הדפסה

בית משפט השלום בקריית גת 25

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד עמית חומרי – נוכח
המאשימה

נ ג ד
המאם מטיראת – ת.ז. XXXXXX752 - נוכח
ע"י ב"כ עו"ד אכרם חסונה
עו"ד איתן פרידמן – נוכח (בשם עו"ד חסונה)
הנאשם
מתורגמן לשפת הסימנים מר ג'ימי סולימאן - נוכח
גזר דין
רקע עובדתי
נגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן הכולל שמונה אישומים, כדלקמן:
באישום מס' 1, נטען כי ביום 10.02.2016 בסמוך לשעה 20:00, נסע הנאשם ברכבו, מסוג מזדה (להלן: "הרכב", "רכבו של הנאשם"), לביתו של מיג'האד, אסף אותו, ונסע ביחד עימו לכיוון צומת שומריה. משהגיעו לשם, עלה לרכב לואי (להלן, יכונו מיג'האד ולואי "האחרים"), תושב הרשות הפלסטינית, והשלושה נסעו לכיוון קריית גת – תוך שבד בבד, הנאשם עבר למושב האחורי של הרכב ואילו מיגה'אד התיישב מאחורי ההגה. כעבור כמה שעות, ביום 11.02.2016 בשעה 01:50, הגיעו הנאשם והאחרים לשדרות לכיש בקריית גת, שם התפרצו האחרים בצוותא חדא לרכב מסוג " סובארו", בכך שמיג'האד פתח את החלון שלו ואילו לואי הכניס מוט ברזל ופתח את דלת הנהג. בשעה זו, סייע הנאשם לאחרים, בכך שישב ברכבו ושימש כתצפיתן.
בסמוך לכך ניסו האחרים, בצוותא חדא, לגנוב את הרכב, בכך שלואי קרע את חוטי מתנע הרכב וניסה להניעו באמצעות מחשב הרכב. בשלב זה, הגב' סטמקר זיהתה את הנאשם, אשר לאחר שהבחין כי האחרים נכנסו לרכב הסובארו, נסע מהמקום. או אז, הזמינה הגב' סטמקר צוות סיור עירוני, שאיתרו את האחרים בתוך רכב הסובארו. עוד נטען, כי במעמד שתואר לעיל, החזיקו הנאשם והאחרים: מפתח צינורות, פלייר פטנט וסכין יפני.
הנאשם הודה במסכת המתוארת לעיל, ועל יסוד הודאתו זו, הורשע בעבירות של הסעת שוהה בלתי חוקי, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"); החזקת כלי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); וסיוע לפריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיפים 31 ו- 413ו סיפא לחוק העונשין [יצוין, כי סעיף 31 נשמט מסעיף האישום בכתב האישום המתוקן].
באישום מס' 2, נטען כי ביום 11.2.2016 בסמוך לשעה 00:30, במסגרת הקשר ולשם קידומו [יוער, כי הנאשם לא הואשם בעבירה של קשירת קשר], הגיעו הנאשם והאחרים לרחוב יהל בקריית גת, והתפרצו בצוותא חדא לרכב מסוג "איסוזו", בכך שלואי פתח את החלון הקדמי שלו, שבר את מנעול הדלת הימנית-קדמית ונכנס לתוכו, בעוד שמג'יהאד מתצפת בסמוך ואילו הנאשם יושב ברכבו ומשמש כתצפיתן. בסמוך לכך ניסו האחרים, בצוותא חדא, לגנוב את רכב האיסוזו, בכך שלואי קרע את חוטי מתנע הרכב וניסה להניעו באמצעות מחשב הרכב, וזאת בשעה שמג'יהאד יושב לצדו ואילו הנאשם ממתין בסמוך, בתוך רכבו. ניסיונותיו של לואי לא עלו יפה, והוא יצא מהרכב ודחפו למרחק קצר, תוך שלואי והנאשם מתצפתים בסמוך.
בסמוך למתואר לעיל, גנבו האחרים מתוך רכב האיסוזו: ברנר עם שני מיכלי חמצן, ארגז שהכיל חלקי מיזוג, שקית שהכילה חלקי פיקוד למזגן, כנפיים למנוע מזגן, מנוע מזגן, שני ארגזי כלים, ארגז כלים שהכיל כלי עבודה שונים – וזאת בכך שהעבירו את הרכוש שפורט לרכבו של הנאשם, ותוך שמיג'האד מתצפת בסמוך. כן נטען, כי כתוצאה מהמעשים שתוארו לעיל, נשבר מנעול הדלת הקדמית של רכב האיסוזו.
הנאשם הודה במסכת המתוארת לעיל, ועל יסוד הודאתו זו, הורשע בעבירות של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ושימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג סיפא לחוק העונשין.
באישום מס' 3, נטען כי בסמוך לאמור באישום מס' 2, בשעה 00:50, הגיעו הנאשם והאחרים לשדרות לכיש בקריית גת, שם התפרצו האחרים בצוותא חדא לרכב מסוג "ניסן", בכך שלואי שבר באמצעות מפתח צינורות את חלונו האחורי. בסמוך לכך, ניסו הנאשם והאחרים לגנוב את רכב הניסן [בכתב האישום נכתב, כנראה מחמת טעות, "את רכב האיסוזו"], בכך שלואי חתך את חוטי מתנע הרכב וניסה במשך כשעה להניעו בעזרת מחשב הרכב, אך ללא הצלחה. במשך כל הזמן הזה, ישבו מג'יהאד והנאשם ברכבו של האחרון ושימשו כתצפיתנים. עוד ובסמוך, גנבו הנאשם והאחרים מתוך רכב הניסן: תיק ובו מפתח צינורות גדול, שני סכינים יפניים, פלייר פטנט, ארבעה מברגים, מפתח חולץ פקקים, זוג משקפי ראייה, שני זוגות של משקפי שמש, מפתח שבדי, פלייר, קופסה ובה ארבע מנורות החלפה לרכב ושני פיוזים – וזאת בכך שלואי העביר את הרכוש שפורט לרכבו של הנאשם, בעוד שהאחרון ומיג'האד משמשים כתצפיתנים.
הנאשם הודה במסכת המתוארת לעיל, ועל יסוד הודאתו זו, הורשע בעבירות של גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין; וניסיון גניבת רכב, לפי סעיפים 25, 29(א) ו- 413ב לחוק העונשין.
באישום מס' 4, נטען כי ביום 08.02.2016 בסמוך לשעה 23:30, נסע הנאשם ברכבו ביחד עם מג'יהאד. בהגיעם בסמוך למחסום מיתר, השניים אספו לתוך הרכב את לואי, והם החלו בנסיעה לכיוון קריית גת. ביום 09.02.2016, בשעה שהנאשם נוהג ברכב והאחרים נמצאים ביחד עימו, הם הגיעו לרחוב אשר באשקלון, והתפרצו בצוותא חדא לרכב מסוג "סובארו סטיישן", בכך שמג'יהאד פתח את חלונו, לואי הכניס מוט ברזל ופתח את דלת הנהג, והנאשם ישב ברכבו ושימש כתצפיתן. בסמוך לכך, ניסה לואי להניע את הרכב, אך ניסיונו לא צלח. או אז, ניסו הנאשם והאחרים לגנוב את הרכב, בכך שלקחו חבל מתוך רכב הסובארו סטיישן, קשרו את צדו האחד לוו הגרירה שלו ואת צדו השני לרכבו של הנאשם, וגררו אותו את רכב הסובארו סטיישן למרחק קצר. החבל נקרע, ואז הנאשם והאחרים הבחינו בניידת משטרה ונמלטו מהמקום.
הנאשם הודה במסכת המתוארת לעיל, ועל יסוד הודאתו זו, הורשע בעבירות של סיוע לגניבת רכב, לפי סעיפים 31, 29(א) ו- 413ב לחוק העונשין; גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין; והסעת שוהה בלתי חוקי, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל.
באישום מס' 6, נטען כי ביום 09.02.2016 בסמוך לשעה 02:00, בשעה שהנאשם נוהג והאחרים נוסעים ביחד עימו, הגיעו השלושה לרחוב אנה פרנק באשקלון. בסמוך לכך, התפרצו האחרים בצוותא חדא לרכב מסוג "טיוטה", בכך שמיג'האד שבר את חלונו הימני-קדמי ואת חלונו הימני-אחורי, ונכנס לתוכו ביחד עם הנאשם [כנראה שהכוונה ללואי ולא לנאשם], בשעה שהנאשם ישב ברכבו ושימש כתצפיתן. במעמד זה, הופעלה האזעקה של רכב הטיוטה, והנאשם ברח מהמקום ביחד עם האחרים. עוד נטען, כי במעשים שתוארו לעיל, גרמו הנאשם והאחרים נזק לרכב הטיוטה, בכך ששברו את שני פנסי האיתות הקדמיים ועיקמו את הפח של כנף הרכב הימנית.
הנאשם הודה במסכת המתוארת לעיל, ועל יסוד הודאתו זו, הורשע בעבירה של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.
באישום מס' 7, נטען כי בסמוך למתואר באישום מס' 6, בשעה שהנאשם נוהג ברכבו והאחרים נוסעים ביחד עימו, הגיעו השלושה לרחוב רמב"ם באשקלון, והתפרצו בצוותא חדא לרכב מסוג "סובארו", בכך שמיג'האד פתח את חלונו, לואי הכניס מוט ברזל ופתח את דלת הנהג, והנאשם ישב ברכבו ושימוש כתצפיתן. בסמוך לכך, ניסו האחרים להניע את הרכב, בכך שלואי קרע את חוטי המתנע וניסה להניעו באמצעות מחשב הרכב. משניסיונם לא צלח, השניים יצאו מרכב הסובארו ונכנסו לרכבו של הנאשם. עוד ובהמשך, ניסו האחרים להניע את רכב הסובארו, בכך שלואי ישב בתוכו ואילו מיג'האד דחף אותו מאחור. לאחר שגם ניסיונם זה נכשל, השניים נכנסו לרכבו של הנאשם ועזבו את המקום.
הנאשם הודה במסכת המתוארת לעיל, ועל יסוד הודאתו זו, הורשע בעבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413ו לחוק העונשין; וסיוע לשימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיפים 31 ו- 413ג לחוק העונשין.
באישום מס' 8, נטען כי ביום 07.02.2016 בין השעה 01:00 לשעה 05:00 (השעה המדויקת אינה ידועה למאשימה), במסגרת הקשר ולשם קידומו, נסע הנאשם ברכבו ביחד עם מיג'האד. בהגיעם בסמוך למחסום מיתר, עלו לרכבם לואי ושניים נוספים, שזהותם אינה ידועה למאשימה (להלן: "הנוספים"). לאחר מכן, החמישה נסעו מהמקום (בשעה שהנאשם הוא שנוהג) והגיעו לרחוב הפלמ"ח באשקלון. שם, התפרצו האחרים בצוותא חדא לרכב מסוג "מיצובישי", בכך שאחד מהנוספים שבר את חלונו הקדמי, בעוד שמיג'האד והאחרים עומדים בסמוך. לאחר מכן, ניסו מיג'האד, לואי ואחד מהנוספים לגנוב את רכב המיצובישי, בכך שקרעו את חוטי המתנע וניסו להניעו באמצעות מחשב הרכב. לאחר שניסיונם זה לא עלה יפה, הם עזבו את המקום. במהלך האירוע שתואר, שימש הנאשם כתצפיתן.
הנאשם הודה במסכת המתוארת לעיל, ועל יסוד הודאתו זו, הורשע בעבירות של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; והסעת שוהה בלתי חוקי, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל.
באישום מס' 9, נטען כי בסמוך למתואר באישום מס' 8, נטשו הנאשם והאחרים את רכב המיצובישי בחנייה, והגיעו בסמוך לרכב מסוג "טויוטה". הנוספים התפרצו בצוותא חדא לרכב הטויוטה, בכך שאחד מהם שבר את חלונו הקדמי, וזאת בשעה שמיג'האד והאחרים עומדים בסמוך ואילו הנאשם משמש כתצפיתן. בסמוך לכך, ניסו לואי, מיג'האד ואחד מהנוספים לגנוב את רכב הטויוטה, בכך ששברו את מתנע הרכב וניסו להניעו. משנכשל ניסיונם זה, הם עזבו את המקום, בעוד הנאשם יושב ברכבו ומשמש כתצפיתן. כתוצאה מהמעשים המתוארים, נשברו המתנע, לוח השעונים ולוח פלסטיקה של רכב הטויוטה. כמו כן, גנבו האחרים בצוותא חדא מתוך רכב הטויוטה מפתח גלגלים ומגבה (מכשיר לתיקון תקר בגלגל).
הנאשם הודה במסכת המתוארת לעיל, ועל יסוד הודאתו זו, הורשע בעבירה של סיוע לפריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיפים 31 ו- 413ו סיפא לחוק העונשין.
יוצא כי בסך הכול, בגין מכלול מעשיו, הורשע הנאשם בשלוש עבירות של הסעת שוהה בלתי חוקי; בשלוש עבירות של חבלה במזיד לרכב; בשתי עבירות של גניבה מרכב; בשתי עבירות של סיוע לפריצה לרכב בכוונה לגנוב; בעבירה אחת של פריצה לרכב בכוונה לגנוב; בעבירה אחת של שימוש ברכב ללא רשות; בעבירה אחת של סיוע לשימוש ברכב ללא רשות; בעבירה אחת של ניסיון גניבת רכב; בעבירה אחת של סיוע לגניבת רכב; ובעבירה אחת של החזקת כלי פריצה.
הצדדים לא הגיעו להסכמו עונשיות, אולם הוסכם כי הנאשם יופנה לשירות המבחן על מנת שיתקבל תסקיר בעניינו, תוך שהמדינה הצהירה כי עמדתה העונשית בתיק זה היא למאסר בפועל.
תסקיר שירות המבחן אשר התקבל נושא אופי חיובי בעיקרו, ובסופו המלצה להשית על הנאשם ענישה בדמות מאסר לתקופה קצרה, לריצוי בעבודות שירות, וענישה צופה פני עתיד. מטעמים של צנעת הפרט, לא אעלה עלי גזר הדין את כל המפורט בתסקיר האמור, מלבד אותם נתונים הרלוונטיים לשאלת העונש, שאליהם אתייחס בהמשך.
כאן גם יצוין, כי הצדדים לא הפנו את בית המשפט לעניינם של האחרים המוזכרים בכתב האישום המתוקן, כך שלא נהיר באיזה שלב נמצא ההליך הפלילי בעניינם או אם בכלל מתקיים הליך שכזה, מה העונשים שנגזרו עליהם, אם בכלל, וכיוצ"ב.
טיעוני הצדדים (עיקרי הדברים)
באי כוח המאשימה הפנו לחומרת מעשיו של הנאשם, לריבוים ולנסיבות שנלוו להם, ובייחוד להתארגנות בחבורה ולשיטת הפעולה. נטען כי יש לקבוע מתחם ענישה נפרד בגין כל אירוע, או לחילופין, ככל שבית המשפט יראה בכלל המעשים כאירוע אחד, מתחם כולל הנע בין 18 ל- 40 חודשי מאסר. לבסוף, ביקשו באי כוח המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר מרתיע, המצוי באמצע המתחם, לצד ענישה נלווית וצופה פני עתיד, פיצוי והתחייבות. כמו כן, עתרה המאשימה לחלט את רכבו של הנאשם, אשר הקל עליו בביצוע העבירות.
מנגד, בא כוח הנאשם טען כי שומה על בית המשפט לראות במכלול מעשיו של הנאשם כאירוע אחד, ולקבוע בגינם מתחם עונש כולל, אשר ינוע בין מספר חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות, לבין 8 חודשי מאסר בפועל. כן נטען, כי הנאשם נגרר אחר אחרים והודח לבצע את העבירות, תוך שאלו ניצלו את מצוקתו הכספית. עוד במסגרת זו, הפנה הסנגור לחלקו הקטן של הנאשם בביצוע העבירות, לעברו הפלילי הנקי, לנסיבות חייו המורכבות ולכך שכתוצאה מביצוע העבירות נגרם נזק שאיננו רב. לאור אלה, עתרה ההגנה להסתפק בהשתת מאסר לריצוי בעבודות שירות. בנוסף, נטען כי אל לו לבית המשפט להורות על חילוט רכבו של הנאשם, שכן הוא לא הורשע בעבירה של הסתייעות ברכב. לחילופין, וככל שבית המשפט יורה על חילוט, ביקשה ההגנה לשקלל זאת עם יתר רכיבי הענישה.
הנאשם מסר כי הוא מצטער על מעשיו והבטיח כי אלו לא יישנו עוד.
דיון והכרעה
ראשית חוכמה, ובהתאם למתווה לגזירת העונש אשר קבע המחוקק בתיקון 113 (ופורש לאחר מכן בפסיקתו של בית המשפט העליון), שומה על בית המשפט להחליט תחילה אם לקבוע מתחם עונש הולם נפרד עבור כל אישום (או כמה אישומים) או שמא קביעת מתחם עונש אחד כולל בגין מכלול המעשים, היא הדרך הנכונה לילך בה במקרה הנדון (אודות המתווה לגזירת העונש, ראו למשל: ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל, (05.08.2013)). בעניין זה, מצאתי כי יש לקבוע מתחם עונש כולל אחד בגין מכלול המעשים, ואנמק.
בהתאם לדעת הרוב בע"פ 4910/13 ‏ אחמד בני ג'אבר נ' מדינת ישראל, (29.10.2014) (להלן: "עניין ג'אבר"), גדריו של "אירוע" ייקבעו בהתאם לניסיון החיים, כך שעבירות אשר יש ביניהן קשר הדוק ייחשבו לאירוע אחד. ודוק, קשר הדוק בין עבירות יימצא, בדרך כלל, מקום בו אלו בוצעו במסגרת תכנית עבריינית אחת, אף אם הן נפרסו על פני פרק זמן שאיננו קצר. בע"פ 1261/15 יוסף דלאל נ' מדינת ישראל, (03.09.2015), עמד בית המשפט העליון על נסיבות עובדתיות שונות שיכולות לשמש כ"מבחני עזר" לקביעת עוצמת הקשר שבין העבירות. בעניין זה, בית המשפט ישאל עצמו, למשל, אם ביצוען של העבירות מאופיין בתכנון; אם ישנה שיטתיות בביצוע העבירות; אם העבירות התרחשו בסמיכות של זמן או מקום; ואם ביצועה של עבירה אחת נועד לאפשר את ביצועה של העבירה האחרת או את ההימלטות לאחר ביצועה. בכל מקרה, על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את השאלה אם השקפה על העבירות כעל אירועים נפרדים תהא מלאכותית, באופן שיגרע ממהות העניין בכללותו, או שלא ישקף את סיפור המעשה כהווייתו (עוד בעניין מבחן "הקשר ההדוק", ראו ע"פ 2519/14 ענאד אבו קיעאן נ' מדינת ישראל, (29.12.2014); ע"פ 4316/13 ‏ מדינת ישראל נ' רמי חג'אמה ואח', (30.10.2014); ורע"פ 4760/14 אדוארד קיסלמן ואח' נ' מדינת ישראל, (07.05.2015)).
כאן גם יצוין, כי בפסיקת בית המשפט העליון ישנה תמימות דעים שהמונח "אירוע" המצוי בסעיף 40יג לחוק העונשין הינו רחב יותר מהמונח "מעשה" הקבוע בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וכי באופן עקרוני "אירוע" אחד יכול לכלול גם "מספר מעשים" (ראו למשל דעתם של כלל שופטי ההרכב בעניין ג'אבר; דברי כב' השופט ע' פוגלמן בע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל, (27.08.2014); וע"פ 3164/14 גיא פן נ' מדינת ישראל, (29.06.2015)).
ומן הכלל אל הפרט, עסקינן בנאשם אשר ביצע את מכלול העבירות בתוך פרק זמן של כמה ימים בודדים, כאשר בין עבירה לעבירה מפריד פרק זמן קצר, לעיתים של שעות ספורות בלבד, ולכל היותר של כיממה אחת. כמו כן, מכלול העבירות בוצעו במסגרת אותה התארגנות, עם אותם השותפים לרוב, ותוך שימוש בכל פעם בדפוס פעולה זהה כמעט, כך שיש לקבוע כי המדובר במסכת עבריינית אחת מתמשכת, שבוצעה במסגרת אותה ההתארגנות ושמאחוריה תכנון מוקדם אחד. בנסיבות אלה, ניסיון החיים והשכל הישר הביאוני למסקנה כי יש לראות במכלול מעשיו של הנאשם כ"אירוע" אחד; בעוד שהשקפה על כל אישום כעל אירוע נפרד, תהא מלאכותית במידה רבה ולא תשקף את סיפור המעשה כהווייתו.
למעלה מהצורך יצוין, כי מסקנתי האמורה אף מתעצמת לנוכח קיומם של שיקולים מעשיים. שכן, ראייה בכל אישום כאירוע נפרד תחייב את בית המשפט לקבוע שמונה מתחמי עונש נפרדים, מה שיגזול שלא לצורך משאבים וזמן שיפוטי יקר (ראו והשוו פסיקתו של בית המשפט העליון בע"פ 5668/13 ערן מזרחי נ' מדינת ישראל, (17.03.2016)).
לבסוף, אציין כי גם חיי המעשה מלמדים, כי במקרים לא מעטים שבהם הורשעו הנאשמים בסדרה של עבירות בקשר לרכב (פרק י"א, סימן ה1 לחוק העונשין), הגם אם הפריד ביניהן פרק זמן לא מבוטל (לעיתים של חודשים), מצאו בתי המשפט לקבוע מתחם עונש כולל אחד בגין מכלול העבירות, וראו בעניין זה, לדוגמא, עפ"ג (מחוזי באר שבע) 14921-03-17 שי יצחק נ' מדינת ישראל, (18.10.2017); עפ"ג (מחוזי מרכז) 1517-12-16 מרקו מויאל נ' מדינת ישראל, (22.01.2017); עפ"ג (מחוזי מרכז) 22186-10-16 דן שושנה נ' מדינת ישראל, (10.01.2017); ת"פ (שלום באר שבע) 67664-03-16 מדינת ישראל נ' סלומאן הואשלה, (01.11.2016).
ודוק, לצד כל האמור יש להדגיש, כי בטרם קביעת מתחם העונש ההולם (וגזירת עונשו של הנאשם בגדרי המתחם), בית המשפט יזהיר את עצמו שמא מעשה עבירה זה או אחר "ייבלע" במכלול האירועים, כך שהנאשם לא ייענש בגינו, וכל אירוע יזכה להתייחסות ראויה ונפרדת בעת הליך גזירת העונש (ראו והשוו לדבריו של בית המשפט המחוזי בעפ"ג (מחוזי באר שבע) 39844-08-13 מדינת ישראל נ' פאיז אבו רקייק, (26.12.2013)).
קביעת מתחם העונש ההולם
משאמרנו זאת, בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם אחד בגין מכלול מעשיו של הנאשם. כאמור בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, קביעת מתחם העונש ההולם תיעשה בהתאם לעקרון ההלימה (הוא העיקרון המנחה בענישה), תוך התחשבות בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, בערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מביצוען, במידת הפגיעה בהם ובמדיניות הענישה הנוהגת.
בעצם ביצוע העבירות בקשר לרכב, פגע הנאשם בערכים מוגנים שעניינם שמירה לא רק על קניינו אלא גם על פרטיותו ותחושת ביטחונו של הפרט. מעבר לפגיעה בפרט שרכושו נגזל או ניזוק, מעשים כגון אלה שביצע הנאשם, מביאים לפגיעה גם בכלכלת המדינה והציבור כולו, וזאת בדרך של ייקור פוליסות הביטוח של המכוניות עקב ריבוי תביעות (ראו והשוו, למשל: רע"פ 7890/10 לאיק מליטאת נ' מדינת ישראל, (01.11.2010)). כלי הרכב, ברגיל, משמש את בעליו לא רק כאמצעי תנועה גרידא, אלא שבמובנים רבים אף ניתן לראות בו כשלוחה של ביתו. בשים לב לאלה, ולנוכח תפוצתה הרחבה ושכיחותה של התופעה, נראה שלא בכדי בחר המחוקק לייחד סימן (תת-פרק) שלם בחוק העונשין אשר יעסוק בעבירות בקשר לרכב (וראו גם דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 32), התש"ן-1989, ה"ח 1959, 26).
הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירות של הסעת שוהה בלתי חוקי, עניינם בהגנה על זכותה הריבונית של מדינת ישראל לקבוע את זהות הבאים בשעריה ובהגנה על זכותם של אזרחי המדינה לביטחון.
בשים לב לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, כפי שיפורט להלן, ובייחוד לנוכח כמותן של העבירות והצטברותן, סבורתני כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים מצויה במקרה הנדון ברף שאיננו נמוך כל עיקר.
במסגרת בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, נתתי דעתי לכך שלמעשיו של הנאשם, ושותפיו לעבירה, נפלו קורבן למצער שבעה מתלוננים שונים. בפרט נתתי דעתי לנזק שגרם הנאשם לרכבים (ולו באישומים 2, 6 ו- 8) ולרכוש שנגנב על ידו בצוותא חדא עם האחרים. אם כי, אין להפריז במשקל לחומרה שיינתן לנסיבה אחרונה זו, שכן שוויו של הנזק שנגרם לרכבים, כמו גם שוויו של הרכוש שנגנב, לא פורט בכתב האישום המתוקן, ומכאן שיש להניח לטובתו של הנאשם שאין עסקינן ברכוש ששוויו גבוה בצורה ניכרת. בנוסף, בית המשפט שוקל את הנזק הפוטנציאלי הטמון במעשיהם של הנאשם ושותפיו, שהרי אם ניסיונות גניבת הרכב היו עולים יפה, כי אז היה נגרם נזק גבוה בהרבה מזה שנגרם בסופו של יום. כמו כן, במעשיו של הנאשם הייתה טמונה סכנה ל"התפתחות אלימה", כאשר מי מבעליהם של הרכבים עלול היה להיתקל בו או בשותפיו, מה שבתורו יכול היה להביא בנקל לעימות פיזי של ממש וכתוצאה מכך אף לפגיעה בגוף ובנפש, וכבר היו דברים מעולם (ראו למשל בש"פ 45/10 פאדי מסארוה נ' מדינת ישראל, (08.01.2010), שם אמנם דובר בהליכי מעצר, תוך שכב' השופט י' עמית התייחס לעבירות של התפרצות לדירה וגניבת רכב, אולם ברי כי הרציונל העומד מאחורי הדברים יפה גם לענייננו).
עוד יצוין, כי לא מצאתי לקבל את טענת ההגנה, לפיה הנאשם נגרר אחר שותפיו לעבירה ואף הודח על ידם לדבר עבירה. טענה זו לא הוכחה כל עיקר, ומשאינה מצוינת בכתב האישום המתוקן שבו הודה הנאשם, הרי שלא ניתן לקבלה (וראו סעיף 40י לחוק העונשין, הדן בדרכי ההוכחה של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה). אדרבא, טענה זו אף אינה מתיישבת עם עובדות כתב האישום המתוקן, מהן עולה כי לנאשם חלק ניכר גם ניכר בביצוע העבירות. כך, הרכב שבו נסעו הנאשם ושותפיו לזירות העבירה השונות, הוא רכבו של הנאשם; הנאשם הוא שלרוב נהג ברכב; הנאשם הוא שאסף ברכבו את האחרים; הנאשם הוא שהחזיק, ביחד עם אחר, בכלי פריצה (אישום 1); בחלק מהמקרים, הנאשם גנב ביחד עם אחר רכוש מהרכבים; בחלק מהמקרים, הנאשם ביחד עם אחרים השתמש ברכב ללא רשות מבעליו; בחלק מהמקרים, הנאשם ביחד עם אחרים התפרץ לרכב בכוונה לגנוב; וכיוצא באלה. למעשה, עובדות כתב האישום מלמדות כי הנאשם והאחרים פעלו כחולייה מגובשת אחת, כגוף אחד שלכל אחד מזרועותיו, ובכלל זה לנאשם עצמו, תפקיד ברור ומוגדר מראש. אף באותם מקרים שבהם הורשע הנאשם בעבירת הסיוע בלבד, עסקינן בסיוע של ממש, עת הנאשם משמש כתצפיתן ולעיתים אף משתתף באופן פיזי במעשה העבירה (אישום 4). כאמור, לדידי יש בכל אלה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה לפיה לנאשם חלק זניח בלבד בעבירות שבהן הודה, ובמידה רבה אף ההפך הוא הנכון.
בהמשך לדברים אחרונים אלה, יש לומר כי אמנם הנאשם לא הואשם בעבירה של קשירת קשר. עם זאת, כאמור, עובדות כתב האישום מלמדות כי הוא פעל בצוותא חדא עם שותפיו, והיה למעשה חלק מחבורה עבריינית ששמה לה למטרה לבצע עבירות בקשר לרכבים. את זאת יש לשקול לחומרה, שכן בהשוואה לעבירות שמבוצעות על ידי עבריין בודד, עבירות המבוצעות בחבורה הינן בעלות סיכון גבוה יותר להתגשם, ומנגד סיכולן על ידי רשויות אכיפת החוק הוא בעל סיכוי נמוך יותר, ומכאן שעבירות אלו נתפסות כטומנות בחובן סיכון חברתי גבוה יותר (ראו בעניין זה ג' הלוי, תורת דיני העונשין, כרך ג' (הוצאת הקריה האקדמית אונו – תשע"א), עמ' 748-747, וההפניות שם). עוד יצוין, כי עובדות כתב האישום מלמדות אודות דפוס פעולה דומה – כאשר לרוב, הנאשם הוא שמסיע את האחרים אל הרכב מושא העבירות ונותר ברכבו לשמש כתצפיתן, מג'יהאד שובר את חלון הרכב, ולואי פותח אותו באמצעות מוט ברזל, קורע את חוטי המתנע ומנסה להניעו באמצעות מחשב הרכב – ויש בדבר כדי להעיד על כך שאין עסקינן במעשים שנעשו בצורה ספונטנית, אלא במסכת עבירות שתוכננה מבעוד מועד ולפרטי פרטים. גם עצם הניסיונות לגנוב את הרכבים השונים באמצעות קריעת חוטי המתנע וניסיון הנעתם באמצעות מחשב הרכב, מלמדים אודות תחכום מסוים שנלווה למעשים.
ודוק, כאן חשוב להדגיש כי הנאשם ייתן את הדין אך ורק בגין העבירות שהוא עצמו הורשע בהן, ולא בגין העבירות המיוחסות לשותפיו. הגם שכך, מעשיהם של האחרים, המפורטים בכתב האישום המתוקן, מלמדים אודות דפוס הפעולה של הנאשם ושותפיו, וצריכים להישקל במסגרת בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.
בנוסף לאמור, יוער כי הנאשם לא ידע להסביר לשירות המבחן מה הניע אותו לבצע את העבירות. לעומת זאת, בשלב הטיעונים לעונש הפנתה ההגנה למצבו הכלכלי הקשה, ושלטענתה הוא שעמד ברקע לביצוע העבירות. בנושא זה אציין, כי אכן אין דינו של המבצע עבירות רכוש אך על מנת להעשיר את קופתו ולהעצים את רווחתו לדינו של מי שעושה כן מתוך מצוקה כלכלית ואך על מנת להשביע את רעבונו. אולם, אין להעניק לנסיבה זו משקל גבוה מדי, שהרי כמעט לעולם עבירות הרכוש מבוצעות מתוך חסרון כיס, מה שעדיין אינו מצדיק במאומה את ביצוען או מפחית מחומרתן. מה גם, שממילא לא הוצגה לבית המשפט כל ראיה שיהיה בה כדי לתמוך בטענה לפיה מצבו הכלכלי של הנאשם איננו שפיר.
לבסוף ובאופן כללי, נתתי דעתי לעזות המצח ולהיעדר המורא שהפגינו הנאשם ושותפיו עת ביצעו את המעשים המיוחסים להם בכתב האישום המתוקן ואת דבקותם במטרה העבריינית, כאשר לעיתים ביצעו במהלך אותו הלילה עבירות רבות כלפי כמה רכבים (ראו אישומים 3-1; אישומים 4,6,7; ואישומים 9-8).
אשר למדיניות הענישה הנוהגת, ייאמר תחילה כי על בית המשפט לגלות אפס סובלנות ולנהוג ביד קשה כלפי החודרים והפוגעים ברכבו של הפרט (ראו למשל, ע"פ 8831/08 מדינת ישראל נ' אלשחרה, (30.06.2010); רע"פ 9992/06 וקנין נ' מדינת ישראל, (07.11.2007); ורע"פ 1200/11 יעקובוב נ' מדינת ישראל, (14.02.2011)), וזאת כאשר על חומרתן היתרה של העבירות המבוצעות בקשר לרכב אף יכולים להעיד גם העונשים אשר נקבעו בצדן.
לגופם של דברים, הנאשם הורשע בשילובים שונים של מגוון רחב של עבירות בקשר לרכב, לעיתים לצד עבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי. מטבע הדברים, הצדדים לא הציגו לעיוני פסקי דין שבהם נדונו מקרים דומים לזה שבפניי, ככל שהדבר נוגע לשילוב העבירות והמעשים, וגם על בית המשפט יקשה לאתר פסיקה כגון זו. ועדיין, פסקי הדין השונים יכולים ללמד אודות מדיניות הענישה הנוהגת ולו על דרך ההיקש, ולכן אפנה לכמה מהם.
כך לדוגמא, בעבירות שבהן דובר בנאשמים שהורשעו בעבירה אחת של שימוש ברכב ללא רשות מבעליו, לצד עבירות נלוות כגון חבלה במזיד ברכב או התפרצות לרכב בכוונה לגנוב, נקבעו מתחמי ענישה שתחתיתם במאסר קצר, שניתן לרצותו בעבודות שירות, וסופם במאסרים לתקופה ארוכה יותר, הנעה סביב 16 חודשים (ראו למשל: ת"פ (שלום רחובות) 60000-01-14 מדינת ישראל נ' שרון סנבטו, (17.07.2016), הכוונה לפסק הדין שניתן בעניינו של נאשם 4; ועפ"ג (מחוזי תל אביב יפו) 10775-12-15 רמי אפיניש נ' מדינת ישראל, (18.01.2016)). אשר לעבירה של סיוע לגניבת רכב, בת"פ (שלום ראשון לציון) 24554-11-15 מדינת ישראל נ' פואד עיסה, (04.01.2017) נקבע מתחם עונש הנע בין 6 ל- 12 חודשי מאסר בגין כל אירוע שבמסגרתו הורשע הנאשם בעבירה של סיוע לגניבת רכב בצוותא. בת"פ (שלום ירושלים) 26732-06-13 מדינת ישראל נ' דאוד אבו כמאל, (22.12.2016) נקבע מתחם דומה, הנע בין 7 ל- 14 חודשי מאסר, בגין אישום של ניסיון גניבת רכב; ובת"פ (שלום ירושלים) 41766-01-16 מדינת ישראל נ' איהאב אבו חמדיה, (10.07.2016) (הוגש ערעור, טרם ניתן פסק דין), נקבע מתחם הנע בין 9 ל- 24 חודשי מאסר, בגין אישום של ניסיון גניבת רכב והחזקת כלי פריצה.
כמו כן, הגם שהנאשם לא הורשע בשילוב זה של עבירות, יצוין כי סקירת הפסיקה מלמדת כי במקרים שבהם הורשעו הנאשמים באישום אחד של התפרצות לרכב וגניבה ממנו, נקבעו בדרך כלל מתחמי ענישה שהרף התחתון שלהם הינו מספר חודשי מאסר בפועל, אשר יכול שירוצה בעבודות שירות (ראו: רע"פ 4338/15 פראג'י כהן נ' מדינת ישראל, (23.06.2015); עפ"ג (מחוזי מרכז) 64042-05-16 איברהים אבו רחייל נ' מדינת ישראל, (20.09.2016); ת"פ (שלום רמלה) 51619-03-14 מדינת ישראל נ' מנטלוט, (09.06.2015); ת"פ (שלום ירושלים) 56919-03-14 מדינת ישראל נ' שלודי, (31.12.2014); ות"פ (שלום פתח תקווה) 6706-01-13‏‏ מדינת ישראל נ' לוסין מגארי, (10.11.2014)).
עוד יצוין, כי במקרים שבהם הורשעו הנאשמים בעבירה אחת של הסעת שוהה בלתי חוקי, בדרך כלל, הושתו עליהם עונשי מאסר בפועל, בין אם לריצוי מאחורי סורג ובריח ובין אם לריצוי בעבודות שירות, וזאת לתקופות של כמה חודשים בודדים (רע"פ 8344/15 עלי מחאמיד נ' מדינת ישראל, (08.12.2015); רע"פ 7726/13 גמעה נסאסרה נ' מדינת ישראל, (08.01.2014); עפ"ג (מחוזי ירושלים) 44096-08-14‏ נביל האשם נ' מדינת ישראל, (02.11.2014); עפ"ג (מחוזי ירושלים) 29374-03-13 מדינת ישראל נ' גלאל כרד, (16.07.2013); ת"פ (שלום פתח תקווה) 6654-10-13 מדינת ישראל נ' סלימאן עודה, (19.04.2016); ות"פ (שלום ירושלים) 2456-11-14 מדינת ישראל נ' איהאב קאסם, (16.03.2016)).
כאן גם אציין, כי עיינתי בפסיקה שאליה הפנו באי כוח הצדדים, אולם ברי כי עיון זה נעשה תוך ביצוע האבחנות המתבקשות, ובשים לב לעבירות שבהן הורשעו הנאשמים השונים, כמותן, נסיבותיהם האישיות, וכיוצא באלה. כך או כך, ואת זאת חשוב להדגיש, כי גם לאחר תיקון 113 הענישה נותרה אינדיווידואלית, ואין לגזור את דינם של הנאשמים על סמך הכותרות של העבירות שבהן הם הורשעו, אלא שומה על בית המשפט לבחון את הדברים לגופן של העבירות והנסיבות הנלוות להן ולגופם של נאשמים, על כל מאפייניהם האישיים ונסיבותיהם הייחודיות (ראו והשוו ע"פ 433/89 ג'ורג' אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, (1989); ורע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל, (05.05.2009)). כך למשל, ברי כי אין דין סיוע לגניבת משאית כדין סיוע לגניבת אופניים חשמליים; ואין דין התפרצות לרכב וגניבת כלי עבודה ששוויָם איננו גבוה כדין התפרצות לרכב וגניבת ציוד בשווי אלפי שקלים. בדומה, אך ברור הוא שעונשו של נאשם צעיר, שזו הסתבכותו הראשונה עם החוק ושעבר שיקום משמעותי, לא יהיה כעונשו של נאשם בעל עבר פלילי מכביד ושנעדר כל אופק שיקומי. כאמור, כל מקרה צריך להיבחן בנסיבותיו שלו, כאשר ממילא השיקול שעניינו "מדיניות הענישה" הינו אך שיקול אחד מבין מכלול השיקולים אותם ישקול בית המשפט בטרם קביעת מתחם העונש ההולם וגזירת הדין (ראו בעניין זה ע"פ 1903/13 חמודה עיאשה נ' מדינת ישראל, (25.06.2013)).
כללם של דברים, משנתתי דעתי למכלול השיקולים הרלוונטיים, ובייחוד לנוכח שילובן והצטברותן של העבירות והנסיבות שנלוו אליהן, כפי שפורט, דומני כי מתחם העונש ההולם לו עתרה המאשימה, הגם אם הוא מקל במידת מה, הינו סביר ויש לאמצו. אשר על כן, ומכל האמור עד כה, הריני לקבוע כי מתחם העונש ההולם את מכלול מעשיו של הנאשם ינוע בין 18 ל- 40 חודשי מאסר.
גזירת העונש המתאים לנאשם
אשר לגזירת עונשו של הנאשם בגדרי מתחם העונש ההולם, כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין, על בית המשפט לשקול בעניין זה את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, כפי שאלו מפורטות בסעיף 40יא לחוק העונשין.
בעניין זה, שקלתי לקולא את עברו הפלילי הנקי של הנאשם, מה שמעיד – כפי גם התרשמותו של שירות המבחן – כי הנאשם נעדר דפוסים עברייניים מושרשים וכי למעט הסתבכותו זו, הוא הקפיד לקיים אורח חיים נורמטיבי. כמו כן, בשים לב לריבוי העבירות, שבוצעו בכמה הזדמנויות שונות, אמנם לא ניתן לומר כי המדובר במעידה חד פעמית של הנאשם, אך עדיין, נדמה שבפנינו אותו פרץ עברייני אחד, שאינו מייצג את אורחות חייו של הנאשם. עוד ולקולא, בית המשפט מביא בחשבון את חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, כאשר העיקר כאן איננו טמון בספירה "הטכנית" של פרק הזמן שחלף מאז, כי אם בעובדה שהלה לא ביצע מאז עבירות נוספות ולא הסתבך עוד בפלילים.
בנוסף, בית המשפט שוקל את הנזק שעלול להיגרם לנאשם ולמשפחתו אם יושת עליו עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, וזאת בשים לב לנסיבות חייו של הנאשם, לגילו הצעיר באופן יחסי, לעובדה שהוא טרם ריצה בעברו עונשי מאסר, וללקות שהימנה הוא סובל. בעניין אחרון זה, אף אציין כי הנאשם הינו חירש-אילם, והגם שלא היה בכך כדי למנוע ממנו את ביצוע העבירות, עדיין לא ניתן להתעלם מהעובדה שבשים לב ללקותו זו, יקשה עליו לשאת עונש מאסר בהשוואה לאדם שנעדר כל בעיות גופניות-רפואיות. לדברים אלה, אף מצטרפות נסיבות חייו של הנאשם, כפי שהן פורטו בתסקיר שירות המבחן ובטיעוני ההגנה לעונש, ושנדמה שהייתה להן השפעה על ביצוע העבירות.
עוד במסגרת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, יש להעניק משקל להודאתו של הנאשם בכתב האישום המתוקן, אשר ייתרה את הצורך בהעדת העדים והביאה לחיסכון בזמן שיפוטי יקר. משקלה של נסיבה זו אף גובר בשים לב לאורך היריעה של כתב האישום המתוקן ולעובדה שהוא כולל רשימה של למעלה מארבעים עדי תביעה. כמו כן, ועל אף שהנאשם ניסה לצמצם במידת מה מחלקו בביצוע העבירות, יש ליתן משקל גם לעובדה שהוא הצטער על מעשיו, הביע חרטה כנה, והיכה על חטא. זאת ועוד, בית המשפט שוקל גם את העובדה שהנאשם היה עצור כמה ימים מאחורי סורג ובריח ובמשך תקופה ארוכה נוספת היה נתון תחת תנאים מגבילים. ברי כי המעצר או הליך המעצר איננו "מקדמה על חשבון העונש", אלא שסבורתני כי היה בכך כדי להבהיר לו את חומרת מעשיו ולהרתיעו מלשוב ולבצע עבירות. כמו כן, אף ניתן להעניק משקל לנסיבה זו במסגרת סעיף 40יא(3) לחוק העונשין.
בכל אלה, על פניו, היה כדי להביא את בית המשפט למסקנה לפיה יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם אשר קבעתי לעיל. דא עקא, בנסיבותיו של המקרה הנדון, כפי שיפורט לעיל, מצאתי כי ניתן בזו הפעם ללכת לקראתו של הנאשם ולסטות לקולא, ולו במידת מה, ממתחם העונש ההולם. אם כי, ייאמר מיד, שהמדובר בסטייה מתונה בלבד, ובוודאי לא בכזו שתביא לידי הימנעות משליחתו של הנאשם אל מאחורי סורג ובריח.
אכן, לא נעלמה מעיני העובדה כי הנאשם לא עבר כל הליך שיקום מוסדר במסגרת שירות המבחן (מהתסקיר אף עולה כי לא הוצע לו להשתתף בהליך שכזה). עם זאת, בפסיקה נקבע זה מכבר כי אין הכרח שהנאשם יעבור שיקום "מוסדי" במסגרת טיפולית כלשהי, ולעיתים די בכך שבית המשפט ישתכנע שהנאשם מנהל אורח חיים נורמטיבי, משתף פעולה עם רשויות החוק ושירות המבחן, לא שב לדרכיו הרעות ולא מסתבך עוד בפלילים, כדי לקבוע כי אותו נאשם "השתקם או שיש סיכוי של ממש שישתקם בעתיד". ואכן, לא אחת מצאו בתי המשפט לסטות לקולא ממתחמי הענישה, וזאת חרף היעדר הליך שיקום מוסדי, וראו בעניין זה: ע"פ 1903/13 חמודה עיאשה נ' מדינת ישראל, (14.07.2013); רע"פ 7683/13 דויד פרלמן נ' מדינת ישראל, (23.02.2014); רע"פ 1441/14 חמיס נ' מדינת ישראל, (09.12.2014); ע"פ 5341/13 מדינת ישראל נ' מוחמד אלקרעאן, (08.12.2013); ועפ"ג (מחוזי באר שבע) 37682-03-13 גרניק נ' מדינת ישראל, (20.11.2013).
גם בענייננו, המדובר במי שנעדר דפוסים עברייניים מושרשים ושלמעט הסתבכותו זו הקפיד לקיים אורח חיים נורמטיבי. כמו כן, מאז ביצוע העבירות שבמוקד כתב האישום חלפה למעלה משנה וחצי, כאשר במהלך פרק הזמן הזה הנאשם לא שב לבצע עבירות ולא הסתבך עוד עם החוק. בהינתן מכלול נסיבות זה, שוכנעתי כי קיים סיכוי של ממש כי הנאשם ישתקם בצורה מלאה בעתיד ולא ישוב לבצע עבירות, ומכאן שקיימת הצדקה לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם אשר קבעתי בעניינו.
עוד בעניין זה, מצאתי להתייחס לטענת ההגנה לפיה הנאשם שיתף פעולה בצורה מלאה עם רשויות האכיפה וכי אלמלא הודאתו, רבות מהעבירות המיוחסות כלל לא היו מפוענחות. אכן, בשים לב להסדר הטיעון, טענה זו לא הוכחה כדבעי, אולם המדובר בטענה שאיננה מופרכת כלל ועיקר, כי אם כזו שדווקא מתיישבת עם ניסיון החיים, ולכן מצאתי להעניק לה משקל מסוים. בהינתן האמור, הרי שכבר נפסק כי שיתוף פעולה מלא עם רשויות החוק והובלתן לפענוח העבירות יכולים בנסיבות מסוימות להצדיק סטייה לקולא ממתחם העונש ההולם (ע"פ 1508/16 מכלוף מיקי אמסלם נ' מדינת ישראל, (18.08.2016)), ושוכנעתי כי ניתן ליישם את הדברים גם בענייננו.
לצד אלה, יצוין כי שיקול השיקום איננו חזות הכול, ויש לאזנו אל מול יתר שיקולי הענישה. במקרה הנדון, ובאיזון הראוי בין מכלול השיקולים והנסיבות שפורטו בגזר הדין, הסטייה ממתחם העונש ההולם תהיה מתונה, ולא יהיה בכוחו של שיקול השיקום כדי להביא לידי כך שבית המשפט יימנע באופן מוחלט מהשתת רכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח.
עוד ובשולי הדברים, אציין כי לא התעלמת מהמלצת שירות המבחן להשית על הנאשם עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, לתקופה קצרה. יחד עם זאת, כפי הידוע המלצתו של שירות המבחן, כשמה כן היא – המלצה בלבד, ובכל הכבוד הראוי, בית המשפט איננו מחויב לה. כפי הידוע, ככלל, שוקל שירות המבחן ומביא בחשבון בעת גיבוש המלצתו בעיקר את האינטרס האישי של הנאשם. לעומתו, אמון בית המשפט על שקילת אינטרסים שונים ורחבים יותר, ושומה עליו להביא בחשבון אף את אינטרס הציבור בכללותו. לשירות המבחן תרומה חשובה ביותר להליך השיפוטי, אך המלצתו של שירות המבחן מבטאת פן אחד בלבד מתוך שיקולי הענישה שבית המשפט מחויב לשקול (ראו והשוו, דבריו של כב' השופט מ' שמגר בע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל, פ"ד לה(4) 313, 318 (1981); בע"פ 1472/15 שי שעשוע נ' מדינת ישראל, (17.05.2015); ברע"פ 7389/13 נתן טייטלבאום נ' מדינת ישראל, (17.12.2013); ברע"פ 5212/13 שמעון נ' מדינת ישראל, (29.08.2013)).
חילוט רכבו של הנאשם
כאמור, בשים לב לשימוש שעשה הנאשם ברכבו במהלך ביצוע העבירות, ביקשה המאשימה להורות על חילוטו. מנגד, ההגנה התנגדה לחילוט, תוך שנטען כי הנאשם לא הורשע בעבירה של הסתייעות ברכב.
עוד יצוין, כי כתב האישום המתוקן נסרק לתיק בית המשפט ללא העמוד האחרון, כך שיוצא כי בקשת החילוט נשמטה הימנו. יחד עם זאת, נדמה כי המדובר בכשל טכני בלבד, שעניינו בסריקת כתב האישום המתוקן, שכן בקשה החילוט מופיעה בעמוד האחרון של כתב האישום המקורי.
בעניין זה, ייאמר תחילה כי בשים לב לעבירות שבהן הורשע הנאשם, קיימת לבית המשפט במקרה הנדון סמכות כפולה להורות על חילוט הרכב: האחת, מכוח סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "הפסד"פ"); השנייה, מכוח סעיף 12ב15 לחוק הכניסה לישראל. שתי ההוראות אינן באות לגרוע זו מזו, כך שכדי שבית המשפט יקנה סמכות להורות על חילוט, די למאשימה להוכיח כי מתקיימים תנאיו של סעיף 39(א) לפסד"פ, שהינם נוקשים פחות מאלו הקבועים בסעיף 12ב15 לחוק הכניסה לישראל (רע"פ 4105/06 באסל גאבר נ' מדינת ישראל, (02.01.2007); רע"פ 4005/11 אמה חיטרוב נ' מדינת ישראל, (14/06/2011)).
לגופם של דברים, סעיף 39(א) לפסד"פ קובע שלושה תנאים שבהתקיימם יהיה מוסמך בית המשפט להורות על חילוט, בנוסף על כל עונש שיוטל: הראשון, הוא שהעבריין יהיה בעליו של החפץ ויורשע בדינו; השני, הוא שניתן לחלט רק חפץ שנתפס לפי סעיף 32 או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33 לפסד"פ; השלישי, הוא שההרשעה מתייחסת למעשה עבירה שנעשה בחפץ או לגביו (ע"פ 623/78 סוראני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 523, 525 (1979); ע"ח (מחוזי באר שבע) 13434-11-14‏‏ מדינת ישראל נ' שאקר אלרייאט, (16.02.2015)).
יוצא אפוא, כי שלא כפי טענת ההגנה, השאלה אם הנאשם הורשע בעבירה של הסתייעות ברכב אינה מעלה ואינה מורידה בשאלת החילוט. לגופם של דברים, ועל אף שלא נטען אחרת, אציין למען הסר ספק כי שלושת התנאים שלעיל מתקיימים במקרה הנדון. כך, כפי הנטען באישום מס' 1, שבו כזכור הודה הנאשם, הרכב שחילוטו מתבקש הוא רכבו של הנאשם; הרכב נתפס במסגרת התיק שבו הורשע הנאשם, ולאחר שצוין כי הוא שימש את הנאשם לביצוע העבירות; הרכב שימש את הנאשם לביצוע העבירות, עת הסיע בתוכו שוהה בלתי חוקי וכאשר הוא שימשו כדי להגיע לזירת העבירה ביחד עם שותפיו, ובחלק מהמקרים אף להימלט הימנה. לאור כל אלה, יוצא כי יש בידי בית המשפט הסמכות להורות על חילוט הרכב.
משאמרנו זאת, הרי שסמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. הסמכות הנדונה הינה סמכות שברשות, כאשר על בית המשפט לבחון, בין היתר, כיצד ישתלב החילוט בכלל רכיבי הענישה (ע"פ 6234/03 מדינת ישראל נ' מראד זיתאווי, (24.01.2005)). מבחן עזר נוסף בשאלת החילוט, עניינו במידת הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה, וראו בעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 4148/92 חוסין מועד נ' מדינת ישראל, (22.09.1994):
"אמת המידה היא במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה, היינו במקרה כגון זה שבפנינו עולה השאלה באיזה מידה שימש הרכב באופן מהותי לביצוע העבירות שבוצעו".
עוד יצוין, כי המאשימה לא ציינה את שוויו של הרכב, ומשכך אין לי אלא לקבל את טענת ההגנה, לפיה שוויו של הרכב נאמד בכ- 15,000 ₪. לצד האמור, אינני נדרשת לשאלה אם עסקינן בשווי שוק שהינו גבוה אם לאו, שכן אף אם אצא מנקודת הנחה לפי המדובר ברכב שאיננו זול, עדיין אין בכך, כשלעצמו, כדי לסתום את הגולל על האפשרות להורות על חילוטו, ויפים לעניין זה דבריו של בית המשפט המחוזי בע"פ (מחוזי ירושלים) 8327/04 גאזי חמד נ' מדינת ישראל, (07.09.2004):
"אין בעובדה שהרכב בעל שווי גבוה כדי למנוע את מימוש החילוט. המערער השתמש ברכב להסעת שב"חים, וזהו הנתון הקובע. רב הוא הסיכון במעשיו האמורים של המערער. אילו חפץ המערער לשמור על רכבו, היה עליו לכלכל צעדיו מבעוד מועד ולהימנע מהסעת שב"חים".
בהינתן כל האמור, מששמעתי את טיעוני הצדדים ושקלתי בדבר, מצאתי להיעתר לבקשת המאשימה ולהורות על חילוט רכבו של הנאשם. שכן, במקרה הנדון קיימת זיקה ישירה בין הרכב לבין ביצוע העבירות, בשעה שהנאשם הסיע את השוהה הבלתי חוקי ברכבו בשלוש הזדמנויות שונות. כמו כן, הנאשם ושותפיו ביצעו שימוש ברכב בכל אחד מהאישומים שבהם הודה: הנאשם השתמש ברכבו כדי לאסוף את שותפיו, כדי להגיע עימו לזירת העבירה, וכדי להימלט ממנה בעת הצורך. משאלו הם פני הדברים, נדמה כי קיימת זיקה מובהקת בין הרכב לבין ביצוע העבירות, ועל כן, כאמור, מצאתי להיעתר לבקשת המאשימה, כאשר גם חומרת העבירות שבהן הורשע הנאשם, והצטברותן, מחזקת את מסקנתי זו.
לצד האמור, העובדה שאורה על חילוטו של הרכב תובא בחשבון במסגרת גזירת הדין, ובפרט לרכיביו הכלכליים. כך למשל, בשים לב לחילוט, אמנע מלהשית על הנאשם קנס כספי (כאן אף יוער כי במסגרת טיעוניה לעונש, המאשימה לא ביקשה להשית רכיב זה).
כמו כן, בשים לב לעברו הפלילי הנקי, לנסיבות חייו המורכבות, ולנוכח יתר הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות אשר פורטו על ידי קודם לכן; ולאור עונש המאסר שיושת עליו וחילוט הרכב, מצאתי להימנע בזו הפעם מפסילת רישיונו של הנאשם.
לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
מאסר למשך 14 חודשים מאחורי סורג ובריח, בניכוי ימי מעצרו.
מאסר מותנה למשך 8 חודשים, אשר יופעל אם תוך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו הנאשם יעבור עבירת רכוש מסוג פשע, ובכלל זה עבירה של חבלה במזיד ברכב.
מאסר מותנה למשך 4 חודשים, אשר יופעל אם תוך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו הנאשם יעבור עבירת רכוש מסוג עוון או עבירה בניגוד לחוק הכניסה לישראל.
פיצוי בסך 300 ₪ לכל אחד מהמתלוננים באישומים 1, 4, 6, 7, 8, ו- 9.
מצ"ב טופסי פרטי ניזוק.
פיצוי בסך 600 ₪ לכל אחד מהמתלוננים באישומים 2 ו- 3.
מצ"ב טופסי פרטי ניזוק.
רכיבי הפיצוי בסעיפים ד' וה' ישולמו תוך 90 יום מהיום.
הנאשם יחתום על התחייבות כספית על סך 10,000 ₪ שלא לעבור כל עבירת רכוש, ובכלל זה עבירה של חבלה במזיד לרכב, או על עבירה בניגוד לחוק הכניסה לישראל, וזאת לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו.
אם לא תיחתם ההתחייבות תוך 7 ימים, ייאסר הנאשם למשך 10 ימים.
מורה על חילוט רכב המזדה (צבע כסף), מ.ר 7268435.

ניתן צו להשמדת המוצגים - ג'ק, מפתח גלגלים.

ניתן צו להשמדת/חילוט - חלקי רכב.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ח, 25 אוקטובר 2017, במעמד הצדדים.

ב"כ הנאשם:
אבקש עיכוב ביצוע העונש למשך 45 ימים, לצורך שקילת הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי. ככל שתתקבל החלטה כי לא יוגש ערעור, אודיע לביהמ"ש.
אנו נסכים כי הערבויות תיוותרנה על כנן עד החלטה אחרת.

ב"כ המאשימה:
באופן עקרוני אין התנגדות לעיכוב הביצוע. נבקש לקבוע מועד לאחר עיכוב הביצוע וכן להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ.

עו"ד פרידמן:
הנאשם מסכים כי במידה ויתחיל לרצות את העונש או תהיה החלטה אחרת כי יקוזז הפיצוי מההפקדה שבתיק ע"ס 10,000 ₪.

<#7#>
החלטה

על מנת לאפשר להגנה להגיש ערעור על גזר הדין, ועל מנת שלא להעמיד את ערכאת הערעור בפני עובדה מוגמרת, הנני מורה על עיכוב ביצוע גזר הדין למשך 45 יום.
אם לאחר עיון נוסף, תחליט ההגנה שלא לערער על גזר הדין, תודיע על כך מידית לב"כ המאשימה ולביהמ"ש.
בהעדר החלטה אחרת, הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי עונשו, ביום 10.12.2017 עד לשעה: 10:00 בבית הסוהר "דקל", או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות .
על הנאשם לתאם את הכניסה למאסר, כולל אפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, בטלפון שמספרו: 08-XXXX336.
העתק ההחלטה בדחיפות לשב"ס.
הערבויות בתיק תיוותרנה על כנן.
מוצא בזאת צו איסור יציאה מן הארץ. <#3#>
ניתנה והודעה היום ה' חשוון תשע"ח, 25/10/2017 במעמד הנוכחים.

נגה שמואלי – מאייר, שופטת
סגנית נשיאה