת בפרט כאשר הפרשנות שנקבעה היא בעלת השלכות עתידיות מצומצמות. כפי שעולה מטענות הצדדים, כיום נסחרות בבורסה לכל היותר 8 חברות (בנוסף לדקסיה) שלהן מספר סוגי מניות, ובכולן או ברובן יש בעל שליטה שזהותו ידועה. כמו כן, רישומן של חברות נוספות בעלות מספר סוגי מניות למסחר בבורסה איננו אפשרי עוד מאז חקיקתו של סעיף 46ב לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, בשנת 1990. בנסיבות אלו, השפעת הפרשנות שנקבעה בפסק הדין במבט צופה פני עתיד היא מוגבלת. על כך עמד בית המשפט בפסק הדין מושא הדיון הנוסף עצמו:

"בשולי הדברים יצוין כי הצורך בחידוד דיני הצעת הרכש המיוחדת בחברות שהנפיקו מספר סוגי מניות, קיים אמנם במקרה שלפנינו, אך הוא הולך ופוחת. על-פי סעיף 82(א) לחוק החברות, כל חברה רשאית לקבוע בתקנונה זכויות הצבעה שונות לסוגי מניות שונים. עם זאת, בשנת 1990 תוקן חוק ניירות ערך, ונקבע בסעיף 46ב כי ניתן לרשום למסחר בבורסה רק חברות שהנפיקו מניות מסוג אחד בלבד (חוק ניירות ערך (תיקון מס' 11), התשנ"א-1990). מכיוון שהסדר הצעת הרכש המיוחדת חל רק על חברות ציבוריות, הדיון בנוגע להצעת רכש מיוחדת בחברה שהנפיקה מספר סוגי מניות, רלוונטי ממילא רק ביחס לחברות שנרשמו למסחר בבורסה לפני שנת 1990" (שם, בפסקה 18).

קיום דיון נוסף בסוגייה שהשפעותיה העתידיות מוגבלות איננו מהווה ניצול יעיל של המשאב השיפוטי, משאב אשר השימוש בו חייב להיעשות בשום שכל ולטובת כלל הציבור (ראו: פרשת פארס, בפסקה 5). גם מטעם זה אין להורות על דיון נוסף בפרשנות לסעיף 328 לחוק החברות שנקבעה בפסק הדין.

14. נימוקים אלו חלים גם על הקביעה המרכזית הנוספת בפסק הדין, לפיה לא די בהסכם שיתוף הפעולה בין המדינה והבנקים כדי לפטור את רוכשת השליטה מחובתה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת. ספק בעיניי אם כטענת המבקשות יש בקביעה זו כדי ליצור "חובת דיווח חדשה" או להעניק "מעמד קונסטיטוטיבי" לדיווח לציבור על רכישת שליטה לראשונה. אף ספק אם בהנחה שכך הם פני הדברים, טמון בפרשנות שכזו קושי חריג המצדיק עריכת דיון נוסף. ואולם, אין צורך להכריע בטענות אלו, וזאת מן הטעם הפשוט שכאמור מאז שנת 2011 נקבעה בתקנות חובה לדווח על זהות בעל השליטה בחברה ועל העברת שליטה בחברה (תקנה 33(ג)(15ב) לתקנות). משכך גם בהנחה שפסק הדין קובע חובת דיווח חדשה – הנחה אשר כאמור מוטלת בספק לדעתי – ממילא כיום כפופות כלל החברות במשק לחובת דיווח סטטוטורית עצמאית. עובדה זו, בצירוף העובדה שמאז שנת 2001 מחויב כל הסכם שיתוף פעולה מן הסוג שתואר בפסק הדין בעריכת הצעת רכש מיוחדת (ראו פסקה 21 לפסק הדין), מעמידות בספק רב את השלכותיו העתידיות של פסק הדין בנוגע להסכמי שיתוף פעולה מן הסוג שתואר שם. בנסיבות אלה, אין מקום לפגוע בעקרון סופיות הדיון ולהקדיש משאבים שיפוטיים נוספים לבירור השאלות עליהן הצביעו המבקשות.

15. כאמור לעיל, למבקשות טענות גם להשלכות רוחב של פסק הדין על עסקאות שהושלמו זה מכבר. המבקשות הצביעו על חשש שחברות בהן נכרתו הסכמי שליטה שלא דווחו לציבור לפני כניסת חוק החברות לתוקף, והשליטה בהן הועברה מאז, ימצאו עצמן חשופות לטענות של בעלי מניות מן המיעוט כי היה צורך לנקוט בהצעת רכש מיוחדת. ואולם, משקלו של חשש זה מוגבל ואיננו מצדיק קיום דיון נוסף. ראשית, טענותיהם האפשריות של בעלי מניות מיעוט כפופות מטבע הדברים לחובות תום הלב, ואף לדיני השיהוי וההתיישנות. טענות שיועלו בחלוף תקופה ארוכה ייבחנו מטבע הדברים בהתאם לנסיבות העלאתן, וכפופות הן ל"כללי יסוד של הגינות, תום לב ויציבות עסקית" וכן ל"כללי התנהגות מקובלים וראויים" (ראו דברי בפרשת תרו, פסקה 11). שנית, יש לזכור כי נקודת המוצא היא כי החוק הוא שהטיל את החובה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת. החובה לברר אם יש לנקוט בהצעת רכש מיוחדת בנסיבות נתונות מוטלת על רוכשי השליטה (ראו בפסקה 19 לפסק הדין). המבחן שנקבע בפסק הדין – מבחן הדיווח לציבור – נועד להקל על רוכשי השליטה לעמוד בחובה זו, בעת שיתלבטו אם עליהם לנקוט בהצעת רכש מיוחדת אם לאו, והוא מתיישב עם הצורך בוודאות ובפשטות בשוק ההון (פסקה 21 לפסק הדין, ראו גם את דברי בפרשת תרו, פסקאות 9-7). אשר לשליטה שנרכשה זה מכבר בחברות ציבוריות שונות – חזקה על רוכשי שליטה כי הוראות החוק היו ידועות להם, כי הם נהגו על פיהן, וכי ככל שהיה להם ספק אם יש חובה לנקוט בהצעת רכש מיוחדת, ביצעו הם את הבירורים המשפטיים הסבירים להסרתו. אם יימצאו רוכשי שליטה נפגעים בסופו של יום מצעדים בהם נקטו או לא נקטו בעלי המניות אשר מכרו להם את השליטה (ובכלל זה ממצגים שונים שהציגו להם) – רשאים הם מטבע הדברים לנקוט בהליכים המשפטיים המתאימים נגדם. מובן כי בכך אין כל הבעת דעה לגבי תוצאתם האפשרית של הליכים משפטיים שכאלה. מכל מקום, הקביעה בפסק הדין בדבר ההסכמים בין בעלי המניות עובר לכניסת חוק החברות לתוקף – שאחוזה היא במידה ניכרת בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה – אינה מצדיקה כשלעצמה דיון נוסף.

16. אף לא מצאתי כי יתר הטענות בדבר השלכות הרוחב של פסק הדין מצדיקות דיון נוסף. כך, הטענה כי לפסק הדין יהיו השלכות על יחסי החוץ של המדינה או על נכונותם של תאגידים זרים להשקיע בישראל וליטול חלק בהליכי הפרטה – היא ספקולטיבית במידה רבה, ואיננה מבוססת דיה כדי להצדיק דיון נוסף. אשר לטענה כי לפסק הדין השלכות על סוגי הסכמים אחרים בין בעלי מניות, דינה להתברר אם וכאשר תועלה בעתיד לגבי הסכמים שכאלה. בשולי הדברים אעיר כי לא מצאתי שפסק הדין עומד בסתירה לפרשת תרו. הסתירות-לכאורה עליהן הצביעו המבקשות אינן אלא שוני בין הנסיבות בשני פסקי הדין. פסק הדין בעניין תרו הוא אבן דרך בדיני הצעת הרכש, אך אין בקביעות הקונקרטיות שנקבעו בנסיבות המקרה שם (להבדיל מהעקרונות שהותוו בפסק הדין באופן כללי) כדי להתאים כלשונן לכל מערכת נסיבות. ממילא אף לא מצאתי שטענות המבקשות בעניין זה מצדיקות עריכת דיון נוסף. ועוד יוער, כי בבקשות שזורות טענות ערעוריות רבות, שלא זה המקום להעלותן. כאלו הן הטענות בדבר מניעות; כאלו הן הטענות בדבר הנזק שנגרם לכאורה לדקסיה כתוצאה מפסק הדין; כאלו הן אף הטענות לפגיעה ברשויות מקומיות ובתאגידי מים וביוב כתוצאה מנזקים שייגרמו לכאורה לדקסיה. המבקשות אף טוענות כי היה שיהוי בהגשת התביעה, ועוד טוענות הן כי מדובר למעשה בהתערבות במעשה עשוי. ואולם, בעניינים אלו לא נקבעה כל הלכה, ואין הם מהווים עילה לקיום דיון נוסף. הטענה כי עניין מסוים, שהיה ראוי על פי הטענה לדון בו, לא נדון בפסק הדין – היא טענה ערעורית. הדיון הנוסף עוסק במה שנדון בפסק הדין. בסופו של יום, קריאת כתבי בית הדין כולם מביאה למסקנה כי לא ההלכה קשה למבקשות, אלא התוצאה הקונקרטית קשה להן בשל ההשלכות האפשריות לגביהן. ואולם על דרך העיקרון, הליך הדיון הנוסף עוסק בהלכה ולא בתוצאה.

18. סוף דבר: הבקשות נדחות. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח כל אחת.

ניתנה היום, ‏כ"א בטבת התשע"ג (‏3.1.2013).

המשנָה לנשיא

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12061490_C07.doc רכ
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il