הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 26952-10-14

בפני
כבוד ה שופט בכיר אהוד שוורץ

תובע

עודד מליניאק

נגד

נתבעת

אל על נתיבי אויר לישראל

פסק דין

כללי וטענות הצדדים

זו תביעה כספית ע"ס 607,000 ₪ ושהועמדה ע"ס 150,000 ₪ , לצרכי אגרה, ובגין נזק גוף שארע לתובע כלהלן.
לטענת התובע, איש עסקים, נסע בטיסה מס' LY075 , ביום 13.1.14, מתל אביב להונג קונג, עם שני מלווים מטעמו. במהלך הטיסה הוגשה לנוסעים ארוחה חמה וקינוח- עוגה , המכילה חתיכות גזר .
לטענתו ברר עם מנהלת השירות בטיסה (להלן: "מש"בית"), מה טיב העוגה, ונענה כי מדובר בעוגת שוקולד, מיד כשנגס בעוגה, לקה בסימפטומים קשים של אלרגיה, טופל בידי רופא שנמצא במטוס בתרופות נגד אלרגיה, ובילה את שארית הטיסה כשהוא שוכב אפרקדן על גבי מושב שהושכב.
נטען כי סבל במשך 4 ימים מתגובה של אלרגיה קשה, ירד מהטיסה בקושי רב ע"י מלוויו, ונאלץ להישאר במלון משך תקופה זו, תוך ביטול פגישות עבודה אליהן הוזמן ושתוכננו זמן רב מראש. נטען כי בגין ביטולי הפגישות ירדה תכנית הנסיעה לטמיון. נטען כי הנסיעה יועדה לתאם ייצור מוצר חדשני שלגביו נרשם פטנט במפעל ייצור בסין, ובהעדרו נגזל ממנו רווח משוער לחמש שנים של כ-150,000$.
נטען כי הנתבעת פעלה ברשלנות, הפרה חובת זהירות כלפי התובע כנוסע, באשר לא הזהירה אותו על גורמי הסיכון או אלרגנים פעילים במזון שהגישה לו.

נטען כי הנתבעת התרשלה באי סימון מנות המזון כנדרש בכל דין, לא ערכה בקרת איכות למזון המוגש על ידה, לא הזהירה נוסעים הרגישים לאלרגנים שונים, לא נקטה אמצעי זהירות מתחייבים למניעת ההתקף, וזאת על אף שצפתה או הייתה צריכה לצפותו. נטען כי פעלה שלא כחברת תעופה סבירה בנסיבות העניין.

התובע בכתב תביעתו דורש פיצוי בגין עלות שני כרטיסי טיסה לו ולמלווה (2,300$) עלות שני חדרי מלון (900$), עלות מלווה עסקי נהג ומתורגמן (2500$), אשל עבור 6 ימים (1200$), ייעוץ משפטי והתראה (1180 ₪), הפסד שישה ימי עבודה (7000$), הפסד רווח צפוי, לפי שנה ראשונה (150,000$), עוגמת נפש (50,000 ₪) , סה"כ 607,000 ₪ , ולצרכי אגרה הועמדה התביעה ע"ס 150,000 ₪ .

לטענת הנתבעת מדובר בתביעה קנטרנית שיש לדחותה.
נטען כי העוגה אליה מתייחס התובע מכילה גזר והדבר גלוי וברור (ועפ"י תמונות שצורפו ).
נטען כי לאחר שהוגשה הארוחה, ולאחר כיבוי האורות, ניגש התובע למש"בית ליד המטבח המרכזי, החזיק את העוגה ושאל איזו עוגה זו, והמש"בית השיבה כי אינה יודעת , ו שנראית כמו עוגת שוקול ד, והתובע שב למקומו. לאחר זמן קצר ציין התובע כי אינו חש בטוב כתוצאה מתגובה אלרגית לגזר שלטענתו היה בעוגה שהוגשה, המש"בית הבחינה כי התובע נגס בעוגה נגיסה קטנה. מיד שאלה במערכת הכריזה אם יש רופא במטוס, בעקבות הכריזה הגיע פרמדיק שהציע את עזרתו, לאחר שבדק את התובע, ולאחר אישור מהקברניט, פתח הפרמדיק את תיק הציוד הרפואי שנמצא במטוס, ובנוכחותה , נתן הפרמדיק לתובע תרופה נוגדת אלרגיה (אהיסטון), וכן משאף (ונטולין).
נטען כי לאחר 40 דקות קבע הפרמדיק כי התובע חש בטוב ומתפקד כרגיל , המש"בית אף בדקה מעת לעת במהלך הטיסה את שלומו של התובע . נטען כי התובע תפקד ומבלי שניכר קושי כלשהו, ובמהלך הטיפול אף ביצע רכישות ב"דיוטי פרי" של בשמים , שוקולד וסיגריות , בשווי כולל של 750$, ו אף שילם בכרטיס אשראי.

נטען כי לאחר שטופל פינו לתובע 3 מושבים כדי שיוכל לנוח, אך ויתר על ההצעה וביקש לשבת עם חבריו, ואף התלוצץ עמם. נטען כי המש"בית המשיכה לתת לעניין תשומת לב, ואף הציעה לתובע כי יפונה באמבולנס לקבלת טיפול רפואי אך התובע סרב. טענות התובע כי היא הגישה לו את הארוחה, ושאל בזמן הגשתה, האם מרכיב הארוחה לרבות העוגה מכילים גזר , מוכחשות ואינן נכונות.

נטען לאשם תורם של התובע , לא ברור כיצד התובע המודע לבעייתו- אלרגיה לגזר, לא נשא עימו מזרק נגד סימפטומים של אלרגיה, ואף הפרמדיק ציין זאת בפני המש"בית. נטען כי הפרמדיק ציין כי התובע ,ככל הנראה, סובל מהתקף חרדה ולא אלרגיה, והדיילות דיווחו ,כי כבר בעליה למטוס, התלונן התובע בפניהן שאינו חש בטוב.

נטען כי האירוע הנטען אינו נופל לגדר "תאונה" כמשמעותה באמנת מונטריאול החלה בעניין, ומשכך אין בידי התובע עילת תביעה. נטען כי ע"מ שתקום אחריות קונקרטית צריך שתהיה תאונה אשר גרמה לפציעה, או לחבלה גופנית , מה שאין בענייננו.

דיון
ביום 3.12.15, ניתנה החלטה בה אושרה הסכמת הצדדים , ולפיה הצדדים מוותרים, באופן ה דדי, על חקירת המצהירים או מחווי הדע ה מטעמם, ומבלי שאי החקי רה תהווה הסכמה או אישור לאמור בהם, כן יוגשו סיכומים בכתב, וביהמ"ש יתן פס"ד על יסוד האמור והחומר שבתיק.

ב"כ התובע בסיכומיו מציין כי יש לקבל את התביעה ולהעדיף את גרסתו על פני הנתבעת, עדויות מטעמו לא נסתרו, ואף חוזקו בהקלטת השיחה בינו למש"בית, והתמליל שצורף.
נטען כי תצהיר המש"בית חמקמק ופתלתל , ומנסה להסיט את העניין לטענות צדדיות כגון הקניות בדיוטי-פרי, שאינן אלא הוצאת ל שון הרע והכפשת התובע. המש"בית מאשרת כי נשאלה לגבי העוגה. נטען כי מתמונות העוגה המדוברת שהוצגו בפני ביהמ"ש, עולה כי הוגשה לתובע, כשהיא ארוזה וללא סימון מעליה, ובה נראים בבירור לכאורה חלקיקי גזר. נטען כי יש להתעלם מהתמונות, באשר ידוע כי הארוחה מוגשת באפלולית המטוס, ע"ג מגש פלסט יק צר מימדים, שבתוכו נמצאת העוגה ארוזה ונראית כעוגת שוקולד , הן בצבעה והן בצורתה , וללא כל סימון מלבד "אל על". התובע שאל בזהירות לטיב העוגה והאם מכילה גזר , שכן לא נתן אמון באריזה וה מש"בית ה שיבה שאינו בנמצא, וסמך עליה.
לטענת התובע אין לקבל את חוו"ד המומחה מטעם הנתבעת, שלא בדק את התובע וחוו"ד הינה אקדמית, ומנגד צרף התובע את הטופס שמילא הפרמדיק בעל 40 שנות וותק (נספח ז' לתצהירו) בתיאור הבעיה סומן OTHER , שכן אלרגיה לא מופיעה כאפשרות אך צוין בכתב יד: תופעה אלרגית מינורית . נטען כי התובע מקפיד על מזון כשר , ובחו"ל מביא מזון מהבית, ולא העלה על דעתו אפשרות, שבחברת תעופה לאומית, ת כולת המזון אינה ידועה לצוות.
נטען כי פעל כמצופה ממנו, נזהר ואף שאל את המש"בית למרכיבי העוגה, הסתמך על דבריה, ומיד כשנגס בפרוסה, נתקף באלרגיה קשה ולא בהתקף חרדה, הנתבעת לא זימנה את הפרמדיק לעדות והדבר פועל לחובתה. נטען כי יש להחיל את ס' 17 לאמנת ורשה, וכבר נפסק כי ראוי ליתן למונח "תאונה" פירוש מרחיב המכליל בגדרו גם נזק נפשי. נטען לרשלנות הנתבעת, בנקל ניתן היה למנוע התאונה או החבלה הגופנית, ע"י נקיטת פעולות פשוטות כמו סימון העוגה, ובדיקת מרכיביה טרם מתן תשובה לשאלת התובע.

נטען להפרת חובות חקוקות- הטעיה מכח חוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 , ס' 3 לחוק האחריות למוצרים פגומים , צו הגנת הצרכן ( סימון ואריזה של מוצרי מזון) תשנ"ט- 1998, ס' 7 (א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון מוצרים ) התש"י -1951. נטען כי בנסיבות העניין חלה הוראת ס' 41 לפקודת הנזיקין לפיה הדבר מעיד על עצמו. נטען כי אין לייחס לתובע אשם תורם, משום שכמי שרגיש לגזר, נזהר כפליים ושואל בעניין לפני כל ארוחה, וכפי שעשה. נטען כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח העדר רשלנות , לא הקפידה כי המזון יסומן, הצוות לא היה מודע לרכיבי המזון . נטען כי יש לפצות התובע בגין מלוא נזקיו.
ב"כ הנתבעת בסיכומיו, ט וען כי מדובר במהומה רבה על לא מאומה, מדובר בתביעה חסרת פרופורציה, התובע לא הוכיח את העובדה המהותית ביותר שהוא אלרגי לגזר, הנתבעת הציגה חוו"ד רפואית אשר נקבע בה באופן חד משמעי כי אדם שאלרגי לגזר , אינו יכול לפתח תופעות אלרגניות לגזר שנאפה בתוך עוגה בחום גבוה , נטען כי התובע לא שאל אם מדובר בעוגת גזר? אלא שאל איזו עוגה זו? התנהלות תמוהה ושעה שטענתו כי רגיש לגזר, הפרמדיק שטיפל בו הביע פליאה שאינו מחזיק מזרק הנוגד אלרגיה, המש"בית אף פינתה לתובע 3 מושבים כדי שיוכל לנוח , אך התובע העדיף להישאר עם חבריו ואף התלוצץ עמם, וכן סרב להזמנת טיפול רפואי.

התובע שלטענתו סבל מאלרגיה קשה במהל ך הטיסה , רכש באותה עת בדיוטי פרי , ושילם בכרטיס אשראי, נטען כי הפער בין הטענות לאלרגיה, לבין הנינוחות ששידר התובע , העלו את חשדה של המש"בית , כי התובע ניסה להסיט את תשומת ליבה , מדבר מה חריג בעת ששילם עבור המוצרים שביקש לרכוש, למש"בית שבדקה את אמצעי התשלום של התובע התברר כי כרטיס האשראי שלו נדחה, המש"בית פנתה לתובע בדבר הממצאים, וביקשה להשיב את המוצרים, התובע לא התווכח איתה, ורק לאחר שנאלץ להחזיר המוצרים, החל להתלונן למש"בית , כי הטעתה אותו לגבי רכיבי העוגה, ואף הקליט את השיחה , מה שמחזק את המסקנה, כי כבר בשלב זה , ניסה התובע "לתפור תיק", שהרי אם היה במצוקה רפואית, דעתו לא הייתה נתונה לביצוע הקלטות , עוד נטען כי מתוך גישה שירותית ומתוך אמפ תיה לכך שניטלו ממנו המוצרים שביקש לרכוש, השיבה ה מש"בית בחיוב לדבריו, ותוך "זרימה" עימו , וכדי להפיס את רוחו, ו למנוע עיכובים בירידה מן המטוס.
ב"כ הנתבעת מציין כי עד למועד הגשת התביעה, לא הוגשה כל תלונה לנתבעת בגין ארוע דחיית כרטיס האשראי בו השתמש התובע לקניה , עוד מציין כי זו לא פעם ראשונה, שהתובע מנסה " לעקוץ" את הנתבעת ברכישת מוצרים בדיוטי פרי , ותוך שימוש בכרטיס אשראי פגום.

נטען כי התובע לא הביא ראיות, שבנקל ניתן היה להביאן, ולתמיכה בטענותיו, בגין מצבו הרפואי, הסבל משך שהייתו בסין, ובגין הנזקים שנגרמו לעסקיו. תצהיר השותף, מר בניסטי, תצהיר מוטה ומגמתי, ובעוד השותף מתיימר לדעת פרטים אודות השיחה עם המש"בית, הרי שזו התנהלה "בארבע עיניים" במטבח המטוס, ולא במקום מושבו של התובע - לפיכך העד לא נכח בה.
נטען כי חוו"ד הרפואית שהוגשה מטעם הנתבעת לא נסתרה.

נטען כי ס' 17 לאמנת מונטריאול הינו ההוראה הרלוונטית לענייננו, הקובעת את העילה לחיובו של מוביל בגין נזק שנגרם לנוסע עקב תאונה במהלך תובלה אוירית, הטענה בענייננו על נזקי גוף במהלך טיסה ונופלת בגדר סעיף זה , ס' 29 לאמנה קובע כי בכל המקרים בהם יש בידי התובע עילת תביעה על פי האמנה, אין הוא רשאי להגיש התב יעה על פי עילה אחרת. נטען כי אין מדובר בתאונה כהגדרתה באמנה , האירוע לא נגרם עקב אירוע בלתי צפוי, אלא בשל מצבו הרפואי של התובע, ובוודאי שהאירוע לא נבע מתפקוד לקוי של כלי הטיס ואף לא היה חיצוני לתובע, הארוחה המוגשת במהלך טיסה הינה מאורע רגיל , והיה על התובע לצפות כי תוגש לו ארוחה , ולו היה רגיש באמת לגזר , היה עליו להקפיד הקפדה יתרה, ולשאול באופן ברור אם הארוחה מכילה גזר, לחילופין נטען להגנה מכח סעיף 20 לאמנה הקובעת אשם תורם של התובע, התנהגותו ומחדליו של התובע הם שהובילו לנזקים הנטענים .
נטען כי יש לדחות את טענת הרשלנות של התובע , נוכח סעיף ייחוד העילה שבאמנה וכן לגופו, באשר לא הביא כל חוו"ד של מומחה אווירי , מה מצופה ממוביל אווירי סביר , ומה סטנדרט השירות הסביר של מש"בית בטיסה, התובע לא הביא כל ראיה כדוגמת מוצר מזון של חבר ות תעופה אחרות המסמנות על גבי האריזה את רכיבי המזון , חובתו של מי שאלרגי למזון מסוים, לברר במפורש עם מי שמספק לו המזון לגבי הרכיב לו אלרגי , מה שלא נעשה בענייננו.

נטען כי הנתבעת לא הפרה חובות חקוקות, לא הייתה הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. לא חל בענייננו חוק אחריות על מוצרים פגומים , וכן הוראות צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון) וכן אין רלוונטיות לסעיפים 7(א) ו9 בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון מוצרים), וכך גם לגבי הדבר מדבר בעד עצמו, עוד נטען כי לא הוכח קשר סיבתי, לנזקים הנטענים שבמהותם הינם נזקים ממוניים, תוצאתיים .

התובע בסיכומי תשובתו חוזר וטוען כי אמנם מדובר בפגיעה שהינה תאונה , אך תביעתו אינה בשל נזקי גוף שנגרמו , אלא בשל נזק ממוני תוצאתי בלבד, אלרגיה שגרמה לפגיעה בגוף, ובשל רשלנות הנתבעת. לשיטתו , על הנתבעת הנטל להוכיח שלא התרשלה. נטען להעדר אשם תורם כלשהו, תוך עמידה בכל התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין קיום "תאונה", ונזק גוף בר פיצוי.

הכרעה
לאחר עיון בחומר שבתיק וסיכומי הפרקליטים , אני מחליט לדחות את התביעה ואלו נימוקי:

המסגרת הנורמטיבית סוכמה בפסיקה כך :
"אין חולק כי הדין החל במקרה זה הוא אמנת ורשה שאומצה לחוק הישראלי בסעיף 2 ל חוק תובלה אווירית, תש"מ-1980. בסעיף 10 לחוק ו סעיף 24 ל אמנה נקבע עיקרון "ייחוד העילה" השולל עילת תביעה מכוח דין אחר דוגמת פקודת הנזיקין ( בש"א 1818/03 אל-על נ' נעם [פורסם בנבו] [6/7/04]). מכאן שעל התובעת להראות כי קמה לה עילה ברת פיצוי לפי האמנה. הואיל ומדובר באמנה בינלאומית הונחו בתי המשפט לבחון גם פסיקה זרה שבחנה את הוראות האמנה ופירשה אותן (פרשת נעם).
האמנה ניסתה לאזן בין זכויות הנוסע, צרכי המוביל, הסיכונים הטבעיים הנובעים מעצם הטיסה ופערי הכוחות והמידע שבין המוביל לבין הנוסע. פועל יוצא הוא שהוטלה על המוביל אחריות "כמעט מוחלטת" לתאונות שארעו במהלך הטיסה וקשורות לכלי הטייס (ע"א 192/83 אל על נ' נעמ"ת, פ"ד לח(4) 57 [1984]). עם זאת, האחריות אינה מוחלטת וניתנת למוביל ההזדמנות להוכיח כי לא התרשל או כי הנוסע הוא שאחראי לתאונה. נטל ההוכחה בשלב זה הוא על המוביל. לשון אחר – על הנוסע מוטל הנטל להראות כי ארעה תאונה כהגדרתה באמנה, אולם המוביל יישא באחריות לנזק רק אם התרשל. הנטל להוכיח אי-התרשלות מוטל על המוביל (ע"א 20/83 דדון נ' איר פרנס, פ"ד לח(3) 785 [1984]; ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר פרנס, פ"ד מא(1) 589 [1987]; וראו סיכום הסוגיה בפסק דינה של חברתי כב' השופטת הניג בת.א. 45123/08 בן שושן נ' ישראייר [פורסם בנבו] [29/3/11]). "

ראה ת"א 18699-07-09 סו אלן יפה נ' קונטיננטל איירליינס [ פורסם בנבו]

האם ארעה "תאונה" כהגדרתה באמנה?
הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 17 לאמנה המטיל אחריות כמעט מוחלטת על המוביל וקובע כי:
"המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של מות, פציעה, או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק אירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו."
"לשון הסעיף רחבה למדי ומלמדת כי מטרתם של מנסחי האמנה הייתה להבטיח "[]פיצוי בגין אירועים הקשורים ישירות לנזק שגרם כלי הטיס או מי ממפעיליו" (אושרית סיסו ואיתי אפטר, "השמיים הם הגבול הנזיקי – 65 שנה לאמנת ורשה" הארת דין ב(1) (התשס"ה) 61). עם זאת עדיין נדרשת "תאונה" וזו הוגדרה בפסיקה כמאורע או התרחשות בלתי רגילים או בלתי צפויים החיצוניים לנוסע..... עם זאת, בפרשת אל-על נ' נעמ"ת הבהיר בית-המשפט העליון בישראל כי יש לפרש את המונח תאונה פרשנות תכליתית ומרחיבה וכדבריו "ראוי ליתן למונח 'תאונה', הכלול בסעיף 17 לאמנה, פירוש מרחיב, באשר הוא מאפשר התייחסות לכל אותם מקרים המצויים בתשבץ המגוון והרחב של התובלה האווירית הבינלאומית, ובאשר הוא מאפשר שיבוצם כראוי וכצודק של האירועים במסגרת הרעיונית הנ"ל, הקובעת אחידות ההוראות של האמנה והחלתן על כל הצדדים לאמנה". פסק דין זה ניתן אמנם לפני פסקי הדין הזרים שמנינו למעלה (ראו הסקירה בפרשת נעם) אולם הגישה התכליתית שננקטה בו עולה בקנה אחד עם מטרתם של מנסחי האמנה ואינה סותרת את הפסיקה הזרה שצוטטה לעיל. ניתן וצריך אפוא לפרש את המונח התרחשות בלתי רגילה ובלתי צפויה ברוח הפרשנות התכליתית שניתנה בישראל." [ ראה שם 18699-07-09]

טענת הנתבעת כי לא ארע כל מקרה בלתי רגיל או בלתי צפוי וחיצוני לתובע , ושנכנס לגדר המונח "תאונה", שבסעיף 17 לאמנה, אני מקבל טענה זו, לטעמי המקרה נשוא הדיון לא יכול להיחשב כ"תאונה". אין מדובר בהתרחשות פתאומית, ובלתי צפויה, הקשורה לטיסה, וחיצונית לתובע , אלא רגישות ואלרגיה של התובע, וסימפטומים נטענים ממנה, שאינה בגדר "תאונה" כמובהר לעיל.
בבש"א (נצ') 1818/03 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' נעם דוד [פורסם בנבו] , כב' השופט ארבל, נקבע בסעיף 38 :

"...עוד נפסק, כפי שהראיתי לעיל, בפרק הקודם להחלטתי זו, כי אין למצוא עילת תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו עקב פעולת תובלה אווירית, מחוץ לאמנה. על-כן, נוסעים, הסובלים נזקי גוף, אשר אינם מכוסים על-ידי האמנה, ימצאו עצמם חסרי תרופה כנגד המוביל האווירי, גם אם נמצאת הייתה להם, אלמלא הוראות ייחוד הטיסה שבאמנה, תרופה בדיני הנזיקין שבדין המקומי."

ובהמשך בסעיף 43:
"....בפסיקה זו גובש הקו, הרואה בהוראות האמנה, את העילה היחידה לתביעות מוביל אווירי בגין נזקי גוף שאירעו אגב הובלה אווירית, כאשר תנאי לקיומה של זכות תביעה הינה התרחשות "תאונה".
לאחר סקירת בדיקה גלובלית, בקשר לעניין ייחוד העילה , לפי האמנה , ספציפית נקבע באותו תיק כי פקקת ורידים עמוקה אינה מהווה "תאונה" לצורך האמנה, וכי לא ניתן לראות במחדל שבאי האזהרה בעניין, משום "תאונה", המקנה עילת תביעה עפ"י האמנה. משכך, ונוכח סעיף ייחוד העילה , שלא נראה שיש מקום להחריגו שם, נמחקה אותה תביעה.

באותה דרך הלך ביהמ"ש , כב' השופט א. אורנשטיין בבש"א (ת"א) אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' עזבון המנוחה מרינה זלקסונוב [פורסם בנבו], שם נקבע בסוף סעיף 7:

"...תסמונת DVT פורשה כאמור בפסיקה בארץ ובעולם באופן שאיננה בבחינת "תאונה" תוך שנקבע כי אין בעובדה שחברות תעופה אינן מתריעות מפני תסמונת זו בגדר מחדל המקים עילת תביעה. מקובלת עלי הפרשנות האמורה כפי שפורטה לעיל ולא ראיתי לסטות ממנה. אוסיף כי הכרה בתסמונת DVT "כתאונה" תהיה מרחיקת לכת ביותר לפי כל קנה מידה סבירה והטלת חיוב על מוביל בגין התרחשות התסמונת תביא לתוצאה שהדעת אינה סובלת. "
אני סבור שגם בעניין שבפני אין מדובר ב"תאונה" לפי האמנה, ומשכך ונוכח סעיף ייחוד העילה, שניתן לו תוקף מלא בפסה"ד לעיל, אין מקום לטענה לחבות מכח דין פנימי כמו רשלנות, או דינים אחרים, שפרט התובע, וזאת בהיבט העקרוני, וכאשר לגופו, הכרה בארוע אלרגי במהלך טיסה כ"תאונה" ככלל, גם היא עניין מרחקי לכת ביותר, שיכול רק בנסיבות חריגות, שאינן מתקיימות במקרה שלפני, להביא להטלת אחריות ופיצוי, מכח הדין הפנימי של מדינת התובע, ולא מכח ארוע שגרם לנזק, ואינו "תאונה" על פי האמנה.
מעבר לצורך, וכאשר די באמור עד כאן לדחות את התביעה, אציין כי לטעמי 'כשיש ספק אין ספק' , התובע, שמודע למגבלתו הרפואית, ושהינו אלרגי לגזר, ככל שבליבו התגנב ספק, שהרי אישר ששאל את המש"בית בעניין , לא היה צריך לאכול את העוגה, והעניין בעיקרו באחריותו. לא ראיתי לקבוע שהיתה הטעיה בענין מצד הנתבעת, לא בפועל ולא במחדל. סביר בעיני כי מי שטוען שהינו אלרגי, מברר בטרם האכילה, לגבי רכיב ממנו צריך להיזהר, לא לוקח סיכון, ונושא עימו , תרופות מתאימות, לכל מקרה שיבוא , ובוודאי כאשר מדובר בשהות ארוכה מחוץ לבית.

התובע, ועם כל ההבנה לסבלו הנטען וכפי שגם עולה מהצילומים שצרף, לא הציג אסמכתא מספקת בדבר חומרת האלרגיה הנטענת, או עמדת הרופא המטפל בעניינו של התובע.
לא הוצגה אסמכתא בגין טיפול/רכישת תרופות בהונג קונג.
לא ראיתי ראיות תומכ ות מספקות לטענת התובע כי נסיעת העסקים הנטענת ירדה לטימיון.
לא הוצג יומן עבודה, מיילים בדבר ביטול הפגישות, שלו או של מלוויו.

התובע נמנע מלהביא ראיות, בדבר הפסד שכר, תוכניות עבודה, יומני פגישות, הודעות מייל בדבר ביטול פגישות. ידועה ההלכה כי אי הבאת ראיות שבשליטת בעל דין, פועלת לחובת אותו בעל דין ומקימה חזקה, כי אילו הובאו ראיות אלה, לא היו תומכות בגרסתו של אותו בעל דין.

הנתבעת צרפה חוו"ד מומחה מטעמה, ד"ר קובי שדה , מומחה באלרגיה אימונולוגיה ורפואה פנימית,
בפרק "הגורם האלרגי שבעוגה" ציין :
אחת התופעות החשובות באלרגיה למזון היא העובדה שאפייה או בישול של המזון האלרגני גורם לפירוקו ולשינוי הקונפורמציה שלו באופן כזה שהמזון מאבד את האלרגניות שלו...... גם הכמות שבתוך המזון חשובה מאד: לעיתים קרובות כמות המזון האלרגני בתוך המוצר הוא כה קטן שאין זה עובר את רמת הסף הגורמת לתגובה אלרגית ולכן לא כל מזון שמכיל את הגורם האלרגי אכן גורם בסופו של דבר לתגובה אלרגית, לעיתים הכמות כה מזערית שאין זה מורגש כלל"

בפרק "משך התגובה האלרגית" ציין כי:
"אלרגיה למזון מתאפיינת בתגובה אלרגית הנמשכת מספר שעות לכל היותר יום יומיים בלבד"
המומחה הגיע למסקנות הבאות:
1. ספק רב אם האירוע ממנו סבל התובע היה תגובה אלרגית
2.גם אם היה מדובר בתגובה אלרגית הרי שייתכן והתגובה כלל לא התרחשה עקב גזר או מזון שהוגש בטיסה.
3.אין לנו כל עדות שהתובע אכן אלרגי לגזר או באיזו מידה
4. אלרגיה לגזר היא אלרגיה הנחשבת לקלה ונדירה.
5.התובע לא דאג לכל טיפול ולא פנה לעזרה.

חוו"ד המומחה מטעם הנתבעת, לא נסתרה, התובע לא הגיש חוו"ד מומחה מטעמו .
התובע לא הציג אסמכתא כי פנה לקבלת עזרה בהונג קונג, או כי רכש תרופות , התובע סרב להתפנות באמבולנס, מה שמחזק לטעמי את גרסת הנתבעת בעניין.

האמנה אינה קובעת עיקרון של אחריות מוחלטת אלא מקיימת את עקרונות האשם והרשלנות המקובלים תוך היפוך נטל הראיה, עיקרון זה בא לידי ביטוי בסעיף 20 לאמנה הקובע כי "לא יישא המוביל באחריות אם יוכח שהוא , משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם"

אני סבור כי אדם הסובל מאלרגיה, ושואל לעניין מרכיבים במזון , ונענה ב - "לא יודע" ו"אולי" , ובכל זאת מחליט לאכול את אותו מזון , עושה זאת על אחריותו. שוכנעתי שהמש"בית דאגה באופן מיידי לטיפול רפואי לתובע, באמצעות פרמדיק שהיה בטיסה, ושעשה שימוש בערכה הרפואית הנמצאת במטוס, הנתבעת ביקשה להעמיד לתובע טיפול רפואי גם לאחר הנחיתה, באמצעות אמבולנס , אולם התובע סירב להצעה זו , הנתבע גם לא נצרך לאשפוז, וגם לא סבל מנכות כתוצאה מהא ירוע.

סכומי הכסף הנתבעים, ובמיוחד חלקם המשמעותי לעניין הפסדי רווח עסקי, הינם נזק מרוחק, הנעדר הוכחה , פירוט וקשר סיבתי מספק.

לסיכום משקבעתי שהתקף האלרגיה הנטען, אינו בגדר "תאונה" לפי האמנה, ולעניין מוביל אווירי, בנסיבות אין מקום לחרוג מן הכלל של ייחוד עילה על פי האמנה, וכאשר גם לגופו, לא ראיתי הצדקה לחיוב הסכומים הנדרשים, לפיכך אני מחליט לדחות את התביעה .

סוף דבר

  1. התביעה נדחית.
  2. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט, ועל הצד הנמוך, ונוכח ההסכמה הדיונית שחסכה הוצאות, ובסך 7,500 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ז, 21 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.