הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 55006-11-12

בפני
כבוד ה שופטת עידית ברקוביץ

תובעים

1.דורוטיה דבורה אוסדיטשר
2.וולטר גוטליב
3.איטה גוטליב

נגד

נתבעים

1.אהרן לוסטיג
2.רחל הר זהב

פסק דין

1. בפני תביעת פינוי.

התביעה מתייחסת לחנות ברח' ירושלים 12 בני ברק הידועה כחלקה 53/9 בגוש 6123 ( להלן: "החנות").

התובעים הינם הבעלים הרשומים של החנות מאז 17.5.11.

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מחזיק בחנות. הנתבעת 2 ( להלן: "הנתבעת") היא בתו של הנתבע ועובדת בחנות.

המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה האם יש להחיל את הגנת חוק הגנת הדייר [ נוסח משולב] התשל"ב – 1972 ( להלן: "חוק הגנת הדייר" או " החוק") על הנתבע , וכן בשאלת מעמדה של הנתבעת ביחס לחנות.

תמצית טענות התביעה
2. בטרם קניית החנות נאמר לתובעים ע"י המוכרים (להלן: "הבעלים הקודמים") כי בחנות קיים שוכר הטוען להיותו דייר מוגן.

על פי מסמכים שנמסרו לתובעים, הסכים הבעלים הקודמים להעברת השכירות המוגנת לאביו של הנתבע, לייב לוסטיג (להלן: " המנוח" או "אבי הנתבע"), וזאת על פי זיכרון דברים מיום 21.3.77. מאז ניהל האב המנוח בחנות עסק למכירת מוצרי חשמל.

בשנת 1996 נפטר אבי הנתבע ויורשיו היו אלמנתו ושלושת ילדיו. האלמנה היתה אמורה לקבל את הזכויות במושכר אולם היא ויתרה עליה ן והעבירה אותן לנתבע. העברה זו בוצעה ללא רשות וללא קבלת הסכמת בעל הבית.

עוד מציינים התובעים, כי במהלך השנים שכר הנתבע חנות צמודה ופרץ פתח ביניהן (אולם כיום המצב חזר לקדמותו).

לאחר שעסק החשמל לא הצליח, החלה אשתו של הנתבע לנהל בחנות עסק למכירת בגדים. גם העברה זו הינה שלא כדין, ללא רשות וללא תשלום דמי מפתח.

בפברואר 2010 תפסה הנתבעת, ביתו של הנתבע את החזקה בחנות ופתחה בה חנות לבגדי ילדים.

התובעים טוענים כי העברות האמורות מקימות עילת פינוי.

לחילופין, אף אם הנתבע היה דייר מוגן, הרי הוא איבד את הגנת החוק, בשל כך שנטש את החנות והעבירה לנתבעת שלא כדין.

תמצית טענות ההגנה
3. אבי הנתבע רכש את הזכויות בחנות תמורת תשלום דמי מפתח.

הבעלים הקודמים של החנות הכיר בנתבע כדייר מוגן וקיבל ממנו כל השנים דמי שכירות.

אלמנת האב לא קיבלה זכויות בחנות לאחר פטירת האב, ועל פי החוק ניתן לדלג עליה כך שהזכויות עברו ישירות לנתבע ואין צורך באישור הבעלים או בתשלום דמי מפתח.

הנתבע לא העביר את החנות לאשתו והיא לא ניהלה בו כל עסק עצמאי. עסק הביגוד היה של הנתבע ואשתו עבדה אצלו, כאשר היא הייתה רשומה במשרדי הארנונה באופן פורמלי בלבד.

הנתבע מעולם לא נטש או זנח את החנות. בתקופה מסוימת אשתו חלתה (ונפטרה בהמשך) והיה עליו לדאוג לילדיו ועל כן החנות לא תפקדה בצורה מלאה.

הנתבעת הינה עובדת שכירה של הנתבע בחנות. היא לא קיבלה זכויות בחנות.

הנתבע לא ביצע שינויים במושכר אלא שיפוצים קוסמטיים וממילא אין חוזה שכירות שאוסר זאת.

לחילופין, מתבקש סעד מן הצדק.

המסגרת הראייתית
4. מטעם התובעים העידו:
עת/1 משה אוסדיטשר, בנה של התובעת 1 .
עת/2 גב' רבקה ורבנר, בתה של התובעת 1 (להלן: " הגב' ורבנר").
עת/3 יאיר שירין, חוקר פרטי.
עת/4 שון זוארץ, חוקר פרטי.
עת/5 הגב' דבורה אוסדיטשר, התובעת (להלן: " התובעת").

מטעם הנתבעים העידו :
ענ/1 הגב' שרה קרן ( להלן: " הגב' קרן").
ענ/2 הגב' דליה הדר ( להלן: "הגב' הדר").
ענ/3 שלמה קרקובסקי (להלן: " מר קרקובסקי").
ענ/4 אהרון לוסטיג, הנתבע.
ענ/5 הגב' רחל הר זהב, הנתבעת.

דיון ומסקנות
מעמדו של המנוח
5. הנתבע הוא בנו של המנוח לייב לוסטיג ז"ל ( לעיל ולהלן: "המנוח" או " אבי הנתבע").

התובעים מעלים טענות לעניין מעמדו של המנוח, אבי הנתבע, כדייר מוגן בחנות.

בחנתי את טענותיהם, ולא מצאתי בהן ממש.

6. ביום 21.3.1977 נחתם בין יהושע שינבוים ( להלן: "שינבוים"), אביו של החסוי משה דוד הדר ( להלן: "משה דוד הדר"), לבין שלמה אויש ( להלן: "אויש") חוזה שכירות מוגנת ביחס לחנות ( להלן: "חוזה השכירות", מוצג במ/1).

בהערות לחוזה השכירות צוין כי " השוכר רשאי להעביר את בעלות השכירות במשך שנתיים על שם אחר בלי לשלם למשכיר דמי מפתח נוסף" (כך בנוסח חוזה השכירות).

בתחתית חוזה השכירות צוין כי שולמו דמי מפתח לשינבוים ולמר אקר, הדייר היוצא ( להלן: "אקר").

באותו יום, דהיינו ביום 21.3.1977 , נחתם מסמך נוסף שכותרתו " זיכרון דברים" בין אקר לבין המנוח ( להלן: "זיכרון הדברים", נספח ב לתצהיר הנתבע).

בזיכרון הדברים הוסכם, כי החנות נמסרת מידי אקר לידי המנוח תמורת דמי מפתח " כדי שמר לוסטיג יהיה מוגן לפי החוק". על פי זיכרון הדברים זכות השכירות בחנות נמסרה למנוח והחזקה נמסרה לידיו ביום 17.4.77.

שינבוים אישר בחתימתו את העברת השכירות המוגנת בחנות לידי המנוח.

7. לא מצאתי כל ממש בניסיון התובעים להעלות השגות ותהיות ביחס לחוזה השכירות וזיכרון הדברים.

על יסוד המסמכים והעדויות שנשמעו בפני, נחה דעתי כי מדובר במסמכים המשקפים את הסכמות הצדדים כהווייתם.

הגם שלא הוגש זיכרון הדברים המקורי, הרי בשים לב לכך שמדובר במסמך אשר מאז חתימתו חלפו כארבעים שנה ויש להניח כי אבד, ובשים לב כלל הראיות המלמדות על כך שהבעלים הקודמים ראו במנוח דייר מוגן, לא מצאתי מקום לזקוף לחובת הנתבעים את היעדר המסמך המקורי. (לעניין זה ראו: ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' אברהם כספי, מב(1) 177 (1988)).

8. התובעים טוענים כי בעת חתימת המסמכים, לא היה שינבוים הבעלים של החנות ולכן לא היה זכאי להשכירה, וודאי שלא בדמי מפתח.

אין מקום לטענה זו , וודאי לא מפי התובעים אשר, רכשו את זכויות הבעלות בחנות שנים רבות לאחר מכן.

9. מהנסח (נספח ה למוצג ת/4) עולה כי רישום הזכויות ע"ש משה דוד הדר, בנו של שינבוים, נעשה "בכפוף להסכם". מההסכם נ/6 עולה כי שינבוים העביר מספר חנויות, ובכללן החנות נשוא התביע ה, לבנו משה דוד הדר ולבתו שרה קרן (לעיל ולהלן: " הגב' קרן"), כאשר שינבוים ואשתו ימשיכו לקבל את ההכנסות מהחנות.

זאת ועוד. "בעל בית" כהגדרתו בחוק הגנת הדייר, אינו בהכרח הבעלים (סעיף 1 לחוק הגנת הדייר, רע"א 7836/06 חבאני (הללי) נ' אסטבל יסמנט ניהול חברה זרה (1.2.07) ).

על אלה יש להוסיף את העובדה, כי הבעלים הקודמים הכירו במעמדו של המנוח (כמו גם במעמד הנתבע, כפי שיפורט להלן) כדיירים מוגנים במשך עשרות שנים (סעיף 12 לתצהיר הגב' קרן), באופן היוצר מניעות מפני טענת התובעים כנגד היות המנוח דייר מוגן.

הדברים מקבלים משנה תוקף עת מדובר בתובעים, אשר נכנסו בנעלי הבעלים הקודמים בהתאם לחוזה מיום 29.12.1999 ונרשמו כבעלים ביום 17.5.11, כך שאין להם כל ידיעה אישית לגבי אירועים שקדמו למועדים אלה.

מעמדו של הנתבע
10. הנתבע העיד כי מיום 18.4.1977 ועד סמוך לפטירתו ביום 8.9.1996 , ניהל המנוח עסק בחנות, כאשר הוא עבד עימו בחנות.

לאחר פטירת אבי הנתבע, ויתרה אלמנתו על זכותה לקבלת הדיירות מוגנת בחנות, והזכות עברה לידי הנתבע אשר מאז מחזיק בחנות ומנהל בה את עסקו. עורכת דין מטעם הנתבע שלחה הודעה בעניין זה לשינבוים באמצעות הגב' קרן ( ספח ד' לתצהיר הנתבע).

יצוין כי קימת אפשרות לפיה אלמנתו של הדייר מנוח לא תמשיך את עסקו חנות, ולא תהפוך לדיירות מוגנת בה, אלא ילדיו ( ת"א (שלום ת"א) 23249-12-09 משולם נ' עזבון המנוח ישי פנס ז"ל ( 6.1.13)).

הגב' קרן העידה כי לאחר פטירת המנוח, הודיעה לה אלמנתו, כי הבן אהרון ( הנתבע) ימשיך את ניהול העסק בחנות והיא הסכימה לכך ( סעיף 6 לתצהיר הגב' קרן). כך גם העידה הגב' הדר, שהינה אשתו והאפטרופא של משה דוד הדר ( סעיף 7 לתצהיר הגב' הדר).
בנסיבות המתוארות לעיל, זכה הנתבע למעמד של דייר מוגן בחנות.

11. טוענים התובעים כי לא מתקיים בנתבע התנאי המרכזי הקבוע בסעיף 26 לחוק הגנת הדייר באשר לא המשיך לנהל בחנות את אותו העסק שניהל המנוח.

ודוק, התובעים לא חולקים על כך שהנתבע ניהל בחנות את אותו עסק שניהל המנוח מאז פטירתו בשנת 1996 ועד שנת 2010, אלא שלשיטתם בשנת 2010 שינה הנתבע את העסק מעסק של מכירת מוצרי חשמל לעסק של ביגוד, ובשל כך הוסרה מעליו הגנת החוק.

12. באשר למצב המשפטי, אכן ראוי להבהיר כי בהתייחס לסעיף 26 נקבע, כי נקודת הפטירה של הדייר המקורי אינה הנקודה הקריטית אשר בכוחה להגדיר את תחולת הגנת החוק, אלא החשיבות נעוצה בהמשכיות ניהול אותו העסק, על ידי הדייר הנגזר, לאורך זמן ( ע"א 440/82 זהר נ' סרוגי פד"י לח(4) 744 (1985); רע"א 166/13 חביב נ' רם (3.11.13) ).

13. בענייננו, מן הראיות עולה כי האב המנוח והנתבע לאחריו ניהלו בחנות עסק למכירת מוצרי חשמל כאשר בשנת 2010 החל הנתבע לנהל בחנות עסק למכירת בגדים ( תצהיר תשובות לשאלון ת/16, סעיף 3 לתצהיר הנתבעת).

14. לאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, תוך התייחסות למצב המשפטי, הגעתי למסקנה כי במקרה הנוכחי ובנסיבות המיוחדות לו, אין לקבל את עמדת התובעים.

כאמור, בהתאם לפסיקה, דייר נגזר זוכה להגנת חוק הגנת הדייר כל עוד הוא עומד בתנאי סעיף 26 לחוק, ברם משחדל הדייר הנגזר לנהל במושכר את העסק שניהל בו הדייר המקורי, אזי מוסרת מעליו הגנת החוק וזאת בלא קשר לתנאי חוזה השכירות המאפשרים גמישות במטרת העסק המנוהל במושכר ( ע"א 37837-08-14 קוריצקי נ' אבלסון (6.8.15)).

דא עקא, בענייננו, שלא כפי המקרים נשוא פסקי הדין שאוזכרו לעיל, הוכח בפני כי הבעלים הקודמים נתנו הסכמה מפורשת לשינוי מטרת המושכר.

15. נתתי דעתי לעמדת התובעים הגורסים כי הסכמת הבעלים הקודמים לשינוי העסק אינה מועילה בהיותה מנוגדת לסעיף 26 לחוק, עליו, לשיטתם, לא ניתן להתנות.

אין בידי לקבל את עמדת התובעים.

16. סעיף 37( א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית הדין לשכירות " להרשות לאדם שהיה לדייר לפי סעיפים 23,24,25 או 27(2) לנהל במושכר עסק אחר מזה שניהל בו הדייר שלפניו".

הסכמת בית הדין לאשר לדייר הנגזר לנהל במושכר עסק אחר מזה שניהל הדייר שלפניו, מצביעה על כך שהוראת סעיף 26 אינה קוגנטית, אלא ניתנת לשינוי.

למעלה מכך. הצורך של דייר נגזר לפנות לבית הדין לקבל אישור לניהול עסק אחר מזה שניהל קודמו, קם רק במידה שבעל הבית לא נתן הסכמתו ( כך עולה מלשון סעיף 37 רישא וכך בהתאם לפסיקה מקדמת דנא, ראו: ד"נ 20/62 מאירי נ' מורי, פ"ד יז 1236 (12.6.63)) .

על כן, בניגוד לעמדת התובעים, קיימת משמעות להסכמת הבעלים הקודמים לכך שהנתבע ינהל בחנות עסק אחר מזה שניהל אביו.

17. הנתבע העיד כי ניתנה הסכמת הבעלים לשינוי מטרת העסק בחנות לחנות לממכר בגדים ( סעיפים 49-50 לתצהיר הנתבע).

גרסתו של הנתבע באשר להסכמת הבעלים הקודמים לכך שינהל בחנות עסק לבגדים, מקובלת עלי בהיותה נתמכה בעדויותיהן של הגב' קרן והגב' הדר.

כך, הגב' קרן העידה כי במהלך השנים ביקרה בחנות ( כמו גם בחנות הסמוכה שהושכרה לנתבע בשכירות חופשית) והייתה מודעת לפעילות הנעשית בהן. לדבריה:
"אהרון ביקש את אישורי, כנציגת בעלי החנות, לשנות את העיסוק בחנות ולמכור בה ביגוד וכן ביקש את אישורי לכך שאשתו תיכנס לעבוד אצלו בחנות. הסכמנו לכך... לא היתה לבעלי החנות כל התנגדות כי אהרון יעסוק בחנות בממכר מוצרי חשמל או בממכר ביגוד או כל עיסוק אחר כפי רצונו, כל עוד הוא ממשיך לשלם את דמי השכירות" (סעיף 11 לתצהיר הגב' קרן).

גם גב' הדר העידה כי ניתנה הסכמת הבעלים וכי "לא הייתה לנו כל התנגדות כי אהרון יעסוק בחנות בממכר מוצרי חשמל או בממכר ביגוד או כל עיסוק אחר כפי רצונו, כל עוד הוא ממשיך לשלם את דמי השכירות" (סעיף 11 לתצהיר הגב' הדר).

18. נתתי דעתי לטענת התובעים לפיה תצהירה של הגב' הדר סותר תצהיר קודם שנחתם על ידה ביום 15.12.2010 בפני עו"ד אנושי ( מוצג ת/4, להלן: "תצהיר ת/4"), אולם לא מצאתי מקום לקבל את עמדתם.
תצהיר ת/4 הוגש על ידי התובעים באיחור ( בהתאם לרשות שניתנה להם), ולאחריו, ביום 6.11.2014 הגישה הגב' הדר ( ברשות) תצהיר המתייחס לתצהיר ת/4. הסבריה של הגב' הדר בתצהירה מיום 6.11.2014 ובעדותה בפני, באשר לנסיבות החתמתה על התצהיר ת/4 מקובלים עלי, ולאור הסבריה לא מצאתי ליתן משקל לתצהיר ת/4.

19. על יסוד הראיות שבפני, הריני קובעת כי עוד בטרם נמכרו זכויות הבעלות לתובעת ( ביום 29.12.2009), ניתנה הסכמת הבעלים הקודמים לכך שהנתבע יעסוק בחנות בממכר מוצרי חשמל או במכירת בגדים, בלא שעמדו על כך שימשיך לנהל בחנות את העסק שניהל אביו המנוח. הסכמה זו, ניתנה במהלך השנים עוד קודם לשנת 2009 ובנוסף גם " במהלך שנת 2009" ( סעיפים 11-16 לתצהיר הגב' הדר, סעיף 12 לתצהיר הגב' קרן).

ראוי לחזור ולציין כי הגב' קרן הדגישה בבירור כי הבעלים הקודמים הכירו ולא חלקו על זכותו של הנתבע כדייר מוגן בחנות ( סעיף 12 לתצהיר הגב' קרן).

20. הריני רואה לנכון לשוב ולציין כי קיים טעם לפגם בניסיונם של התובעים, אשר רכשו את זכויות הבעלות בחנות ביודעם כי היא מוחזקת על ידי הנתבע הטוען להיותו דייר מוגן בה ( סעיף 2 א לחוזה המכר נספח א לתצהיר התובעת), להעלות טענות כנגד מעמדו של הנתבע כדייר מוגן.

מן הנימוקים שפורטו לעיל, אינני מקבלת את עמדת התובעים הכופרים במעמדו של הנתבע כדייר מוגן בחנות והריני קובעת כי הנתבע זכה למעמד של דייר מוגן בחנות.

טענת הנטישה
21. לטענת התובעים, התנהגות הנתבע, המתבטאת במסירת החנות והשימוש בה לידי בתו ( הנתבעת) המנהלת במקום עסק משלה, למכירת בגדי ילדים, בשם " קידס בוטיק", מהווה נטישה.

התובעים מפנים לכך ששם העסק " קידס בוטיק" הוא שם העסק הקודם שניהלה הנתבעת במקום אחר. התובעים מפנים לסמיכות ההתרחשות בה נסגר עסקה של הנתבעת שהתנהל תחת השם קידס בוטיק ברח' בלוי 7 בני ברק, בחודש מרץ 2010 כאשר באותו חודש החלה מכירת בגדי ילדים בחנות.

בנוסף מפנים התובעים לחשבונית שמסרה הנתבעת לגב' ורבנר, ואשר נושאת את שמה ופרטיה של הנתבעת (נספח ב' לתצהיר הגב' ורבנר, להלן: "החשבונית").
התובעים מוסיפים ומדגישים את פעילותו הענפה של הנתבע בבית התבשיל וגורסים כי זו פעילותו ולא הפעילות בחנות.

לשיטת התובעים אין לנתבע כל זיקה לחנות, הוא לא נמצא בה ואינו יודע מאומה לגבי ניהול העסק בחנות.

22. בחנתי בכובד ראש את טענות התובעים, תוך התייחסות למכלול הראיות שבפני ולא שוכנעתי כי הנתבע העביר את העסק בחנות לנתבעת וממילא אין יסוד לטענת הנטישה.

23. הנתבע העיד כי מאז פטירת אביו ולאורך כל השנים הוא שהחזיק בחנות ומעולם לא השכיר אותה לאחרים.

הנתבע פרט תצהירו את המצב אליו נקלע לאחר פטירת אשתו:
"לאחר פטירת אשתי, למעט בימי השבעה, המשכתי תמיד להחזיק ולהפעיל את החנות. לאחר פטירת אשתי בטרם עת, עם כל המתח הנפשי הרב שהיה כרוך במחלתה, נדרשתי לטפל בעצמי בילדיי הקטנים ללא עזרה. בשל הצורך בטיפול בילדיי, לא הייתי פנוי להגיע ולפתוח את החנות במשך כל היום כבעבר, אלא למשך מספר שעות. העסק כבר לא היה עסק מכניס, וחשבתי לחזור ולעסוק במכירת ביגוד כבעבר, על מנת שהעסק ישוב להיות כלכלי. הודעתי על כוונתי זו לגב' דליה הדר, והיא נתנה לי הסכמתה לכך" (סעיף 28 לתצהיר הנתבע).

בהמשך מציין הנתבע כי פנה לבתו שהיא בעלת ידע וניסיון בתחום והציע לה לעבוד בחנות כמוכרת שכירה. הבת הסכימה והחלה לעבוד אצלו כשכירה ( סעיף 29 לתצהיר הנתבע).

24. עובדת היותה של הנתבעת שכירה בעסקו של הנתבע נתמכת בתלושי השכר אשר צורפו לתצהיר הנתבעת ( נספח א לתצהיר הנתבעת). תלושי השכר לחודשים 4/2010 ואילך מעידים כי הנתבעת קיבלה משכורת חודשית, כאשר המעביד הוא הנתבע.

למעשה, גם החוקר הפרטי מטעם התובעים, אישר כי הנתבע רשום כבעל העסק ברשות המיסים ובמשרדי מע"מ ( עמ' 14 שורות 30-32 לפרוט').

25. התובעים תולים יתדותיהם בחשבונית שנמסרה לגב' ורבנר עת רכשה פרטים בחנות ( נספח ב' לתצהיר הגב' ורבנר). בחשבונית זו מופיע שם העסק " קידס בוטיק" והיא נושאת את פרטיה של הנתבעת, לרבות תעודת הזהות שלה.

נתתי דעתי לחשבונית האמורה, אך לאור ההסברים שניתנו ביחס אליה ולאור יתר החשבוניות שהוצגו בפני, לא מצאתי כי יש בה כדי להעיד כי העסק בחנות הוא עסקה של הנתבעת, ואפרט.

הנתבעת העידה כי זכור לה אותו אירוע בו מסרה לגב' ורבנר את החשבונית. לדבריה, היה זה בסמוך לאחר שהחלה לעבוד כשכירה בחנות של אביה. לקראת פתיחת החנות כחנות לבגדי ילדים היא הזמינה פנקס חשבוניות לפי כתובת החנות ולפי פרטיו של אביה, עם אותו הלוגו שהיה לה בעסקה הקודם- "קידס בוטיק". כשהגב' ורבנר בקשה חשבונית, היא לא מצאה את החשבוניות שהגיעו מבית הדפוס ומסרה לה חשבונית מהפנקס שבו היו רשומים פרטיה שלה מהעסק הקודם. חשבונית זו נשאה מספר 001. הנתבעת ציינה כי ההכנסה נרשמה בקופה הרושמת של אביה לפי מספר העוסק שלו. הנתבעת הוסיפה, כי סמוך לאחר מכן, איתרה את פנקסי החשבוניות שהגיעו מבית הדפוס ועשתה שימוש רק בהן.

גרסת הנתבעת מקובלת עלי, באשר היא נתמכת בחשבונית נוספת שצורפה לתצהירה של הגב' ורבנר ( נספח ג' לתצהיר הגב' ורבנר). חשבונית זו נמסרה לגב' ורבנר במסגרת רכישה נוספת שביצעה בחנות, מספר ימים לאחר הרכישה הקודמת. במסגרת רכישה זו שהייתה ביום 14.3.2010 קיבלה הגב' ורבנר חשבונית הנושאת את פרטיו של הנתבע, כולל שמו ומספר תעודת הזהות שלו.

החשבונית שצורפה לתצהירו של החוקר זוארץ, חשבונית מס 004 מיום 25.6.2010 נושאת את פרטיו של הנתבע ( נספח 1 לתצהיר זוארץ). גם תדפיס הקופה הרושמת שנמסר לחוקר הפרטי נושא את מספר הזהות של הנתבע, עובדות המלמדות כי הנתבע הוא בעל העסק בחנות.

26. באשר לפעילותו של הנתבע בבית התבשיל – אכן, מן הראיות עלה כי הנתבע פעיל בבית התבשיל , נמצא שם, מבשל שם ( עמ' 48 שורה 22 לפרוט') ואף נוסע במסגרת פעילותו לליז'נסק שבפולין ( ראו תצהירו של החוקר זוארץ ונספחיו).

עם זאת, לא נסתרה גרסתו של הנתבע, כי פעילותו בבית התבשיל נעשית בהתנדבות והוא אינו מקבל שכר עבורה. כך גם מר קרקובסקי, העיד כי לנתבע אין תפקיד רשמי בבית התבשיל ( עמ' 30 שורה 4 לפרוט'). מכל מקום, בהתאם לפסיקה, בבית עסק ( להבדיל מדירת מגורים), אין הכרח בנוכחות פיזית מתמדת של הדייר המוגן ( ע"א 264/76 מרקוס נ שלף שותפות מוגבלת , פ"ד לא (2) 622 (1977) ).

ההלכה הפסוקה קובעת כי דייר רשאי להיעזר בניהול עסקו במושכר, באחרים ובוודאי – בילדיו. העובדה שילדי הדייר עובדים או מנהלים את העסק במושכר, אינה מהווה כשלעצמה ראיה לכך שהשכירות הועברה אליהם ( ע"א 384/71 חברת מעון יפה נ' כץ פ"ד ט"ו 175 (1972); ע"א 1867/90 סטפניה בע"מ נ' חבאני (1.9.93) ).

27. על יסוד הראיות שבפני, נחה דעתי כי העסק בחנות הוא עסקו של הנתבע, כאשר הנתבעת היא עובדת שכירה בלבד.

טענת הנטישה נדחית.

הטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות
28. בסיכומיהם, טוענים התובעים לעילת פינוי מכוח סעיף 131(1) לחוק מחמת כך ששיקים שמסר הנתבע לב"כ התובעים הוחזרו מהסיבה ש"החשבון מוגבל".

29. טענה זו דינה להידחות על הסף מחמת כך שלא אוזכרה בכתב התביעה.

30. דין הטענה להידחות גם לגופה. הנתבע הציג העתק תדפיס חשבון בנק המלמד על ההעברות של דמי השכירות החודשיים לגב' הדר. הנתבע ציין, כי לאחר שהתובעים השלימו את הרכישה ביקש להמשיך לשלם בדרך של העברה בנקאית אלא שהתובעים ביקשו לקבל שיקים. השיקים נמסרו, אלא שבעקבות עיקול, חשבונו הפך למוגבל. הנתבע ציין כי פנה לב"כ התובעים וביקש ממנה שלא להפקיד את השיקים אלא למסור לו פרטי חשבון להעברה בנקאית, אך לא נענה. רק לאחר החלטה שיפוטית נמסרו פרטי חשבון ומאז מועברים דמי השכירות בהעברה בנקאית, תוך שהושלם החסר.

גרסת הנתבע הנתמכת במסמכים ( נספחים ט1- ט6 לתצהיר הנתבע) מקובלת עלי. בנסיבות האמורות, אין לראות בנתבע כמי שחדל לשלם דמי שכירות. ויודגש, עילת פינוי מכוח סעיף 131(1) קמה כאשר קיים נתק בתשלומים. נתק כאמור לא היה וממילא לא הוכח.

31. הטענה לעילת פינוי מכוח סעיף 131(1) לחוק – נדחית.

32. בחנתי אחת לאחת את כל טענות התובעים ולא מצאתי כי יש מי מהן כדי להצדיק את קבלת התביעה.

סיכום
33. הנתבע הינו דייר מוגן בחנות ולא הוכחה כל עילת פינוי נגדו.
הנתבעת עובדת בחנות כשכירה בעסק של הנתבע.

34. למעלה מהנדרש, אציין כי אף לו הייתה קמה עילת פינוי כנגד הנתבע, אזי בנסיבות העניין היה מקום ליתן לו סעד מן הצדק.

לעניין זה יש להביא בחשבון כי בגין רכישת זכות הדיירות המוגנת, שילם אביו של הנתבע בשנת 1977 דמי מפתח בסך 75,000 ל"י.

כן יש להתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות של הנתבע אשר התאלמן מאשתו לפני מספר שנים, לאחר מאבק במחלה, ונותר לבדו לגדל ולפרנס אחד עשר ילדים.

בנסיבות אלה, אף לו הייתה קמה עילת פינוי, היה מקום להעניק לנתבע סעד מן הצדק.

סוף דבר

35. התביעה נדחית

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות בסך 3,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך 22,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ז, 27 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.