הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 15392-10-14

בפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

תובעים

1.מזל שמואל ת.ז. XXXXXX363
2.שמואל שמואל ת.ז. XXXXXX355
באמצעות ב"כ עו"ד יורם חגבי חגי

נגד

נתבעת

יעל רון ת.ז. XXXXXX105
באמצעות ב"כ עו"ד טל בננסון

פסק דין

לפני תביעה לפינוי מושכר מוגן בעילת נטישה.

מבוא:
התובעים הינם בעלים של בניין ברחוב רוטשילד 92 פינת המגיד בתל אביב הידוע כחלקה 1 בגוש 7434 ובו, בין היתר, דירה בת חמישה חדרים בקומה הראשונה של הבניין (להלן: "המושכר").

ביום 24/1/1981 נחתם - בין אמם של התובעים, שהייתה בעלת הזכויות בבניין באותה עת, לבין הנתבעת - הסכם במסגרתו הוקנתה לנתבעת זכות דיירות מוגנת במושכר.

ביום 8/5/14 עברה הנתבעת אירוע מוחי ואובחנה כסובלת משבץ מוחי משני לסתימה בעורק המוח התיכון השמאלי. כתוצאה מאירוע זה נותרה הנתבעת עם ליקוי קבוע של שיתוק פלג גוף ימין וכן, עם ליקוי בשפה.

הנתבעת פונתה לבית חולים ושוחררה לאחר 18 ימים בתאריך 26/5/14.

ממועד שחרורה מהאשפוז בבית החולים, שוהה הנתבעת במחלקה סיעודית בבית אבות "בית שבעת הכוכבים, מגורי יוקרה לגיל השלישי" בהרצליה.

ביום 7/9/14 נשלחה לתובעים מאת הנתבעת, בקשה להעברת המושכר, המלווה בהסכם מיום 3/9/14 ובתצהירי הדייר המוצע והדיירת היוצאת ובהתאם להם התקשרה הנתבעת בהסכם עם מר אדיר שם טוב לרכישת זכות הדיירות המוגנת בתמורה לדמי מפתח בסך של 2,500,000 ₪.

התובעים לא נעתרו לבקשה להעברת הזכויות והגישו תביעה זו המונחת להכרעתי לפינוי המושכר בעילת נטישה. הנתבעת מנגד הגישה, לבית הדין לשכירות, בקשה להעברת המושכר וזאת, בתיק ש 24863-10-14.

יצויין כי בתביעה האחרונה התקיים ביום 31/12/14, דיון בפני כבוד השופטת עידית ברקוביץ, במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ולפיה – הבקשה להעברת המושכר תתקבל ואולם, העברת המושכר, כמו גם תשלום דמי המפתח, יעוכבו עד להכרעה בתובענת הפינוי לפני. לתובעים תהיה אפשרות להודיע עמדתם לעניין קבלת החזקה במושכר וזאת, בתוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין בתביעה לפני ככל שהתביעה תדחה וככל שתתקבל יפונה המושכר על פי פסק הדין.
עוד הוסכם מפורשות כי הנתבעת רשאית שלא להתגורר במושכר ולפנות את חפציה ממנו, בלא שהדבר יעמוד לחובתה.

אין חולק והדבר עולה מפורשות מתוך הראיות כפי שהוצגו (בכלל זה ראו תמונות אשר צורפו לתצהיר בתה של הנתבעת הגב' אורית קליר איש ימיני תומר ), כי במועד מתן פסק הדין בבקשה להעברת המושכר, טרם פונתה הדירה מחפציה של הנתבעת.

חוות דעת מומחה בית המשפט:
במסגרת ההליך לפני, מונה מומחה רפואי מטעם בית משפט – ד"ר דניאל גוטליב שהוא מומחה לנוירולוגיה ושיקום נירוגריאטרי , אשר התבקש לחוות דעתו בשאלת כושרה של הנתבעת, לפי מצבה הבריאותי והפרו גנוזה, לשוב מן המוסד השיקומי בו הינה נמצאת אל המושכר ולהתגורר בו, ובאילו תנאים.

במסגרת חוות דעת אשר הוגשה על ידי מומחה בית המשפט, לתיק בית המשפט ביום 28/5/15, פתח המומחה וציין כי לפי הערכה תפקודית שבוצעה לנתבעת היא מרותקת למיטה או לכיסא גלגלים וזקוקה לשינויי תנוחה, לעזרה מלאה במעברים, לרחיצה ולהלבשה, אינה שולטת על הסוגרים ומשתמשת במכנסונים באופן קבוע. יחד עם זאת, ציין המומחה כי חל שיפור במצבה מהמועד בו הועברה לבית האבות הסיעודי ובכלל זה- היא נגמלה מהצינורית האפית להאכלה, היא אוכלת באופן עצמאי בעזרת יד שמאל ולועסת ובולעת את המזון היטב.

בשאלה אשר הופנתה לדעתו המקצועית, נקבע על ידי מומחה בית המשפט כי אין מניעה מבחינה רפואית מחזרתה של הנתבעת לביתה.

עוד פירט המומחה כי מצבה הרפואי של הנתבעת הינו יציב ומאופיין בהיעדר צורך לאשפוז חוזר בבית החולים, בחוסר דינמיקה נוירולוגית חיובית או שלילית ובתהליך הדרגתי ואיטי של שיפור במצבה. המומחה הבהיר כי הנתבעת הינה חולה סיעודית ואולם, הדגיש כי אינה חולה סיעודית מורכבת הזקוקה לתמיכה רפואית וסיעודית. עוד הבהיר המומחה כי הנתבעת תזדקק למשאבים משמעותיים של טיפול סיעודי הכוללים מטפל חסון סיעודי קבוע בביתה, כיסא גלגלים, מזרון וכרית לחץ, מיטה עם הגנת סורגים ומכנסונים. זאת ועוד, הואיל והמושכר הינו בקומה א' ללא מעלית, היא תועלה ותורד מהדירה לרחוב באמצעות נשיאת הכיסא באמצעות שני אנשים. בעניין האחרון הבהיר המומחה כי אין לראות פגם בעצם הריתוק לבית, שכן במצבה הקוגניטיבי של הנתבעת, סביבת מגורים של דירה מוכרת לא מידי קטנה עם מרפסת יש בה בכדי לספק את צרכיה מבחינת הפנאי.

לסיכום קבע המומחה כי מצבה של הנתבעת מאפשר את שובה לביתה כחולה סיעודית מלאה, הדורשת משאבים רבים מבחינת הטיפול הסיעודי וכי הפרוגנוזה שלה בבית או במוסד פחות או יותר זהה.

יצויין כי אף אחד מן הצדדים לא העביר למומחה שאלות הבהרה ו/או עתר לחקור את המומחה בדבר חוות דעתו.

טענות הצדדים:
פותחים התובעים וטוענים כי נקודת המוצא לדיון הינה כי יש לפרש את ההגנה הניתנת לדיירים מוגנים על דרך הצמצום. לגופם של דברים, טוענים התובעים כי בהתאם לדין, אין ליתן הגנה לדייר מוגן אשר נטש את המושכר בלא כוונה לחזור אליו. זאת ועוד, מוסיפים התובעים וטוענים כי בבחינת הנטישה יש לבחון את הרצון לחזור וכן את המציאות לסיכוי ממשי לחזור. זאת ועוד, לטענתם יש ללוות את הרצון הממשי במעשים גלויים.
באשר למעבר לבית אבות, טוענים התובעים כי בהתאם לפסיקה יש להכריע בכל מקרה לפי נסיבותיו.
לטענת התובעים, בנסיבות כפי שהונחו בפני בית המשפט בהן, התובעת אינה מתגוררת פיזית במושכר עד למועד זה ומיהרה למכור זכויותיה בתנאים מקפחים, הרי אין זאת אלא שנטשה את המושכר. זאת ועוד, לטענתם מדובר בנטישה רצונית הואיל ומהעת בה שוחררה הנתבעת לביתה, תחת לשוב לביתה בחרה לגור בבית אבות. בהקשר זה מדגישים התובעים כי אין מדובר בדיירת העלולה להיוותר ללא קורת גג הואיל והינה גרה בבית אבות.
אשר על כן , לטענת התובעים יש להורות על פינוי הנתבעת מהמושכר מפאת נטישתו על ידה.

הנתבעת מנגד פותחת וטוענת כי הנסיבות בהן עזבה את הדירה אינן רצוניות אלא כפויות. עוד טוענת הנתבעת כי המועד הרלוונטי לבחינת טענת הכפייה הינו המועד בו ביקשה להעביר זכויותיה במושכר, שהוא ארבעה חודשים בלבד ממועד האירוע הרפואי אשר אירע לה. הנתבעת מוצאת להדגיש כי אין ממש בטענה ולפיה ככל שיקבע כי נטשה את המושכר תהיה לה קורת גג, באשר בלא לקבל את תמורת חלקה בדמי המפתח, לא יהא באפשרותה לממן את עלות שהותה בבית האבות.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי במסגרת הדיון בפני בית המשפט לשכירות, הסכימו התובעים להעברת זכות השכירות ומשכך, הינם מנועים מלטעון כי המכירה פיקטיבית או שאינה תקפה.
לגופם של דברים טוענת הנתבעת כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת נטישת הדירה על ידה, באשר בהקשר לעילה זו לא די בהיבט הפיזי אלא שעל התובעים להוכיח גם אץ מצבה הנפשי דהיינו שאין בכוונתה לחזור את המושכר . בהקשר זה טוענת הנתבעת כי בנסיבות כפי שהוכחו דהיינו שאהבה את הדירה ולא ביקשה לעזוב אותם ואולם, מפאת אילוץ עברה להתגורר בבית אבות, בשעה שבהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט הינה יכולה מבחינה בריאותית לשוב לדירה - הרי שהתנהלותה אינה מהווה כנטישה. עוד טוענת הנתבעת כי עצם רצונה במכירת זכויותיה בדירה אינה מהווה נטישה, שאם לא כן לעולם לא יוכל דייר מוגן למכור זכויותיו.

בטיעונה ולפיה התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח נטישתה את המושכר- מפנה התובעת, בין היתר לכך, שרוב רובן של עדויות התובעים אינן קבילות. בהקשר זה מפנה הנתבעת לכך שחלקה הארי של עדות מר חתוכה מטעם התובעים ובמסגרתה ציטט כביכול דברי מנהלת בית האבות בו מתגוררת הנתבעת הינו בגדר עדות מפי השמועה אשר אינה קבילה וכך גם פני הדברים בכל הנוגע לפגישה עם מתווך בדירה, פגישה אשר לא נערכה על ידי החוקר, אלא על ידי מי מטעמו.

זאת ועוד, לטענת הנתבעת יש לייחס חשיבות ומשקל ראייתי- הפועל כנגד גרסת התובעים- להימנעות התובעים מחקירת עדים מטעם הנתבעת – מר טל(ישראל) רון, הגב' תמרה ינקו ומר רון שדות- כולם עדים אשר בעדותם מפריכים הטענה ולפיה מכירת הזכויות של הנתבעת הינה מלאכותית.

לאור האמור, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה הואיל והיא לא נטשה את המושכר. לחלופין טוענת הנתבעת כי יש להעניק לה הנגנה מן הצדק ולמצער הגנה מן הצדק הפוכה במסגרתה תזכה הנתבעת לפיצוי בגין פינוי הדירה.

דיון והכרעה:
במסגרת בירור ההליך אשר התקיים בפני, הוגשו על ידי התובעים תצהיריהם של התובע 2 וכן, של מר אייל חתוכה- חוקר פרטי אשר שירותיו נשכרו על ידי התובעים ואילו מטעם הנתבעת – הוגשו תצהיריהם של הגב' אורית קליר איש ימיני תומר- בתה של הנתבעת, מר טל (ישראל) רון- בנה של הנתבעת, הגב' תמרה ינקו אשר הינה חברתה של הנתבעת והצהירה על כך שהנתבעת אהבה את המושכר והצהירה על רצונה למות בביתה ומר רון שדות, שהינו מכר של הנתבעת והצהיר אף הוא שהנתבעת אהבה מאוד את המושכר, השקיעה רבות בטיפוחו ולא רצתה לעזוב אותו.

בדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 27/10/16, נחקרו עדי התובעים, בתה של הנתבעת – הגב' אורית קליר איש ימיני תומר והתובעים ויתרו על חקירתם הנגדית של עדי הנתבעת האחרים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, בחנתי ושקלתי את הראיות כפי שהונחו לפני, בראי ההלכות המשפטיות והחלתן על הנסיבות כפי שהתבררו, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות ולהלן יפורטו טעמי.

במוקד הדיון, השאלה האם בנסיבות בהן עזבה הנתבעת את המושכר, יש בכדי להקים לתובעים עילה לפינויה בגין נטישה. הואיל ומדובר בשאלה במסגרתה מוחלות על נסיבות עובדתיות ספציפיות, נורמות משפטיות הקובעות המסגרת לקיומה של נטישה, הנני מוצאת להקדים ראשית, סקירה נורמטיבית תוך הצבת וריכוז קביעות הפסיקה בעילה זו.

כידוע, עילת הנטישה אינה מנויה בין עילות הפינוי הקבועות בחוק הגנת הדייר, תשל"ב - 1972, אלא שהיא יציר הפסיקה. לפי ההלכה הפסוקה, נדרשים שני יסודות לביסוס העילה- האחד יסוד פיזי עובדתי המתחקה אחר השאלה העובדתית – האם הדייר עזב את הדירה והוא מתגורר במקום אחר והשני- יסוד נפשי אשר נסב על הכוונה לשוב להתגורר ב מושכר, כאשר על מנת להקים עילת הנטישה יש להוכיח היעדר כוונה כאמור (ראו- דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה (2013) בעמ' 139; ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(3) 758, בסעיף 7 (להלן: "פסק הדין נוסייבה")).

הנטל הראשוני להוכיח את עילת הנטישה ביחס לנכס המושכר בשכירות מוגנת, מוטל על בעל הנכס התובע את החזרתו לחזקתו ואולם, משהביא בעל הבית ראיות לכאורה המעידות על כך שהדייר עזב את המושכר בנסיבות המצביעות על היעדר כוונה לחזור אליו, עובר הנטל המשני אל הדייר להוכיח כוונה ממשית לשוב אל המושכר ולהסביר מדוע אל לו לבית המשפט להסיק מראיות התובע שהיתה נטישה (ראו לדוגמא - רע"א 5250/10 זיידן נ' בנדר (9/7/10); ע"א 554/79 קוטלר נ' מיכקשווילי, פ"ד לו(1) 810, 814 (1982)). בהקשר זה יצויין כי לעניין הכוונה לחזור אל המושכר, נקבע כי לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא שיש צורך ברצון ממשי המלווה במעשים גלויים (ראו – פס ק הדין בעניין נוסייבה).

יחד עם זאת, יודגש- כי נטל לשכנע בדבר קיום עילת הנטישה, מוטל על התובע מתחילת ההליך ועל סופו ומשכך: "ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק" (ראו – ע"א 170/63 פפיסמדוף נ' חיזק, פ"ד יז 2498 בעמ' 2501).

השאלה האם עזיבה של דייר מוגן לבית אבות מהווה נטישה, נדונה בשורת פסקי דין ולעניין זה הכלל הינו שלא בכל מקרה יקבע כי מדובר בנטישה, אלא שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו (ראו ע"א 669/71 חברת חלקה 43 בגוש 6944 בע"מ נ' עזבון המנוחה מטילדה (מתילדה) שוורצברד, פ"ד כו(2)205; תא (ירושלים) 13230-12-11 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' רבקה לוי (29/4/15); ראו - ת"א (שלום י-ם) 6035/09 יוסף שחור עו"ד נאמן הקדש המנוח יוסף בן ניסן מזרחי נ' ג'רמי (ירמי) סולומון רוזנשיין (08.09.2011).

יחד עם זאת, נקבעו, במסגרת הפסיקה, מספר כללים, באשר למעבר לבית אבות, אשר ניתן ליישם בבחינת הנסיבות הקונקרטיות.
כך, נקבע כי פרק זמן ממושך בו הדייר אינו מתגורר במושכר יש בו בכדי להעיד על נטישה באופן המעביר את הנטל המשני לנתבעים (ראו בר אופיר בעמ' 128; פסק דין תלמוד תורה בסעיף 14 ; וכן, ע"א (מחוזי י-ם) 23561-02-11 שלום ועקנין נ' חיים צ. ברילנט (16.06.2011) במסגרתו נקבע כי עזיבת דירה לבית אבות ומגורים בו במשך 13 וחצי שנה מבלי להראות על כל כוונה לשוב אל הדירה יש בהם בכדי להוות עילת נטישה). יחד עם זאת, הובהר בפסיקה כי פרק הזמן אינו מדד בלעדי, אלא שיש לבחון גם את טיב ההיעדרות של הדייר המוגן מהמושכר- כך, מקום בו ההיעדרות אין מקורה בשיפור תנאי המגורים אלא בצורך בטיפול רפואי, הרי שלא בהכרח ילמד פרק הזמן על נטישה.

זאת ועוד, במסגרת הפסיקה, מצאו בתי המשפט לבחון השלכת קיומה של בחירה במעבר לבתי אבות והבחינו, לעניין קיומה של נטישה - בין מעבר "רצוני" לבית אבות אל מול מעבר "מאולץ" שבדרך כלל לא ייחשב כנטישה. כך לעניין זה נקבע בע"א (מחוזי י-ם) 26870-03-11 אמנון רבן נ' שלום אמניאן ( 16.02.2012), בסעיף 14 לפסק הדין כי:
"במעבר ושהייה "כפויים" ("מאולצים") הכוונה היא לקיומן של נסיבות אובייקטיביות המאלצות את הדייר המוגן לעזוב את הדירה לבית אבות או לבית חולים ולשהות בהם – למשל (ומבלי למצות) מפאת מצב סיעודי או רפואי המצריך טיפול צמוד. טעמים אפשריים להבחנה זו יכולים להיות שמעבר ושהייה "כפויים" ("מאולצים") ניתן לראות כארעיים ולא קבועים אף אם הם ממושכים; וניתן אף לומר שבנסיבות מעין אלו יש להכיר בכוונה של הדייר לחזור לדירה. נדמה שמסקנה זו בנוגע למעבר ושהייה "כפויים" ("מאולצים") ראויה גם מטעמים של מדיניות. ראשית, היא מונעת מצב שבו הדייר המוגן יישאר ללא קורת גג בשל מעבר לבית אבות או שהייה בבית חולים – שכפו עליו נסיבות החיים. שנית, יש בכך כדי להפיג, במידת מה, את החשש שהדייר המוגן עצמו או מי מקרוביו ימנעו מלפעול באופן המשרת את צרכיו החיוניים והרפואיים כדי שלא לאבד את זכויות הדיירות המוגנת לעתיד."

הנני מוצאת לציין כי יישום הלכה זו הובילה את בית המשפט, במסגרת פסק הדין שניתן בעניין תלמוד תורה, לקביעה ולפיה עלה ספק באשר לשאלה האם מדובר בנטישת המושכר, ספק אשר יש בו בכדי להוביל לקביעה ולפיה לא התקיימה נטישה וזאת, בנסיבות בהן נכפה על הדיירת לעזוב את הדירה מפאת צורך רפואי וזאת, על אף שהדיירת המוגנת לא התגוררה בדירה כעשר שנים, הנתבעים לא הצביעו על פעולה כלשהי למימוש הכוונה, ככל שישנה , לחזרת הדיירת אל מקום המגורים וכן, לא הובאה חוות דעת רפואית המעידה על כך שהיא תוכל לחזור בעתיד להתגורר בדירה .

בדומה נקבע כי מקום בו הדיירת המוגנת אושפזה בבית אבות שמונה חודשים טרם פטירתה נוכח מצבה הסיעודי הקשה, הרי שלא יהיה בעזיבה כאמור בכדי להקים עילת פינוי בגין נטישה (ע"א (מחוזי תל אביב )2330-09 אלי זקאק נ' יאני טנאס (27/10/11)).

עוד בסוגיית הנטישה מפאת כפיה ובמיוחד בהיבט נוסף הנוגע ליסוד הנפשי בעילה זו, יפים ונאים בעיני דבריו של חברי- כב' השופט גיא הימן בתא 21976-03-14 חברת בית ברח' הכובשים 24 בע"מ נ' שלמה סם (סמי) דריי (9/4/16) בסעיף 8 לפסק דינו:
"התחשבות ביסוד הנפשי אך באשר לחזרה אל הנכס, והתעלמות מהלך-הרוח שהוביל לעזיבתו, עלולה להחמיץ את הרציונאל אשר ביסודה של עילת-הנטישה. זו הולכת אחר זניחתה, בידי האוחז בה, של הזכות לדיירות מוגנת, אם בכוונת-מכוון; אם מתוך אדישות ואם, אפילו, בהתרשלות. כל אלה הם היבטים של יסוד נפשי, הכרוך בנסיבותיה של עזיבה לא פחות משכרוך הוא בסוגיית-השִׁיבה. דעתי היא כי במי, שנאלץ לעזוב את הנכס, הוא מבקש לשוב אליו אך איננו יכול לעשות כן, לא מתקיימת אותה זניחה של הזכות. לא מתקיים הטעם, המצדיק את שמיטתה של הקרקע מתחת להמשך-קיומה של זכות זו. מאליו מובן, לפיכך, כי במי, שנאלץ לעזוב על-כורחו את הנכס, אין לראות מי שזנח את זכותו. אין לראות בו מי, שזנח את המאפיינים הללו של מוסד הדיירות המוגנת. אין לראות בו מי, שגילה את דעתו כי אין לו חפץ עוד באלה. באדם כזה לא יכולה להתקיים "נטישה", במובן שלִשְׁמו כוֹננה הפסיקה עילה זו. בין שמצב-הדברים הרפואי הוא ארעי ובין שהוא קבוע (זולת, חלילה, מוות); בין שהפרוגנוזה (ובעברית: סְכוּת) הרפואית היא חיובית ובין שלא – עזיבה מרצון לא הייתה פה, כל עיקר. ממילא לא היה ויתור על כוונה – ממשית או שלא ממשית – לחזור."

מן הכלל אל הפרט:
במקרה המונח להכרעתי, אין ולא יכול כי יהיה חולק שפינוי הנתבעת לבית האבות הינו מפאת אילוץ. בהקשר זה, עיון בחוות דעת מומחה בית המשפט מעלה כי הנתבעת פונתה בתחילה לבית חולים בשל אירוע מוחי ומבית החולים הועברה למחלקה הסיעודית בבית האבות במצב בו לא היה באפשרותה לתפקד באופן עצמאי.

זאת ועוד, ממועד המעבר לבית האבות, חל שיפור במצבה של הנתבעת ובמסגרת הטיפול בבית האבות התקיים בהקשר אליה, תהליך שיקומי. יפה לעניין זה עדות בתה של הנתבעת בעמוד 27 שורות 23-27:
"ש. מקום המגורים במועדים הקובעים זה בית האבות?
ת. היא עברה לשם לשיקום.
ש. כשאת אומרת שיקום זה זמני?
ת. נחליט כשנגמור את המשפט מה הכי נכון לאמא. לשאלת בית המשפט אם כשהיא עוברת לשיקום במאי זה זמני אני משיבה שבאותו זמן לא ידענו לכמה זמן היא עוברת לשם. לקח זמן עד שלימדו אותה לאכול, להפעיל את הצד ולהגיב."

בנוסף, קבע מומחה בית המשפט כי קיימת אפשרות ריאלית להחזרת הנתבעת לדירתה וזאת, בליווי טיפול מתאים, אשר הינו אפשרי ואינו מצריך התאמות בדירה עצמה. עוד יודגש כי- כעולה מחוות הדעת- גם הקושי הלכאורי הנעוץ בכך שהדירה הינה בקומה שניה בלא מעלית, לא עומד לרועץ באשר, לפי חוות דעתו המקצועית של מומחה בית המשפט, די לה לנתבעת במצבה, בסביבתה המוכרת בדירה שהינה מרווחת יחסית ובמרפסת הדירה ואין לה צורך בהתניידות תכופות מהדירה אל החוץ.

לאמור יש להוסיף כי –המועד הקובע לעניין עילת הנטישה – כעולה מהסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין על ידי בית הדין לשכירות - הינו במועד בו ביקשה הנתבעת להעביר את זכויותיה לדייר אחר – שהינו ארבעה חודשים בלבד ממועד עזיבת הדירה – דהיינו, מדובר על פרק זמן קצר מאוד יחסית לשם העלאת טענת הנטישה.

לאור האמור, בשים לב לפרק הזמן הקצר בו שהתה הנתבעת מחוץ למושכר למועד הרלוונטי והאילוץ בעטיו עברה הנתבעת לבית האבות, הנני קובעת כי לא היה בעזיבת המושכר על ידי הנתבעת לבית האבות משום נטישתו.

זאת ועוד, בנסיבות כפי שהונחו לפני אין בידי לקבל את טענת התובעים ולפיה יש בעצם פניית הנתבעת להעברת הזכויות בכדי ללמד על כך שאין לה כוונה אמיתית לחזור לנכס- דהיינו, יש בה בכדי להצביע על היסוד הנפשי הנדרש לשם קיומה של עילת הנטישה.

בהקשר זה ראשית, הרי שבהתאם לפסיקה – כפי שהובאה לעיל בהרחבה, עזיבה מפאת מצב רפואי שהינו כפוי אין בה בכדי להקים עילת נטישה ולכל הפחות יש בה בכדי להקים ספק בנושא הפועל כנגד התובע. החלת הפסיקה על מצב הדברים כפי שהונח בפני, בו הנתבעת נמצאת מפאת מצבה הרפואי והשיקומי בבית האבות, הובילה כאמור למסקנה ולפיה לא ניתן לטעון כלפיה טענת נטישה כל זמן שלא הוסרה המניעה הרפואית.
לעניין זה הנני סבורה כי ככל שתתקבל הטענה במקרה לפני, הרי משמעותה האופרטיבית תהיה שלהבא דייר מוגן המצוי במצב פיזי קשה, יאלץ לחזור אל המושכר תוך התאמתו למצבו ורק לאחר מכן יבקש להעביר זכויותיו בו והכל על מנת להציל את זכויותיו. הנני סבורה כי בכך יתממש אותו חשש אשר ביקש בית המשפט המחוזי בעניין אמנון רבן להפיס- בקביעתו כי בעזיבה כפויה לא יהיה משום נטישה - דהיינו החשש שמפאת ההכרח לשמור על הדיירות המוגנת, יפגע הטיפול בדייר המוגן. האמור נכון ביתר שאת במקרה לפני- בו כאמור, הנתבעת יכולה לחזור פיזית להתגורר בדירה ואולם רפואית עדיף כי תישאר בבית האבות ומשכך, לטעמי יש לאפשר לה, מימוש זכויותיה הכספיות על מנת לאפשר לה מעבר זה ואין לקבוע כי יש בעצם העדפתה , תוך עמידה על זכויותיה, בכדי להוביל לכך שתחשב כנוטשת את המושכר.

יתרה מכך, הנני סבורה כי גם לו אלך עם התובעים כברת דרך ואתעלם מהכפייה הכרוכה במצבה של הנתבעת, הרי שטענת התובעים יש בה בכדי להוביל למצב דברים בלתי אפשרי. כך, בהקשר זה – הנני מוצאת להקדים ולהדגיש כי אמנם התרשמתי שמבחינה רפואית ומשפחתית (באשר בתה של הנתבעת מתגוררת בסמוך לבית האבות) – עדיף לה לנתבעת להישאר להתגורר בבית האבות ומשכך, אמנם עתרה להעברת זכויותיה במושכר. יחד עם זאת, אינני סבורה כי יש באמור בכדי לעמוד לה לרועץ ולהוביל לקביעה ולפיה בעצם הרצון האמור יש בכדי להוביל לקביעה ולפיה נטשה את המושכר וזאת, במיוחד בנסיבות בהן לו לא תקבל הנתבעת את חלקה בדמי המפתח הרי שלא יהא באפשרותה להמשיך ולממן את שהותה בבית האבות. (לעניין זה ראו עדות בתה של הנתבעת בעמוד 27 שורות 6-7 לפרוטוקול). הנני סבורה כי קביעה זו יש בה בכדי להוביל ל" מלכוד 22" ( catch 22"") – באשר לו יקבע כי יש בכך שהנתבעת מעוניינת להישאר בבית האבות ומשכך, ביקשה להעביר את הזכויות, משום נטישה, הרי שמחד הנתבעת לא תוכל להישאר בבית האבות מפאת חוסר יכולת ואולם, מאידך לא תוכל לחזור את המושכר שכן, לכאורה כבר נטשה אותו.
מצב זה אינו עולה עם שורת ההיגיון ואין בידי לקבלו.

לאור האמור, הנני דוחה הטענה ולפיה בעצם פניית הנתבעת להעברת הזכויות יש בכדי להקים כנגדה טענת הנטישה.

בשולי הדברים הנני מוצאת להידרש לטענת התובעים ולפיה העברת הזכויות הינה מלאכותית באשר הנתבעת, באמצעות מתווך, המשיכה להראות את הדירה גם לאחר העברת תצהירי הדייר המוצע.

באשר לטענה זו הרי שלטעמי, ראשית, עצם ההסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת הדיון בבית הדין לשכירות, יש בה בכדי לשלול הטענה בדבר מלאכותיות העסקה שכן, במסגרת אותו דיון הוסכם כי התובעים יוכלו להביע עמדתם לעניין קבלת החזקה במושכר לו התביעה לפני תדחה. מתוך קביעה זו ניתן ללמוד על כך שבפני בית הדין הוצגה עסקה ממשית, באשר צדו האחר של המטבע ההסכמה הינו כי לו התובעים לא יעתרו לקבלת החזקה, הרי שהעסקה תמומש. זאת ועוד, לא למותר לציין כי על רצינות ההצעה תעיד גם ערבות בנקאית על סך 250,000 ₪ אשר הועברה על ידי הדייר המוצע וצורפה לבקשה לאישור העברת המושכר.

זאת ועוד, התובעים טענו בנוסף כי העסקה הינה בתנאים מקפחים ואולם, טענה זו נטענה על ידם בעלמא ולא נתמכה ו/או פורטה לא מיני ולא מקצתי.

לאור האמור, הנני קובעת כי לא הוכח בפני כי העסקה להעברת הזכויות אינה אותנטית והינה מלאכותית.

בבחינת למעלה מן הצורך ומבלי לגרוע מן האמור הנני מוצאת לציין כי התובעים תמכו טענתם ולפיה העסקה מלאכותית וכי עדות לכך ניתן למצוא בכך שהנתבעת המשיכה להראות את הדירה לאחרים אף לאחריה בשניים - ראשית במודעה אשר כביכול המשיכה הנתבעת לפרסם בלוח "יד 2" ושנית, בעדות חוקר מטעמם אשר העיד כי ביקר בדירה ופגש בה מתווך אשר הציע לו הדירה להשכרה. כפי שיפורט, הנני סבורה כי לראיות אלו ממילא לא ניתן לייחס משקל ובוודאי לא כזה המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסת התובעים וכי אף מטעם זה דין טענתם זו של התובעים להידחות.
כך, בכל הנוגע למודעה, הרי שאינני סבורה שיש בעצם העובדה שמודעה עדיין מצויה באתר אינטרנט, בכדי להעיד כי הפרסום עודנו רלוונטי, באשר יכול שמודעה תוותר באתר גם לאחר התקשרות בעסקה וזאת, ככל שמי שפירסמה לא טרח להסירה.
זאת ועוד, בכל הנוגע לעדות החוקר, הרי שבמהלך חקירתו התברר כי זה הסריט והקליט את הפגישה אשר נערכה בינו לבין המתווך בדירה ואולם, על אף האמור, התובעים לא הציגו את הסרט האמור ואף לא הצהירו כי הוא קיים ברשותם. הנני סבורה כי מחדלם זה של התובעים מצירוף ראייה אשר לכאורה יכול שיהיה בה תיעוד חד משמעי לתוכן הפגישה אשר נערכה בין החוקר לבין מתווך- ככל שאמנם נערכה- יש בו בכדי ללמד חזקה ראייתית שלילית הפועלת כנגד גרסתם.

לאור האמור, הרי שגם מטעמים אלו דין טענתם של התובעים ולפיה עסקת העברת הזכויות אינה אותנטית להידחות.

סוף דבר:
אשר על כן הנני קובעת כי הנתבעת לא נטשה את המושכר ומשכך, הנני קובעת כי דין התביעה להידחות.

הצדדים יפעלו בהתאם להסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין בפני בית הדין לשכירות.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ז, 21 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.