הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 45927-02-15

בפני
כבוד ה שופט אבי שליו

התובעת
נילי וינברג

נגד

הנתבע
יוסף פיצ'חדזה

התובעים שכנגד

  1. עמליה פיצ'חדזה
  2. יוסף פיצ'חדזה

נגד

הנתבעים שכנגד

  1. נילי וינברג
  2. יגאל שגיא

ב"כ התובעת (והנתבעת שכנגד 1): עו"ד גוואד אבו אלהיג'א
ב"כ הנתבע והתובעים שכנגד: עו"ד דניאל גרוס
הנתבע שכנגד 2: בעצמו
פסק דין

ההליך:
לפני תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו בגין אירוע מיום 25.1.15, שבו הגיעה התובעת יחד עם הנתבע שכנגד 2 ( להלן: "השמאי") לדירת הנתבע, לצורך ביצוע הערכה שמאית, ובמסגרת זו צולמה הדירה מבלי שהנתבע נכח בה, אלא בתו הקטינה בת ה- 13 דאז ( התובעת שכנגד 1, להלן: "עמליה").
במסגרת התביעה העיקרית עתרה התובעת לחייב את הנתבע בסך של 250,000 ₪ בגין עילות של לשון הרע ונגישה, וזאת בהתייחס למכתב ששלח אליה בתגובה לאירוע האמור ואף לתלונה שהגיש במשטרה.
הנתבע התגונן והגיש תביעה שכנגד יחד עם עמליה ובמסגרתה עתר לחייב את התובעת והשמאי בסך של 100,000 ₪ בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
מטעם התובעת הובאה עדותה. מטעם הנתבע והתובעים שכנגד, הובאה עדותם, ומטעם השמאי, הנתבע שכנגד 2, הובאה עדותו.
משסיכמו הצדדים את טענותיהם, ניתן פסק הדין.

העובדות הרלוונטיות:
התובעת מנהלת מטעם הבעלים ( בעלה וחברה משפחתית) בניין ברח' מאז"ה 71 בתל אביב ובו מספר דירות המושכרות בשכירות מוגנת.
הנתבע מתגורר יחד עם בנותיו הקטינות בדירה מספר 4 בבניין מכוח חוזה שכירות מיום 11.3.92 ( נספח ג' לתצהיר התובעת).
ביום 25.1.15 בשעות הבוקר, הגיעה התובעת יחד עם השמאי, שנשכר לביצוע הערכה שמאית של הדירות בבניין ( שיועדה לצורך נטילת הלוואה עבור התובעת ו/או מי מבעלי הנכס). התובעת והשמאי ביקרו במספר דירות בבניין וכשהגיעו לדירת הנתבע, פתחה עמליה את הדלת ( לאחר ששבה מוקדם מבית הספר מאחר והיתה חולה), ובנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, נכנס השמאי לדירה וצילם מספר תמונות. הצדדים חלוקים האם גם התובעת נכנסה לדירה, או שמא עמדה במסדרון חדר המדרגות.
מיד בסמוך לביקור, התקשרה עמליה לאביה הנתבע וסיפרה לו אודות האירוע.
הנתבע ניסה לשוחח בטלפון עם מזכירתה של התובעת, שביטלה את טענותיו, ועל כן שלח בו ביום (25.1.15), מכתב לתובעת ובו ציין כי היא נכנסה לדירתו יחד עם גבר זר שצילם את הדירה ומדובר בהתנהגות נלוזה. הנתבע טען כי מדובר בהפרה של חוק הגנת הפרטיות, ואין התובעת כמשכירה זכאית להיכנס לדירת הנתבע ולצלמה. משכך דרש למחוק את הצילומים באופן מידי ולא להשתמש בהם, אחרת יפנה לערכאות ( להלן: "המכתב", נספח ד'1 לתצהיר התובעת).
התובעת השיבה לו במכתבה מיום 26.1.15, כי אינה מוצאת לכבודה להתייחס לתוכנו ( נספח ד'2 לתצהירה).
משכך הנתבע פנה ביום 26.1.15, בתלונה למשטרת ישראל בגין הסגת גבול.
משטרת ישראל זימנה את התובעת והשמאי לחקירה ביום 1.2.15. ביום 22.2.15 הוחלט על סגירת התיק מהטעם " שנסיבות העניין בכללותן אינן מצדיקות פתיחה בחקירה, שכן מדובר באירוע אשר ההליך הפלילי איננו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו" (נספח ה' לתצהיר התובעת).

הפלוגתאות:
בתביעת התובעת:
האם מתקיימים יסודות עוולת הנגישה.
האם קיימת חבות מכוח חוק לשון הרע בגין משלוח המכתב ובגין הגשת התלונה למשטרה.
בתביעה שכנגד:
האם הנתבעים שכנגד הפרו את חוק הגנת הפרטיות.
קיומה של עוולה חוקתית, הפרת חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו.
דיון והכרעה:
עוולת הנגישה
התובעת טענה כי זימונה לחקירת משטרה הסב לה עוגמת נפש, וטענה כי לא הסיגה גבול בדירת הנתבע, אלא מדובר בהליך נפל שנסתיים לטובתה.
סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן:
"נגישׂה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נֵפֶל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת-רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישׂה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."
נפסק שעוולת הנגישה מתקיימת כאשר הנתבע יוזם הליך פלילי לא מבוסס כנגד התובע ("הליך נפל") והוא "נסתיים לטובתו". לצורך הוכחת הזדון "ובלי סיבה סבירה מסתברת", על התובע להוכיח קיומם של מספר קריטריונים:
הנתבע פעל בזדון, כלומר מתוך רצון להזיק;
הנתבע ידע שאין בסיס עובדתי לאשמה;
המניע של הנתבע היה רצון להרע, להזיק ולפגוע.
עוד נפסק כי פתיחת הליך פלילי לא מבוסס, שלא בזדון, אך בחוסר זהירות, לא מקימה עילה בנגישה, אך חושפת את יוזם ההליך לתביעה בעוולת הרשלנות (ראו ע' הרמן, מבוא לדיני נזיקין, עמ' 26-27; ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון (11.2.85); רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (25.12.03); ע"א (מחוזי י-ם) 46921-03-13 ברוך נ' יהודה (11.11.13); ת"א (מחוזי ת"א) 12609-01-10 אף.אי.ה. דיוולופמנט בע"מ נ' אלצר בע"מ (23.9.14); ע"א (מחוזי חיפה) 11339-02-16 פריבאי נ' שמרלינג (14.6.16)).
אשר לקיומו של הליך נפל בפלילים, הסייפא שבסעיף 60 הנ"ל קובעת שהגשת תלונה למשטרת ישראל, לא תהווה בסיס לתביעה בעוולת נגישה. בבג"צ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל (30.7.06), הגדיל בית המשפט לקבוע כי גם אם תלונה למשטרת ישראל הוגשה בזדון, לא תקום לנפגע עילת תביעה על פי עוולת הנגישה כנגד מוסר המידע (ראה גם: רמ"ש (מחוזי חיפה) 22340-03-15 פלונית נ' פלוני (16.6.15).
בפסק הדין בבש"א (מחוזי חיפה) 12435/00 י.מ. נ' יאנוס (16.12.01), נקבע כי עוולת הנגישה אינה יכולה להתגבש מקום שבו הנתבע הגיש תלונה ובעקבותיה המדינה נקטה בהליך פלילי , שכן במקרה כזה, למדינה קיים שיקול דעת האם קיימת הצדקה לנקוט בהליך. לעומת זאת, כאשר מדובר בנתבע שהגיש קובלנה פלילית פרטית כנגד התובע, הוא עשוי לחוב בגין עוולת הנגישה, בכפוף לקיומם של יתר הקריטריונים שאוזכרו (ראה גם: ת.א. (מחוזי י-ם) 841/95 בן טובים נ' שפירא (29.6.00)).
לא נעלמה מעיני קביעת בית המשפט השלום בת.א. (שלום – פ"ת) 8287/02 רוזן נ' הניג (30.11.04), שהכיר באחריות של מגיש תלונה כנגד הנילון שהוגש נגדו כתב אישום בעקבות התלונה וזאת לאחר שנקבע כי ההגנה בסייפא לסעיף 60 הנ"ל מתייחסת למסירת " ידיעות" ולא השערות וסברות. בית המשפט הבהיר שמסירת תלונה במשטרה על יסוד חשד ובלי בדיקה של העובדות היא צעד חריף כשיש דרך אלטרנטיבית לבירור.
להבדיל מהמקרה שם (דובר על תלונה שהוגשה ע"י נמען של כתב בי-דין שטען כי המוסר שהצהיר כי הדביק את המסמך בדלת ביתו, מסר תצהיר כוזב, מבלי שבדק את אופן המסירה שבוצע), במקרה שלפנינו, התלונה במשטרה אינה כוללת השערות שלא נבדקו, אלא היא נסמכת על אירוע שקרה וסופר לנתבע ע"י בתו עמליה.
משכך, אין בהגשת התלונה למשטרת ישראל ע"י הנתבע (הכוללת ידיעות ממשיות) כדי להוות הליך פלילי, שעשוי להיות הליך נפל על פי הוראות הסעיף והסייפא.
גם התנאי בדבר " בלי סיבה סבירה ומסתברת" לא התקיים במקרה דנן, שבו הוגשה תלונה לגיטימית לרשות המוסמכת, על רקע אירוע של חדירה לפרטיות מצד משכיר דירה.
תנאי זה מתייחס, למצב בו אדם יזם הליך נפל שאין לו כל בסיס עובדתי או קשר למציאות, והאדם שיזם את ההליך ידע שאין בסיס עובדתי לאשמה. במקרה דנן, הגשת התלונה למשטרה נעשתה על רקע הביקור השנוי במחלוקת שבמסגרתו צולמה דירת הנתבע כשאינו נמצא בה ומבלי שהדבר תואם עמו. אין מדובר בעלילה שאין לה כל קשר למציאות, וממילא אין המדובר במצב שבו אין כל בסיס עובדתי סביר לתלונה.
הדברים מקבלים משנה תוקף, עת הנתבע ניסה לברר את המחלוקת עם התובעת במסגרת שיחה טלפונית שקיים עם מזכירתה ואף במשלוח מכתב, שנענה בבוטות וביטל את טענותיו. משלא היה בידי הנתבע כל מזור ( ולגרסתו אף שהתייעץ עם המועצה לשלום הילד ( ראה סעיף 17 לתצהירו ובעמ' 29, ש: 20 בחקירתו), מימש את זכותו כאזרח במדינה מתוקנת ופנה למשטרת ישראל. לפיכך, היתה גם היתה, סיבה סבירה להגשת התלונה.
בנוסף, התובעת אישרה בעדותה ( בעמ' 17, ש: 4-5), שגם היא סברה שיש מקום להגיש תלונה כנגד הנתבע בגין האירועים נשוא התובענה ( לשיטתה בהאשמת שווא). משכך, גם התובעת סברה שהגשת תלונה בנסיבות המקרה היא לגיטימית, ומשכך, אינה יכולה לטעון שדווקא תלונת הנתבע נעשתה בלי סיבה סבירה.
התובעת טענה בסיכומיה כי הפניה למשטרה נעשתה מנקמנות, היינו מתוך זדון.
בפסק הדין בע"א 1690/81 המגדר ברזלית חוט ברזל ורשתות בע"מ נ' מדינת ישראל (28.6.82), נקבע כי לא הנתבע הוא שצריך להתגונן, ולהוכיח כי לא היתה לו מטרה זדונית, אלא על התובע בגין עוולת הנגישה מוטל הנטל להוכיח את המניע הזדוני של הנתבע.
לא התרשמתי שהנתבע פעל מזדון ומתוך כוונה להזיק. נחזה כי, כפי שטען הנתבע בסיכומיו, תלונתו במשטרה הוגשה רק לאחר שהסתבר כי התובעת דחתה את פניותיו של הנתבע ליישב את ההדורים, באופן שלא הותיר לנתבע ברירה, אלא להביע את העוול שהרגיש שנעשה לו, בפני הרשות המוסמכת לכך ( שהרי הפרת חוק הגנת הפרטיות היא גם עבירה פלילית). מהלך זה אינו נובע מכוונת זדון או מרצון נקם, אלא מרצון למצות את החוק. אילו היתה התובעת נותנת מענה הולם למכתבו של הנתבע, כל הסאגה היתה נחסכת.
מעבר לצורך יוער שגם אם הגשת תלונה למשטרה, לא היתה מוגנת בהוראת החוק, הרי שאין עסקינן בהליך שנסתיים לטובת התובעת.
במקרה דנן, המשטרה קבעה ש"נסיבות הענין בכללותן אינן מצדיקות פתיחה בחקירה, שכן מדובר באירוע אשר ההליך הפלילי איננו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו". מתבקש מהאמור שההליך שהחל במשטרה, לא התפתח לחקירה, מן הטעם, שעסקינן במחלוקת בין שני פרטים ( כך שאין ענין ציבורי בדבר), וקיים הליך אזרחי המאפשר בירור המחלוקת, או לחילופין הליך פלילי עצמאי בדמות הגשת קובלנה פלילית בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות כפי המוסדר בתוספת השניה לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לפיכך, המשטרה לא מצאה לנכון להקדיש משאבים ציבוריים, המוגבלים מטבעם, לבירור המחלוקת.
החלטת המשטרה על העמדה לדין או סגירת תיק נעשית, בין היתר, מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], תשמ"ב-1982. כידוע, מעבר לסמכות להורות על סגירת תיק חקירה, נתון בידי גורמי התביעה שיקול דעת באשר לסיווג העילה לסגירת התיק. סיווגה של עילת הסגירה, מטעמים של חוסר ראיות או היעדר אשמה, נעשית על יסוד בחינת הראיות המצויות בתיק, (ראה: י' קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק ראשון כרך ב', עמ' 842-843).
בענייננו, אין עסקינן במקרה בו המשטרה מצאה שאין יסוד כלשהו לאשמה נשוא התלונה, אלא היא סגרה את התיק מאחר שמדובר בעניין בעל אופי אזרחי ולא פלילי. היינו, הדברים אף לא הגיעו לכלל בדיקת הראיות ומיצוי חקירה, ועל כן, לא ניתן היה לומר שהמשטרה מצאה את התלונה לגופה כתלונה לא מוצדקת.
לשם ההשוואה, יצוין כי גם כאשר מדובר עוולת הנגישה בגין קובלנה פלילית פרטית שנמצאה בלתי מוצדקת, קיימת חשיבות לתוצאתו המדויקת של ההליך הקובלנה. כך לדוגמה, בפסק הדין בע"א ( מחוזי י-ם) 46921-03-13 ברוך נ' יהודה (11.11.13) מגיש הקובלנה משך את הקובלנה שהגיש, ובעקבות כך הורה בית המשפט על זיכויו של הנאשם בקובלנה, מה שגרר אחריו תובענה בעוולת הנגישה.
במקרה אחר, בע"א ( מחוזי חיפה) 11339-02-16 פריבאי נ' שמרלינג (14.6.16) דובר על קובלנה פלילית פרטית שהוחלט על עיכוב ההליכים בה, מהטעם שלב הקובלנה הוא מחלוקת אזרחית, ונקיטה בהליך פלילי בנוסף על הליך אזרחי היא בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט. הנאשמת בקובלנה הגישה תביעה בגין עוולת הנגישה, ונקבע כי התקיימו יסודות העוולה, שכן, ההליך נפתח בזדון ובלי סיבה מסתברת ונסתיים לטובתו של התובע.
מכל הטעמים האמורים לעיל, לא מצאתי שניתן לקבוע בנסיבות דנן, כי ההליך שננקט נסתיים לטובת התובעת.
לסיכום הדיון בעוולת הנגישה, מצאתי כי התלונה למשטרה לא נעשתה מתוך נקמנות כפי שטענה התובעת, אלא כתגובה לגיטימית לחוסר המענה ההולם מצידה למכתבו של הנתבע. אין עסקינן בתלונת כזב ( כפי שנטען בסיכומי התובעת), וככל שהתובעת חשה מושפלת מזימונה לחקירה במשטרה, אין לה להלין אלא על עצמה, על שבחרה להתעלם באופן בוטה מדרישתו הבסיסית של הנתבע למחיקת התמונות.
לסיום פרק זה, אעיר כי הקשיים לקיום תנאי העוולה הוצגו לתובעת ופרקליטיה בהרחבה במסגרת הדיונים שהתקיימו בתיק. ב"כ התובעת לא יכול היה ליתן הסברים מניחים את הדעת להתעקשות התובעת לברר את העוולה האמורה במסגרת ההליך, ואף הגדיל לעשות במסגרת הדיון מיום 7.2.16 ( עמ' 3, ש: 18-21), עת ציין: "בהתייחס להערת ביהמ"ש בדיון הקודם לגבי עוולת הנגישה, אנו ערים לבעייתיות... וטוענים לעוולת הרשלנות". משהובהר לו כי הדבר לא נטען בכתב התביעה, ציין כי ישקול לעתור לתיקון כתב התביעה. משלא נתבקש תיקון כתב התביעה והנושא עלה שוב בפתח ישיבת ההוכחות ( עמ' 6, ש: 12-13), התעקש לברר גם את עוולת הנגישה. גם בסיכומי התובעת, התעלם ב"כ התובעת מהקושי האמור (בדבר החרגת הגשת תלונה למשטרה) באופן המרמז שמניעי התביעה פסולים. משכך, ינתן לדבר ביטוי בפסיקת ההוצאות.
למרות שלא הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה על דרך הוספת עילת הרשלנות, התובעת טענה בסיכומיה לתחולתה של עילה זו בענייננו.
הנתבע התנגד לכך בסיכומיו ואכן מצאתי שמדובר בהרחבת חזית מובהקת. התובעת ניסתה בסיכומיה להסתמך על פסק הדין שניתן בע"א 8845/12 רום נ' זאבי (25.11.14), שקבע שבית המשפט רשאי לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו בתביעה, ובלבד שהתמונה נובעת מהראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהם. אלא שתוצאת פסק הדין שונה מזו שאליה כיוונה, שכן נקבע בו כי פסק דינו של בית משפט קמא התבסס על עובדות מהותיות וטענות משפטיות שלא הוצגו בכתב התביעה ולא נטענו בצורה מפורשת במהלך הדיון, ומכשול זה אינו מאפשר להותיר את פסק הדין על כנו. כמו כן נקבע, כי על בעל דין לפרש בכתב טענותיו מהי עילת תביעתו, שאם לא כן, הוא מסתכן בכך שבית המשפט לא ימצא לפסוק על סמך נימוק תביעה שלא נטען.
בענייננו, עוולת הרשלנות, על מרכיביה, לא נטענה בכתב התביעה, והתובעת לא עתרה לתיקונו על דרך הוספתה. משכך, התובעת מנועה מלטעון בסיכומיה להתגבשותה של עילה זו, וטענותיה בהקשר זה נדחות בשל הרחבת חזית.
אעיר כי אף אם הייתי נדרש לטענת הרשלנות, לא מצאתי בנסיבות שהתובע, כאזרח, המגיש תלונה במשטרה כנגד הנתבעת שנכנסה לדירתו, ללא רשות מפורשת ממנו, מהווה הפרה של חובת זהירות כלשהי כנגד התובעת, אלא של אזרח המצפה שהחוק יעמוד לצ דו.

לשון הרע
כאמור, התובעת ייחסה לנתבע עוולת לשון הרע נוכח המכתב שנשלח למשרדה, ואף נוכח הגשת התלונה למשטרה.
אשר למכתב (נספח ד' 1 לתצהיר התובעת)
בבחינת יסוד הפרסום של לשון הרע - לא הוכח שהמכתב שיועד אל התובעת התקבל בפועל אצל צד ג'. נטען בעדותה של התובעת ( בעמ' 17, ש: 30) שמזכירתה או מזכירות נוספות נוכחות במשרד, אולם לא הוכח שהן קיבלו את המכתב לידיהם, שכן אלו ( ובטח לא מזכירתה האישית של התובעת רחל) לא הובאו לעדות. אין להוציא מכלל אפשרות שאילו היתה המזכירה מובאת לעדות, היא הייתה נשאלת האם היא קוראת כל דבר דואר הממוען לתובעת. האמירה שהמכתב נחשף לכל העובדים המועסקים אצל התובעת, לא לוותה בשום ראיה ממשית.
יש בהימנעות התובעת מלהעיד את מי שקיבל לידיו את המכתב, משום הימנעות מהצגת ראיה רלוונטית המצויה בחזקתו של צד, באופן המוביל למסקנה כי אילו היתה מוצגת הראיה, לא היתה היא תומכת בגרסת הצד שנמנע מהצגתה (ראה: קדמי, על הראיות, חלק רביעי 1889 (תש"ע-2009); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595).
יחד עם זאת, סעיף 2( ב)(2) קובע כי רואים בפרסום לשון הרע בכתב, אם הכתב עשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע. כלומר, פרסום לשון הרע מוגדר לא רק כפרסום בפועל, אלא גם כבעל פוטנציאל פרסומי ( ראו בהקשר זה: ע"א ( מחוזי חיפה) 7774-07-14 פורטנטו נ' המועצה המקומית זכרון יעקב (13.11.14); ת"א ( מחוזי מרכז) 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ (6.12.09); ע"א ( מחוזי ת"א) 3393/02 גבריאלי נ' הרפז (31.12.02).
לפיכך, העובדה שלא ברור האם המכתב נקרא בפועל ע"י מי מהמזכירות, כשלעצמה, אינה גורעת מעצם יסוד הפרסום.
בחנתי האם העובדה שמדובר בפרסום שעשוי היה להגיע לעובדיה של התובעת, וכי שלוחיו של אדם כמותו, אינה גורעת מעצם הפרסום. נפסק כי גם במקרה שבו שמע שלוחו של אדם את לשון הרע המכוונת לשולחו, עדיין המדובר באדם נוסף, הוא השלוח, שהפרסום הגיע אליו, ואין לזהותו עם האדם שדבר לשון הרע הוצא כלפיו ( ראה: ע"א ( מחוזי ת"א) 1963/05 דיור אקספרס נכסים והשקעות בע"מ נ' בן-ארי (3.1.07); ע"א ( מחוזי ת"א) 52910-09-12 הולצמן נ' שפטל (29.10.13)).
אשר לתוכן המכתב כדבר משפיל או מבזה ( סעיף 1 לחוק), בניגוד לנטען בסיכומי התובעת, המכתב לא כלל גידופים. עיון במכתב מגלה שהנתבע התנסח באופן התואם את הנסיבות בהן הופתע לגלות כי אדם זר נכנס לביתו כשבתו בת ה- 13 דאז נמצאת שם לבדה, וצילם תמונות בהיקף ובאופן שלא ידוע לנתבע, וזאת מבלי שהדברים תואמו עמו.
התובעת ייחסה פגיעה קשה באמירת הנתבע במכתב כי מדובר ב"התנהגותך הנלוזה". הנתבע הפנה להגדרה המילולית של המילה נלוזה, ונחזה כי פרט לעובדה שמדובר בהבעת דעתו האישית על התנהגות התובעת, הרי שכפי שיובהר בהמשך, התנהלותה של התובעת לא הייתה תקינה, ופוגעת בפרטיותו. דווקא תגובת התובעת למכתב, מגלה חוסר כבוד משווע.
בדיקת המונח " עלול" בסעיף 1 לחוק אמורה להיעשות לפי פוטנציאל הפגיעה שבפרסום. התובעת טענה בחקירתה ( בעמ' 17, ש: 27-28), כי הנתבע: "כתב פקס למשרד כל העובדים ראו עם השמצות עלי ועל המשפחה שלי וזה מיותר לגמרי." אין להסתפק באמירה זו, שכן היא אינה מעידה על פוטנציאל הפגיעה הגלום במכתב, לשיטת התובעת ( השווה: ח' גנאים, לשון הרע הדין המצוי והרצוי, עמ' 218-219).
בנסיבות הללו מצאתי שאמנם בוצע פרסום למכתב כמשמעות המונח בחוק, אלא שאין בתוכן המכתב לשון הרע, אלא הוא משקף את עמדת הנתבע בדבר התנהלותה של התובעת, לאחר שלא הצליח להביע את עמדתו בשיחת הטלפון עם מזכירתה. לפיכך, ניתן היה כבר כעת לדחות את טענת התובעת בדבר היות המכתב לשון הרע.
אף אם הייתי סבור אחרת, הרי שהתובע מוגן בהגנות המוקנות בסעיף 15 לחוק.
ראשית, באשר לפרסום המכתב, עומדת לנתבע ההגנה המעוגנת בסעיף 15(3) לחוק, לפיה הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע, שכן התובע מבחינתו, ניסה למחות על העוול שנעשה לו ולבתו, לגרום למחיקת התמונות ולהגן עליהם מפני פגיעה עתידית מעין זו.
לצורך הוכחת קיומו של עניין אישי כשר יש להראות, כי הפרסום אכן נועד להגן על אותו עניין, הפרסום הופנה לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת ונעשה בתום לב ( ת"א ( מחוזי ת"א) 1235/09 רפאלי נ' סאני תקשורת (1994) בע"מ (16.10.13); ת"א 2114/08 ( מחוזי ת"א) שפיגל נ' רביצקי (6.10.15)).
הנתבע הבהיר בחקירתו הנגדית כי המכתב נשלח למקום עבודתה של התובעת ( משם היא עוסקת, בן היתר, בניהול הנכס נשוא התובענה), ולא מתוך מטרה להכפישה בפני עובדיה. מטרת המכתב הייתה השבת הצילומים ( עמ' 28, ש: 31-32; עמ' 29, ש: 1-4). הא ותו לא.
בהתייחס לאמירה במכתב כי ההתנהגות הנלוזה מיוחסת לתובעת כמו גם לבני משפחתה האחרים ביחסם כלפי הדיירים בשכירות מוגנת בבניין, הרי שהנתבע טען להגנת סעיף 14 לחוק בדבר אמת הפרסום.
הנתבע נשאל בהתייחס לנתבעת והשיב ( בעמ' 32, ש:20-25):
"המטרה שלה הרבה יותר מתוחכמת היא עושה באופן שיטתי, היא תובעת ללא הרף את כל הדיירים באשר הם על כל דבר, למה היא עושה את זה? להתיש אותם בהוצאות משפטיות מטורפות כמו שאני משלם לעורך הדין שלי ... מדובר על אנשים שהם גרים בדמי מפתח והם מעוטי יכולת והאיום כאשר משרד שלם של עו"ד עובד בשבילה בחינם, היא מתישה וגורמת לאנשים פשוט לעזוב כאשר הם מוותרים על חלקם".
ב"כ הנתבע הציג ראיות לדברים מטרידים, ולכל הפחות ניתן לומר, חריגים, שנקבעו ע"י בתי המשפט בעניינם של בני משפחת התובעת. כך בפסק הדין שניתן בע"א (מחוזי ת"א) 2058/05 בענין הרן ו-וינברג נ' בן עזרא ( מיום 1.7.08, שהוגש וסומן נ/3), בנוגע לתביעה שהוגשה כנגד הדיירים בבניין, שבו נקבע ע"י בית המשפט כי יש בסיס איתן לקביעת בית הדין לשכירות ולפיה בהתנהלות הבעלים נמצאה חריגה בוטה מחובת תום הלב וההתנהגות המקובלת, וחייבם בהוצאות בהתאם.
גם בפסק הדין שניתן ברע"א 8834/12 בענין מ.ע.ג.ן ייעוץ וניהול נכסים בע"מ ( והתובעת) נ' מרסה ( מיום 31.12.12, שהוגש וסומן נ/2), בערעור ( שני) שהגישה התובעת לבית המשפט העליון על פסק דין שניתן בתביעת דיירים בנוגע לזכותם להקים סוכה בחג הסוכות ( ראה עדות התובעת בנושא בעמ' 20, ש: 8-11), אישר בית המשפט העליון את המסקנות של הערכאות הקודמות ולפיהן סירובה העיקש של המערערת (התובעת) לאפשר הקמת סוכה בבניין מהווה שימוש לרעה בזכות הקניין.
ב"כ הנתבע הפנה לקביעות נוספות של בתי המשפט בישראל בעניינה של התובעת או בעלה או חברות שבשליטתם, תוך שהוטחה ביקורת קשה וחריגה על נקיטת ההליכים המשפטיים באופן לא מוצדק או בחוסר ת ום לב.
לפיכך, בהתייחס לדברים אלה, עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום, המעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שכן קיימת התאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות שבמסגרתה הוגשו במהלך השנים תביעות חריגות מצד בעל בית כנגד דייריו.
הדרישה ל קיומו של " עניין ציבורי" שפורשה בפסיקה באופן רחב, מוצאת מענה בענייננו , בכך שתוכן הפרסום רלוונטי לציבור הדיירים האחרים בבניין (שכן התובע הבהיר כי כוונתו היתה גם למנוע הישנות מקרה דומה בעתיד) , ו יכול אף שרלוונטי לעובדי התובעת (או מזכירתה) שנטען שהפרסום הופנה אליה בהיותה מי שמטפלת, בין היתר, בדיירים וטיפלה גם בעניינו של הנתבע.
אשר לתלונה במשטרה ( נספח ג' לתצהיר הנתבע)
עיון בתלונת הנתבע במשטרה, מגלה תיאור ענייני של האירועים נשוא התובענה כפי שהתבררו בהליך שבפני. הנתבע טען בפני השוטר כי התובעת נכנסה לדירתו יחד עם השמאי.
אבחן בהמשך את הפלוגתא בדבר כניסת התובעת לדירה, אך אף אם יקבע שהדברים אינם מדויקים והתובעת המתינה מחוץ לדירה, באשר לעצם הגשת תלונה במשטרה, עומדת לנתבע ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק, שעניינו הגשת תלונה בפני רשות מוסמכת, וכלשון הסעיף:
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה..."
בפסיקה נקבע, כי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מגן על נתבע שעה שהפרסום, המהווה את הבסיס ללשון הרע, הופנה לרשות המוסמכת לחקור בנושא, וזאת בכפוף לכך שהתלונה הוגשה בתום לב, כלומר שהמתלונן האמין באמיתות התלונה ( ע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.13); ע"א ( מחוזי ב"ש) 11255-05-15 סרי נ' בזז (17.1.16)).
הרציונל שביסוד הגנה זו הוא, שמסירת המידע לרשות המוסמכת מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן ( הגשת התלונה) לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות, שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה ( ע"א ( מחוזי ת"א) 16523-05-13 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ (19.2.15)).
כפי שקבעתי קודם לכן, הפניה למשטרת ישראל לגיטימית בנסיבות וכשלעצמה מהווה פרסום מוגן.
התובעת מפנה בסיכומיה בהקשר זה לפסק הדין בבג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל (21.11.93) בו נקבע כי נפגע בגין עילת פרסום לשון הרע יוכל לתבוע רק אם בידו להוכיח שמוסר המידע לרשות המוסמכת פעל בזדון ( כך נקבע גם בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל (14.3.16)).
התרשמתי כי הנתבע פעל בתום לב, ולא בזדון, וכאמור, פנייתו למשטרה נעשתה לאחר שניסיונו להידבר עם התובעת לא הועיל. הנתבע אישר בחקירתו ( בעמ' 29, ש: 16-18) כי אילו התובעת היתה מתנצלת, הוא לא היה מגיש תלונה במשטרה. הנתבע הבהיר והדבר אף עולה מהאמור בהודעתו למשטרה כי הוא מעונין שהתובעת תשמיד את התמונות ותתנצל בפני בתו. הדבר בהכרח לגיטימי ואינו שולל את תום לבו. בנוסף, הנתבע הגדיל לעשות וגרס ( בעמ' 29, ש: 24), כי לאחר האירוע הוא אף התייעץ עם המועצה לשלום הילד בירושלים ותיאר את הדברים, ונאמר לו שמדובר בהסגת גבול תוך ניצול הקטינה, ושהוא רשאי להגיש תלונה במשטרה. משכך, נחזה שהנתבע פעל ללא דופי.
משהנתבע פנה בתום לב לרשות מוסמכת לצורך בירור העניין, ניצבת לזכותו הגנת סעיף 15(8).
משכך, מצאתי שאין מקום לחייב את הנתבע באחריות בגין לשון הרע.

התביעה שכנגד:
תביעת הנתבע ועמליה כנגד התובעת והשמאי בגין הפרת הפרטיות
כתב התביעה שכנגד מייחס לתובעת ולשמאי הפרה של סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 הקובע כי :
"פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם... או להתנהגותו ברשות היחיד."
בנוסף, נסמך כתב התביעה שכנגד על הפרת סעיף 7 ( ב) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע:
"פרטיות וצנעת הפרט
(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו."
בבג"צ 6824/07 מנאע נ' רשות המיסים (20.12.10), נאמר כי הזכות לפרטיות זכתה להסדר סטטוטורי מיוחד הקבוע בחוק הגנת הפרטיות, ולהיבטים שונים שלה ניתן, בשלב מאוחר יותר, מעמד של זכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אחד המקורות העיקריים שבבסיס ההגנה על הפרטיות מצוי בחשיבות שימורה של האוטונומיה של הפרט.
בבג"צ 2481/93 דיין נ' וילק (9.2.94), נקבע כי הזכות לפרטיות נועדה להבטיח כי אדם לא יהא חשוף בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן. ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך " כי יניחו אותו לנפשו".
יצוין, כי הפרת הזכות לפרטיות מגבשת עילת תביעה גם כעוולה חוקתית (המוגשת לעיתים על בסיס עוולת הפרת חובה חקוקה מכח סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בהיות חוק היסוד חיקוק שנועד לטובת והגנת התובע, ו הפרתו גרמה לנזק שאליו נתכוון החיקוק). בהקשר זה, ההכרה באפשרות לתבוע פיצויים בגין הפרתה של זכות יסוד מחייבת להקדים ולבחון אם במערכת היחסים בין התובע לנתבע חלה חובה לכבד את הזכות המופרת ( ראה: דפנה ברק-ארז, עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד, משפט וממשל ט 103 ( תשס"ו)).
התובעת טענה בסיכומיה כי צילום דירה פרטית ( או מטבח של דירה) אינו מהווה פגיעה ב"צנעת חייו האישיים של אדם". אינני סבור כך.
בפסק הדין בת"א ( מחוזי ת"א) 1222-09 ורדי נ' א. גוטסמן אדריכלות בע"מ (17.1.11), שדן במונח הנ"ל מסעיף 2(11) לחוק, נאמר:
"סעיף קטן 11 משמש מעין ' סעיף סל' המאפשר להרחיב את יריעת ההגנה של החוק:
'סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות עומד במרכזו של חוק הגנת הפרטיות. המלים בחוק, המגדירות את הפגיעה בפרטיות כ'פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם', הן 'מפתח הסתרים' שהעניק המחוקק לבתי-המשפט ככלי להתייחסות דינמית, רחבה ויצירתית לפיתוח הזכות לפרטיות במשפט הישראלי. ... המחוקק השאיר את הגדרת המונח 'צנעת החיים' לבתי-המשפט כדי שיפיחו בו רוח חיים ויתנו לו תוכן.'...
בהקשר של בית מגורים, כבר ציינתי כי הפסיקה בתחום דיני הגנת הפרטיות הכירה בו כלב ליבה של אוטונומית הפרט.
יוסף כי לתפיסה שלפיה ביתו של אדם הוא מבצרו נודעת השפעה גם על תחומי משפט אחרים, ובהם קניין והגנת הדייר: 'מעבר למשמעות הסוציאלית, הבית אינו רק קורת גג. לבית מגוריו של אדם יש ערך מיוחד היוצר זיקה חזקה בין הבית לבעליו. אדם משקיע בביתו מזמנו ומרצו, ובין קירותיו טמונים זיכרונות עליהם הוא מתרפק בשעות קשות כמו בשעת שמחה; לביתו של אדם יש קדושה בעיניו, הוא כבודו ומבצרו, בו הוא מפתח את אישיותו ואת זהותו, ובו הוא מוצא את חירותו ופרטיותו, ושם הוא חש אדון לעצמו ...
ובחזרה לדיני הגנת הפרטיות - המחוקק מצא לנכון להעניק הגנה מפורשת להתנהלותו של אדם ברשות היחיד במסגרת סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות; וכן לאסור על כניסה לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו, במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מבלי להביע עמדה בנושא פרשנותו של המונח 'רשות היחיד' מעבר לצורך, אומר רק כי מטבע הדברים ברור שהכוונה היא בראש ובראשונה לבית מגוריו של אדם."
בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי מן הראוי להגן על פרטיותו של בית מגורים כמכלול, ללא קשר לאובייקטים המופיעים בתמונות. כלומר, ההגנה על פרטיות אדם בביתו היא גורפת וקטגורית.
בערעור על פסק דין זה (ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי (23.1.13)), בית המשפט העליון חידד קביעות אלו בהתייחס לצילום פנים ביתו של אדם בזו הלשון:
"פנים ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו. בתוככי ביתו של אדם מממש הוא את זכותו לפרטיות בצורה המובהקת ביותר. לפיכך, לאדם יש ציפייה סבירה כי תמונות פנים ביתו לא יפורסמו לציבור הרחב ללא הסכמתו."
בענייננו, מדובר על מערכת יחסים של בעל נכס ( התובעת) ושוכר ( הנתבע), ומדובר במצב שבו במערכת היחסים בין הצדדים חלה חובה של התובעת כבעלת הנכס, לכבד את הזכות לפרטיות של הנתבע כמחזיק בנכס.
אין חולק כי עמליה היתה קטינה במועד הרלוונטי, ומכאן כי היה על התובעת לבקש את רשותו של אביה, הנתבע, בטרם כניסתה לדירה, ולא להסתמך על הקטינה.
בענין זה, הצדדים היו חלוקים בשאלה האם התובעת עצמה נכנסה לדירה אם לאו.
סבורני כי הכרעה בנושא אינה מחויבת לצורך בחינת הפגיעה בפרטיות, מאחר ו התובעת היא זו שיזמה לצרכיה את כניסת השמאי לדירה, ומשכך השמאי הוא בגדר ידה הארוכה ופעולותיו מחייבות אותה.
לפיכך, גם אם התובעת נשארה מחוץ לדירה ולא נכנסה אליה, הרי שמאחר והשמאי הוא שלוחה, פעולותיו מחייבות אותה.
המחלוקת נדונה גם לצורך הגנת הנתבע בגין לשון הרע המיוחסת לו מפאת האמור בתלונתו למשטרה, אולם גם לשם כך ההכרעה אינה מתחייבת, שכן כאמור, קבעתי שעומדת לנתבע הגנת תום הלב בדבר פניה לרשות מוסמכת .
מאחר וב"כ הצדדים מצאו להרחיב בנושא בסיכומיהם, ככל שהייתי נדרש להכריע בנושא, מצאתי להעדיף את גרסת עמליה. אפרט.
התובעת טענה בסעיף 6 לתצהירה כי היא המתינה לסיום עבודתו של השמאי מחוץ לדירה, בחדר המדרגות, בעוד דלת הדירה נותרה כל העת פתוחה. כך גם טענה התובעת במשטרה ( נספח ב' לתצהיר הנתבע).
התובעת נשאלה בחקירתה לגבי צילום הדירה והשיבה (בעמ' 15, ש: 18-29) באופן לא עקבי:
"ש. את ידעת שהוא מצלם את הדירה?
ת. כן. את כל הדירות הוא צילם. אין שום בעיה עם זה. הוא צילם את הדירה של הנתבע כמו את כל הדירות.
ש. בעדותך במשטרה את אומרת שאת לא יודעת מה הוא עשה בדירה, עכשיו אמרת שאת יודעת שהוא צילם?
ת. אני עמדתי במסדרון של חדר המדרגות. ואני לא יודעת מה הוא עשה בתוך הדירה. אני לא הייתי בתוך הדירה איתו.
ש. הרגע אמרת שאת יודעת שהוא צילם תחליטי?
ת. אני יודעת שאמצעי לבדיקת השמאות הוא בין היתר צילום. לדייק בדירה הזאת אני לא הייתי לא ראיתי מה הוא עשה בתוך הדירה. עמדתי בחדר המדרגות. אין סתירה בין העדויות שלי.
ש. אז איך זה מסתדר עם דבריך שידעת שהוא צילם את הדירה?
ת. לא הייתי בפנים הדירה, לא ראיתי במו עיני".
כלומר, מצד אחד התובעת טענה באופן נחרץ שהשמאי צילם את דירת הנתבע, כפי שצילם את כל הדירות, ומנגד, "סייגה" את תשובתה בכך שאינה יודעת מה השמאי עשה בדירה מאחר שהיא לא נכנסה לדירה.
בחקירת התובעת במשטרה ( אליה הופנתה בחקירה הנגדית), נשאלה התובעת האם השמאי צילם את הדירה, והשיבה- "אין לי מושג לא הייתי בפנים" ( עמ' 2, ש: 23-24 לתמליל החקירה, נספח ב' לתצהיר הנתבע).
התרשמותי היא שעדותה של התובעת בנושא אינה קוהרנטית.
השמאי טען בתצהירו כי התובעת עמדה בפרוזדור, וייתכן שדיברה עם עמליה. כשהשמאי נשאל בחקירתו האם נכנס לדירה עם התובעת, השיב ( עמ' 8, ש' 14) באופן פחות מחייב : "לא בהכרח. אני לא זוכר זה לא נדרש שהיא תכנס. זה לא מתחייב".
כלומר, גם עדות השמאי בנושא , אינה עקבית.
לעומת זאת, עדות עמליה היתה עקבית לכל אורך הדרך. עמליה טענה בתצהירה באופן פוזיטיבי כי התובעת עמדה מאחורי השמאי בתוך ההול, מול הכניסה למטבח, והשמאי אף התייעץ עמה תוך כדי הצילומים. לתצהיר עמליה צורף מסמך בכתב ידה שנעשה לגרסתה בזמן אמת ולצורך קיבוע הזכרון , בו חזרה על גרסתה ואף הזכירה את תוכנם של חילופי הדברים בין התובעת לשמאי, בתוך הדירה, במהלך הצילומים.
עמליה חזרה על גרסתה בחקירתה הנגדית ( עמ' 23, ש': 13-19) וטענה כי התובעת הלכה אחרי השמאי לכל חדר. לבקשת ב"כ התובעת עמליה שרטטה את מבנה הדירה וסימנה את מיקום התובעת והשמאי בדירה (ת/1). לא מצאתי שגרסתה נסתרה כהוא זה.
בנסיבות אלו, מצאתי להעדיף באופן מובהק את עדותה של עמליה, שעל אף גילה הצעיר (15 בעת עדותה), היתה רהוטה ועקבית, התרשמתי כי מדובר בנערה אינטליגנטית שהפנימה את משמעות העדות בבית המשפט.
לפיכך, על פי מאזן ההסתברות, מצאתי שגרסת עמליה ולפיה התובעת נכנסה לדירה יחד עם השמאי, סבירה יותר.
אשר לחילופי הדברים בטרם הכניסה לדירה, עמליה טענה בתצהירה כי התובעת ביקשה ממנה לבדוק משהו בקשר לדירה, עמליה הסכימה ואז השמאי התפרץ פנימה.
בחקירתה הנגדית ( עמ' 22, ש: 30-32, עמ' 23, ש: 1-9) הבהירה עמליה כי השמאי לא החליף עמה מילה, ולא נאמר לה שהכניסה לדירה נועדה לצורך צילומה. השמאי לא שאל את עמליה אם הוא רשאי להיכנס, אך היא גם לא אסרה עליו לעשות כן.
התובעת והשמאי טוענים, כי עמליה אישרה את כניסתם, אך לא טוענים פוזיטיבית כי היו חילופי דברים בין עמליה לשמאי, וממילא לא טוענים כי עמליה אישרה פוזיטיבית את כניסתו של השמאי או את הצילום .
השמאי טען בתצהירו כי התובעת ביקשה מעמליה שהוא יכנס לדירה לצורך צילומה. בחקירתו הנגדית ( עמ' 8, ש: 17-20), טען השמאי כי התובעת היתה מודעת לכך שהוא מצלם בתוך הדירות.
התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית ( עמ' 16, ש: 29-32) האם אכן היא ביקשה מעמליה להיכנס לדירה לצורך צילומה, והשיבה כי היא אינה זוכרת.
בהעדר עדות פוזיטיבית של התובעת והשמאי לפיה עמליה אישרה לשמאי להיכנס לצורך צילום הדירה, ומאחר שגם בהקשר זה, עדותם אינה קוהרנטית, אני מעדיף את עדותה של עמליה לפיה לא נאמר לה שבכוונת השמאי לצלם את הדירה, והשמאי עצמו לא ביקש את רשותה להיכנס.
המסקנה העובדתית המתבקשת היא שהתובעת והשמאי נכנסו לדירה מבלי שהבהירו לעמליה שהם נכנסים לדירה לצורך צילומה, וממילא אף מבלי שהבהירו לה את הצורך בצילום. זו הסיבה שעמליה הייתה מופתעת ומפוחדת בעת שנוכחה לראות שהשמאי מסתובב בדירה ומצלם.
ייתכן כי חוסר הנעימות מצד עמליה היה נמנע, אילו התובעת היתה מתאמת מראש את הביקור עם הנתבע, והוא היה מעדכן את עמליה בדבר הביקור הצפוי.
בנסיבות הללו, אין בידי לקבל את טענת התובעת בסיכומיה כי אין מדובר ב"כניסה ללא רשות" נוכח קבלת רשותה של עמליה. יובהר, כי העובדה שעמליה לא התנגדה לכניסתם של התובעת והשמאי לדירה אינה " מכשירה" את הביקור, שכן לא דובר על צילום הדירה וממילא עסקינן בנערה קטינה שמטבע הדברים, אינה רגילה לאנטרקציות מסוג זה.
ודוק, עסקינן בקטינה שבניגוד לנטען, נראתה קטינה בעת המשפט ( קל וחומר בזמן האירועים נשוא התובענה). כל בר דעת יבין שיש להידרש לעמדת הוריה.
אשר ליסוד הפרסום הנדרש בסעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות, נטען כי השמאי צילם את הדירה אך לא פרסם את הצילומים וטען כי התמונות לא הועברו לאיש, והמחשב בו נמצאות התמונות מצוי במזבלה ( ראו דבריו בעמ' 10, ש': 23-29, עמ' 14, ש: 4-8).
התמונות צולמו לצורך שימוש בהם בשמאות שנועדה, מן הסתם, להיות מוגשת לגורם בנקאי ( ראה ההודאה בכך בסעיף 19.4 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד). לא הוברר מהראיות שהתמונות לא הועברו לשימושן המקורי, ולא מצאתי בתצהיר התובעת או בתצהיר השמאי כל התייחסות לכך ( למעט אמירה בסיכומי התובעת שאינם משמשים כראיה).
השמאי גרס אמנם ( בעמ' 11, ש: 1-2) כי התמונות לא הועברו לבנק, אך לא ביסס אמירה זו על דבר, שכן נ/1 מראה כי תמונת המטבח נכללה בשמאות שהוכנה ע"י השמאי ומיועדת לבנק ( ראה חקירתו בעמ' 9, ש:11-18). ודוק, השמאי טען בסיכומיו כי הוא אינו בטוח שהמטבח שצולם הוא של הנתבע, אולם נמנע מלחקור אותו או את עמליה בענין. מצופה היה שהתובעת תבהיר את מה שנעשה עם השמאות, אולם היא נמנעה מלהתייחס לכך. משכך, אין לי אלא להסיק כי נעשה שימוש בתמונות שצולמו מדירת הנתבע ולכן נעשה פרסום.
התובעת טענה בסיכומיה כי עומדת לה ההגנה מסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, לפיו מדובר בפגיעה שאין בה ממש (מעשה של מה בכך) .
טענה זו אמנם לא הועלתה בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, ויכול שמדובר בהרחבת חזית. למרות זאת, אבחן אותה.
התובעת מפנה לבג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים (10.5.04), וטוענת כי על פי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, נדרש כי הפגיעה לא נעשתה על דרך " מעשה של מה בכך". לטענתה, עסקינן במעשה של מה בכך, שכן התמונות לא פורסמו בפומבי, ואין בצילומן בכדי לפגוע בצנעת חייו של הנתבע.
בענייננו, איני סבור שמדובר בפגיעה שאין בה ממש. כאמור, הזכות לפרטיות בבית מגוריו של אדם היא גורפת. מדובר בביקור שהתקיים בנוכחות עמליה, בהיותה נערה קטינה בת 13, ללא נוכחות אביה וללא ידיעתו. הנתבע, הוא המחזיק בנכס מכוח הסכם שכירות, וכפי שיובא בהמשך, העובדה שהתובעת היא בעלת הנכס אינה מקנה לה את הזכות להיכנס לדירה ללא סייג.
סבורני, כי בהקשר זה, ראוי להביע עמדה ערכית ברורה כנגד אירועים כגון אלה, על מנת שלא יישנו.
לפיכך, איני סבור שמדובר ב"פגיעה שאין בה ממש", כהגדרתה בחוק הגנת הפרטיות, חרף זאת, נסיבות הפגיעה והיקפה יבחנו בעת קביעת הפיצוי הראוי.
התובעת טוענת בסיכומיה גם לתחולת ההגנה שבסעיף 18(2)( ד) לחוק הגנת הפרטיות לפיה: "הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים".
גם הגנה זו לא נטענה בכתב ההגנה שכנגד, אולם גם לגופו של דבר, מובן כי צילום דירות לצורך שמאות אינו בגדר עיסוקה של התובעת, אף אם היא נוהגת לעשות כן מעת לעת בדירות שונות שבבעלותה, וצילום פנים דירה ללא היתר, אינו חלק מעיסוק כדין.
כנ"ל גם בעניינו של השמאי, שאף אם צילום דירה הוא חלק מעיסוקו, עליו לעשות זאת בהיתר כדין מטעם המחזיק.
בהקשר זה יוער כי התובעת טענה בסעיף 8 לתצהירה כי לפי סעיף 4 להסכם השכירות ( נספח ג' לתצהיר התובעת), למשכיר נתונה הרשות להיכנס למושכר במשך שעות היום בכדי לבדוק אם תנאי החוזה מקוימים, והשוכר מחויב שלא למנוע בעדו גישה חופשית כזו. בענייננו, מטרת הכניסה לדירה הייתה כאמור לצורך נטילת משכנתא לצרכי בעלי הנכס, ולא על מנת לוודא את אי הפרת תנאי ההסכם.
לפיכך, כניסת התובעת והשמאי לדירה לא נבעה מהוראת סעיף 4 להסכם השכירות.
יוער כי גם אם בעל נכס נדרש להיכנס לדירה לצורך בחינת קיום תנאי הסכם השכירות, הרי שמכוח חובת תום הלב בקיום החוזה, מתבקש שיתאם את הביקור עם הדייר, והוא אינו יכול לעשות זאת ללא כל תיאום, שהרי זכות החזקה בנכס ( להבדיל מהבעלות) מוקנית לדייר ורק לו.
לאור זאת, אני קובע, כי מתגבשת עוולת פגיעה בפרטיות כלפי התובעים שכנגד, וכן בעוולה חוקתית של פגיעה בזכות יסוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

גובה הפיצוי
סעיף 29 א(ב) לחוק הגנת הפרטיות קובע פיצוי סטטוטורי, ולפיו:
"(1) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק.
(2) במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק."
בפסק הדין בת"א ( מחוזי ת"א) 2578/00 מקדונלד נ' מקדונלדס ( אלוניאל) בע"מ (1.7.02), נקבע כי חוק הגנת הפרטיות הוא חוק " מעורב", המכיל הוראות בעלות אופי אזרחי ( כדוגמת סעיף 4 לחוק) והוראות בעלות אופי פלילי ( כדוגמת סעיף 5 לחוק), ולכן ראוי לאזן בין תכלית הפיצוי במשפט הפלילי וביניהן ענישה והרתעה, לבין תכלית הפיצוי במשפט האזרחי- השבת המצב לקדמותו.
בהתייחס לגובה הפיצוי, ראשית, לא מצאתי שהתובעת או השמאי פעלו מתוך כוונה לפגוע (ונחזה שממילא התובעים שכנגד לא התיימרו לטעון זאת) . שנית, יש מקום להתערב בגובה הפיצוי הסטטוטורי הנקוב בס"ק 1, בהתאם לנסיבות המקרה.
עיון בפסיקה מראה טווח רחב של פיצויים שנפסקו בהתאם לנסיבות, מצאתי להביא לדוגמא את ת"א ( שלום - ת"א) 13036-07-14 גולן נ' שם טוב (15.6.16), שם נפסק פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות בפרסום, ות"ק ( שלום - ת"א) 21594-08-14 ברבי נ' קרסו (8.2.15), שם נפסק פיצוי זהה בגין הטרדה טלפונית המהווה פגיעה בפרטיות. פסיקות בשיעורים גבוהים יותר קשורות בדרך כלל לפרסום שנעשה במדיה ( כלי תקשורת או ספרים או אינטרנט).
בענייננו, יש לקחת בחשבון את נסיבות המקרה שבהן היתה עמליה בבית לבד כשהיא חולה. אין המדובר רק בכניסה לדירה, אלא, שהדירה צולמה. השמאי הבהיר כי התמונות ( שנתבקשו על ידי הנתבע ולא גולו לו) נעלמו מאחר והשמאי החליף מחשב וטען שזרק את המחשב הקודם, כך שתמונות אלו מסתובבות אי שם.
על אף הניסיון של התובעת להקל ראש באירוע, סבורני שהפיצוי צריך לשקף אמירה ערכית אודות האיסור על בעל הדירה לפגוע בזכות החזקה של השוכר, שלא בנסיבות המוגדרות בחוזה או בנסיבות סבירות המחייבות זאת. הצורך בשמאות היה לצרכים בלעדיים של התובעת ולא נועד לשרת כל ערך של הדיירים. מתבקש היה שהתובעת תתאם את הביקור עם הדיירים. שורש האירוע נעוץ בכך שהתובעת נמנעה מלתאם עם הדיירים את הביקור בדירותיהם והדבר מתבקש ראשית מתוך יחסי נימוס וכבוד אלמנטריים בין שוכר למשכיר, ואף נובע מהחובה לקיים את חוזה השכירות בתום לב. אי תיאום מראש משקף זלזול בדיירים.
מצד שני, יש לקחת בחשבון את העובדה כי הפגיעה בעמליה הייתה מוגבלת, שכן יכול שהיתה נסערת לאחר הביקור, ואף מפוחדת כי לא ידעה אם שגתה שאפשרה לנ"ל להכנס לדירה, אולם לא נגרם לה נזק ממשי, שכן היא הבהירה שלא נעדרה מבית הספר ( פרט לאותו יום שלא בגלל הביקור) ולא הפסידה לימודים.
אשר על כן, ולאחר ששקלתי את האמור לעיל, סבורני שיש לחייב את התובעת ( כנתבעת שכנגד) לשלם לנתבע או לעמליה ( כתובעים שכנגד) פיצוי בסך של 30,000 ₪.
אשר לשמאי, מצאתי כי יש לחייבו בסכום מופחת, שכן הוא פעל כשלוחה של התובעת שהזמינה אותו לבצע שמאות עבורה ונקלע לסכסוך בעל כורחו. התובעת הוצגה כבעלת הבית וכמי שמוסמכת להורות לו להיכנס לדירות, ומבלי שהועמד על טיב היחסים בין הצדדים. נכון הוא שהיה על השמאי לתת את דעתו לכך שהדירה מוחזקת על ידי אחר שאינו הבעלים, וכי עמליה היא קטינה שאינה מוסמכת לאפשר את הכניסה והצילום . אולם, נחזה כי אחריותו לאירוע מצומצמת וכל הסכסוך היה מתייתר אילו נהגה התובעת באופן המתבקש ומתנצלת ו/או מורה לו למחוק את התמונות.
השמאי הבהיר בתום עדותו ( בעמ' 14, ש: 20-21 ו- 27-28), שאם היתה מועברת אליו פניית הנתבע למחיקת התמונות, היה נעתר לה ( אולם כאמור, התובעת דחתה הפניה על הסף).
משהשמאי נקלע לסכסוך בעל כורחו, מצאתי לחייבו בסך של 10,000 ₪ שישולם באופן נפרד מהפיצוי שנפסק כנגד התובעת.
סוף דבר:
התביעה נדחית והתביעה שכנגד מתקבלת.
אני מחייב את התובעת (הנתבעת שכנגד) לשלם לתובעים שכנגד (הנתבע ועמליה ) סך של 30,000 ₪, ואת הנתבע שכנגד 2 (השמאי) לשלם להם סך נוסף של 10,000 ₪, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
אשר להוצאות ההליך, במסגרת הדיונים הובהרו לב"כ התובעת הקשיים שבכתב התביעה. בדיון מיום 7.2.16 אף גרס לפתע ב"כ התובעת כי הוא תובע גם מכוח עוולת הרשלנות, אולם אינו מבקש לתקן את כתב התביעה. אף בפתח ישיבת ההוכחות הוצגו הקשיים האמורים, והתובעת התעקשה על ניהול ההליך באופן מלא.
בדברי התובעת בדיון מיום 7.2.16 ובתום עדותה ( בעמ' 18, ש: 28-31 ובעמ' 21, ש: 13-15), יצא המרצע מן השק, והתובעת טענה כי לא תתפשר עד אשר הנתבע יעזוב את הדירה וככל שלא יעשה כן הדבר רק יעורר ריבוי התדיינויות ביניהם.
נחזה שעסקינן במקרה של שימוש בהליכים משפטיים בחוסר תום לב, תוך שהתובעת נהנית מזמינות הייצוג המשפטי העומד לרשותה והנתבע שהינו דייר מוגן נאלץ לשאת במימון הייצוג.
בנסיבות האמורות, אין הצדקה לגרום לנתבע חסרון כיס ומצאתי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בגין האגרות כפי ששילם בפועל, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.
אשר לשמאי מצאתי כי בנסיבות העניין ומאחר והוא נקלע לאירוע ואף יוצג תחילה על ידי ב"כ התובעת והייצוג הופסק, שלא להוסיף ולחייבו בהוצאות המשפט. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ' טבת תשע"ז, 18 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.