הדפסה

בית משפט השלום בנצרת 24

בפני:
כב' השופטת הבכירה-שאדן נאשף-אבו אחמד

המערערת

1. רחמני ד. עבודות עפר בע"מ

נגד

המשיבה

המשיבה הפורמאלית

1. אל"צ - אגודה שיתופית לציוד חקלאי

2. רמ-הובלות שפרעם בע"מ

פסק דין

  1. בפניי ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ בנצרת ( כב' הרשם ג'ובראן), שניתנה ביום 27.6.17, במסגרת תיק הוצל"פ מס' 503970-10-16 ובגדרה נתקבלה בקשת הזוכה בתיק לחייב את המערערת, בהיותה צד שלישי, בחוב הפסוק מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.
  2. ולהלן זהות הצדדים הדרושים לצורך ההכרעה:

רמ-הובלות שפרעם בע"מ היא החייבת והמשיבה הפורמאלית בהליך דנן ( להלן: "החייבת").
אל"צ- אגודה שיתופית לציוד חקלאי היא הזוכה והמשיבה בהליך דנן ( להלן: "הזוכה").
רחמני ד. עבודות עפר בע"מ- היא הצד השלישי ( להלן: "המערערת" או "הצד השלישי").
חברת דלקל אנרגיה (2004) בע"מ- היא הזוכה בתיק הוצל"פ אחר שמספרו 503806-11-16 ולה מגיעים כספים מהחייבת, רמ-הובלות ( להלן: "דלקל").
נתוני רקע
3. כנגד החייבת ננקטו הליכים במסגרת תיק ההוצל"פ וביום 10.10.16 הוטל צו עיקול אצל המערערת לטובת הזוכה ואשר הגיעו לה מהחייבת ( להלן: "צו העיקול לטובת אל"צ" ).
4. ביום 11.10.16 נמסרה תשובת הצד השלישי ללשכת ההוצל"פ ובמסגרתה עדכנה, כי היא מחזיקה נכון למועד הגשת התשובה ובטרם נקלטו חשבוניות החייבת, סכום של 50,000 ₪, ביתרת זכות.
5. בסמוך למועד קבלת צו העיקול הנ"ל, כך נטען, הגיע נציג החייבת אל משרדי הצד השלישי, וטען באותו מעמד בפני מנהלת החשבונות של הצד השלישי, גב' חגית כהן ( להלן: "כהן"), כי צו העיקול לטובת אל"צ בוטל ואף הציג בפניה מסמך בדבר ביטול העיקול. מסמך זה, כך התברר בדיעבד, היה מזויף. נטען, כי כהן לא השאירה בידה צילום או עותק של מסמך ביטול העיקול שהוצג בפניה כאמור, אך היא הגישה תצהיר בנושא זה ונחקרה נגדית בפני הרשם.
6. ביום 9.11.16 ובצל סברתו של הצד השלישי כי צו העיקול לטובת אל"צ בוטל, ערך הצד השלישי שיק לטובת החייבת בסכום יתרת זכותה, נכון לאותו במועד, ע"ס 160,000 ₪.
7. ביום 10.11.16 הומצא לצד השלישי צו עיקול שהוטל במסגרת תיק הוצל"פ אחר לטובת דלקל בגין כספים המגיעים לה מאת החייבת, כאשר סך העיקול האמור עמד על 703,541 ₪ ( להלן: "צו העיקול לטובת דלקל").
8. נטען, כי באותו יום (10.11.16) נחתמו בין החייבת לבין דלקל-הזוכה בתיק הוצל"פ השני- הסדר חוב והמחאת זכות בלתי חוזרת, על פיהן המחתה החייבת לדלקל את זכויותיה בכספים אשר יגיעו לה מאת הצד השלישי. משקיבל הצד השלישי את המחאת הזכות, הוא התחייב, כך לטענתו, לפעול על פיה, עיכב את השיק שהוכן לטובת החייבת, ופעל עפ"י המחאת הזכות. למען שלמות התמונה יצוין כבר עתה, כי הסדר החוב הוגש ע"י דלקל לתיק ההוצל"פ השני, ביום 14.11.16, וקיבל תוקף ע"י כב' הרשם ביום 7.12.16.
9. בקצירת האומר, טוען הצד השלישי כי עם ביטול צו העיקול לטובת אל"צ, זה מצד אחד, וצו העיקול האחר שעמד לטובת דלקל, זה מצד שני, ואף לאחר הכנת השיק לטובת החייבת, שעקב לו הסדר חוב הכולל המחאת זכות בלתי חוזרת, פעל הצד השלישי לפי המצב הנתון המתואר לעיל, והעביר לדלקל את הכספים בשתי פעימות: האחת - ביום 28.11.16 בסך של 69,355 ₪; והשנייה- ביום 30.11.16 בסכום של 77,158 ₪, שעמדו בחשבון לאחר ביצוע קיזוזים.
10. ביום 22.11.16 התקבלה אצל הצד השלישי החלטת כב' רשם ההוצל"פ בדבר מימוש צו העיקול לטובת אל"צ, או אז עדכן הצד השלישי את בא-כוחה של אל"צ, עו"ד זועבי, בדבר ביטול צו העיקול, בהתאם למסמך ביטול העיקול שהוצג כאמור בפניו. עובדה זו- קרי עצם העלאת הטענה בדבר ביטול העיקול ע"י הצד השלישי במועד קבלת צו המימוש באוזני אל"צ, אושרה, כך לטענת המערערת, במכתב ב"כ אל"צ מיום 30.11.16.
החלטת רשם ההוצל"פ
11. בהחלטתו של רשם ההוצל"פ, עמד הוא בפירוט על כל הטענות העובדתיות והמשפטיות של בעלי הדין, הגדיר את המחלוקות ביניהם המצריכות הכרעה, והגיע למסקנות הבאות:
ראשית, נקבע כי צו העיקול לטובת אל"צ, מעולם לא בוטל.
שנית, הוא דחה את טענתו של הצד השלישי, כי הוא ' ידע' או ' סבר' שצו העיקול שלטובת אל"צ בוטל, וקבע כי הצד השלישי ידע בזמן אמת כי ביטול העיקול שהוצג לו הינו מזויף.
שלישית, הרשם בחן את גובה החוב שנתפס או עוקל מכוח צו העיקול לטובת אל"צ והגיע לכלל מסקנה, כי במועד קבלת צו העיקול הנוסף לטובת דלקל, ביום 10.11.16, עמדה יתרת הזכות בכרטסת החייבת ע"ס 163 אלף ₪. בשים לב למועד מסירת צו העיקול וכן גובה יתרת הזכות חודש לאחר מכן, כאשר עסקינן בפרק זמן של 3 חודשים לאחר קבלת צו העיקול, הרי צו העיקול בתיק אל"צ חולש על ' מלוא יתרת הזכות של החייבת' בהתאם לכרטסת, זאת נוסף על העיקול שהוטל לטובת דלקל.
רביעית, הרשם בחן היטב את טענות הצד השלישי להצדק סביר, שלפיו סבר האחרון בתום לב כי צו העיקול בוטל, וקבע כי לא רק שלא היה בהתנהלותו של הצד השלישי הצדק סביר אלא לא היה הצדק כלל ועיקר, עת הוא התעלם מצו העיקול לטובת אל"צ. נקבע, כי בנסיבות העניין הייתה חובה על המערערת, בהיותה צד שלישי כאמור, לפנות לרשם ההוצל"פ בבקשה למתן הנחיות, או למצער, בבקשה לבירור תוקפו של צו העיקול שלטובת אל"צ. בדרך להגעה למסקנה זו, בחן הרשם את עדותה של כהן מטעם המערערת והמסקנה המתבקשת ממנה.
חמישית, הרשם בחן שאלה נוספת העוסקת ביחסי הגומלין בין צו העיקול לטובת אל"צ לבין צו העיקול והמחאת הזכות לטובת דלקל, ובנוסף דן בשאלה האם יש מקום לקבל את טענת הצד השלישי לביצוע חיוב יחסי (כיחס גובה צו העיקול בתיק אל"צ לסך כלל העיקולים), ובסופו של יום קבע הרשם כי צו העיקול לטובת אל"צ גובר על זכויות דלקל, כאשר הטעם הבסיסי למסקנה זו טמון בקביעה, לפיה צו העיקול לטובת אל"צ מעולם לא בוטל, ובכך הוא חוסם את החייבת מביצוע עסקאות נוגדות, לרבות המחאת זכות במסגרת הסדר החוב המתואר בין דלקל לבין החייבת. הרשם יצא מנקודת הנחה, כי המחאת הזכות היא בתוקף, וכי בנקודת הזמן של מועד מסירת צו העיקול לטובת דלקל (10.11.16), עמדו שני עיקולים בעלי מעמד חוקי שווה והחלוקה ביניהם היא יחסית בהתאם לסעיף 76 לחוק ההוצל"פ. ואולם, משבוטל העיקול לטובת דלקל, זאת ביום 22.11.16, לבקשתה, הרי נותר העיקול לטובת אל"צ מיום 10.10.16, המתחרה עם המחאת הזכות המאוחרת בזמן ( מיום 10.11.16). לגישת הרשם, אין בכוחה של המחאת הזכות לפגוע בזכויות הזוכה מכוח צו העיקול, ובהעדר עיקול נוסף, התחרות לצו העיקול אינה במעמד שווה. משכך, הורה הרשם על עיקול מלוא הכספים שהחזיקה הצד השלישי לזכות החייבת.
שישית, הרשם קבע כי אין הוא משוכנע כי הכספים המעוקלים נשוא המחאת הזכות הועברו ע"י הצד השלישי לידי דלקל, משלא ברור מדוע הועבר סכום של 146,513 ₪ בלבד, במקום סך של 160,000 ₪, כאשר יתרת הזכות באותו מועד עמדה ע"ס 163 אלף ₪, ואף לאחר עיון בתיק ההוצל"פ של דלקל, כפי שנתבקש הרשם לעשות ע"י ב"כ הצד השלישי, מצא הרשם כי דלקל, חרף היותה הזוכה, לא עדכנה את תיק ההוצל"פ בגין התקבולים בהתאם להסדר, ולא בגין הכספים מאת הצד השלישי. על בסיס דברים אלה, הגיע הרשם למסקנה כי התשלומים ששולמו בשתי הפעימות שלעיל, אינם תשלומים על חשבון העיקול או המחאת הזכות.
טענות המערערת
12. עיקר טענות המערערת שבכתב הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמה הן כדלקמן :

א) שגה הרשם עת דחה את טענת המערערת בדבר סברתה ולפיה צו העיקול בוטל, ובכך מסקנתו בדבר אי קיומו של הצדק סביר, לרבות אי קבלת עדותה של כהן, מוטעית היא, ועל כן ביקשה המערערת לקבוע כי היא אכן סברה בזמן אמת שביטול העיקול הינו אמיתי ונכון, וכי הסברה שלפיה מדובר בביטול מזויף, הינה בדיעבד בלבד.

ב) החלטת הרשם לוקה בחסר הנובע מאי התייחסותו לשאלת תום הלב של המערערת והעדרו של אינטרס להעדפת זוכה אחת על פני זוכה אחרת ועמידה בסיכון של תשלום כפל.

ג) מוטעית היא קביעת הרשם ולפיה המערערת לא הסכימה להעביר לחייבת את השיק ע"ס 160 אלף ₪, ללא מסמך ביטול העיקול, וכי היה עליה באותה מידה להימנע מלהעביר אותם כספים לדלקל, משום שיש בקביעה זו כדי לקבל את הטענה המייחסת למערערת ולדלקל קנוניה ותרמית ,ללא עמידה בנטל הכבד הנדרש להוכחת טענה בעלת גוון פלילי, כגון תרמית.

ד) מוטעית היא החלטת הרשם ולפיה הכספים שהועברו לידי דלקל אינם ע"ח המחאת הזכות או העיקול שהוטל לטובת דלקל, באשר קביעה זו סותרת את החלטת הרשם בתיק ההוצל"פ של דלקל המאשרת את ההסדר ומשנה את סטטוס התיק ל-"תיק בהסדר", ובהעדרה של הפרה, הרי אין חובת עדכון כאמור בסעיף 19ב(א) לחוק. משלא הופר ההסדר בין דלקל לחייבת, ומשאין חובת דיווח מוטלת כאמור על דלקל, הרי מוטעית קביעת הרשם לעניין נפקות חוסר הדיווח. כמו כן, מוטעית קביעת הרשם בעניין קיומם של יחסים עסקיים בין המערערת לדלקל, ואף מוטעית היא קביעתו כי הסכום שהועבר לאחרונה היה במסגרת אותם יחסים עסקיים (ולא כחלק מהסדר המחאת הזכות), כפי שאין בהעדר הלימה בין גובה ההעברה הכספית לבין השיק שהוכן על ידי הצד השלישי לטובת החייבת, כדי להוביל למסקנה אליה הגיע הרשם, מאחר והסדר החוב מורה לה להעביר את היתרה העומדת לזכות החייבת אצל הצד השלישי, כשהסכום אשר הועבר היווה את החשבון העדכני לאחר ביצוע זיכויים וקיזוזים.

ה) קביעת הרשם ולפיה שומה היה על הצד השלישי לפנות בבקשת הבהרה ללשכת ההוצל"פ, הינה 'חוכמה בדיעבד' ויש בה משום החמרה עם המערערת, כפי שטעה הרשם גם בקביעתו כי המערערת התרשלה בהקשר זה.

ו) המערערת חלקה על ההחלטה בהיבטים ראייתיים נוספים, כגון המשקל שיוחס לאי זימון מר רחמני, מנהל המערערת, למתן עדות, שכן די היה בעדותן של כהן וחשבת החברה גב' אלטיט שהיו מעורבות בקבלת הודעת ביטול העיקול ובדיקת היתרות.

ז) המערערת עתרה בכתב הערעור לסעד חלופי, לפיו יורה בית המשפט על חיובה באופן יחסי מכוח סע' 76 לחוק ההוצל"פ, בטענה כי המועד הקובע לחלוקת כספים הוא מועד המימוש, הלא הוא יום 20.11.16, מועד בו צו העיקול לטובת דלקל עמד בתוקפו (ובוטל רק ביום 22.11.16). לפיכך, שומה היה על הרשם לבחון את מצב הדברים נכון למועד המימוש וביצוע חלוקה יחסית של כספי החייבת במועד זה, אחרת נמצא כי הזוכה התעשרה שלא כדין והמערערת שילמה בכפל.

עיקר טענות המשיבה/הזוכה

13. בעיקרי הטיעון מטעמה, עתרה המשיבה לדחות את הערעור מן הטעמים הבאים:

א) לא רק שהמערערת לא דיווחה לרשם ההוצל"פ על הכספים המוחזקים בידיה, אלא הוסיפה והבריחה את הכספים ללקוח שלה, חב' דלקל, המיוצגת ע"י אותו עורך דין. לגוף הדברים, עמדה המשיבה על כל התיאור העובדתי המחזק את עמדתה ואת החלטת הרשם, על עדויות כלל המעורבים, לרבות עדותו של בא-כוח המשיבה בפני הרשם והשיחות שהתנהלו בינו לבין כהן ובינו לבין ב"כ המערערת, עוד לפני שחרור הכספים על ידי האחרונה.

ב) נטען, כי הסתרת העובדות ביחס לגובה החוב האמיתי מצד המערערת, העדר פעולה מצדה כמתחייב מהחלטת מימוש צו העיקול, חרף טענותיה לקבלת ביטול צו עיקול, ואי עריכת בירור מול ב"כ המשיבה אם מדובר בביטול אמיתי, אם לאו, חרף ביקוריו של האחרון במשרדיה, והסרת ביטול העיקול, היא הנותנת ומהווה בנסיבות העניין חוסר תום הלב משווע שדבק בהתנהלותה של המערערת.

ג) המשיבה ביקשה לראות בשיק שהוכן ע"י המערערת לטובת החייבת כזה שנועד 'לדמות' מצב תקני, ולא כך הוא. מכל מקום, לא הוצג כל הסבר ענייני מדוע הועברו הסכומים לדלקל בשתי פעימות, כאשר קיימת המחאת זכות. לכך מתווסף חוסר ההלימה בין הסכימה לסך החוב, ועוד כהנה סימני שאלה שיש בהם כדי להראות את הבקיעים בגרסת המערערת ולהוכיח, כי אין מדובר בכספים שהועברו לדלקל מכוח המחאת הזכות.

ד) המשיבה עמדה בעיקרי הטיעון מטעמה על העדר קיומו של 'הצדק סביר' בהתנהלות המערערת בעת העברת הכספים לידי דלקל ואף הפריכה הטענות לעניין מסמך ביטול העיקול, על כל הנגזר מכך.

דיון והכרעה

14. לאחר בחינת טענות הצדדים ולאחר שנדרשתי לראיות והעדויות שהונחו לפני הרשם הנכבד, לא שוכנעתי כי קיימת עילה המצדיקה התערבות בקביעתו, כי המערערת לא הצביעה על 'הצדק סביר'. עוד לא מצאתי מקום להתערב בגובה החוב בו חויבה המערערת. לפיכך, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות.

15. אציין כבר עתה, כי כל טענה שהועלתה על ידי מי מבעלי הדין במעמד הדיון שהתקיים בפניי לא תזכה להתייחסות, משום שלא מצאתי לה כל עיגון בכתבי הטענות (כגון טענת המערערת להפרת הסדר החוב וטענת המשיבה להגשת הערעור באיחור).

ולגופו של עניין

16. בהתאם לסעיף 43 לחוק ההוצל"פ, מוסמך רשם ההוצל"פ לצוות על עיקול כלל נכסי החייב או על עיקול נכס מסוים מנכסיו הנמצאים בידי צד שלישי. משניתן צו עיקול, תחולתו היא על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום.

17. משניתן בענייננו צו עיקול לטובת אל"צ, זאת ביום 10.10.16, עד לסכום של כ-283 אלף ₪, ונמסר לידי המערערת, מוטלת החובה על האחרונה בהתאם לסעיף 44 לחוק להגיש למנהל ההוצל"פ תוך 10 ימים הודעה המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידה, או שלפי ידיעתה יגיעו לידיה תוך 3 חודשים מאותו יום. עוד מוטלת עליה החובה בהתאם לסעיף 47 לחוק למסור למנהל ההוצל"פ את הנכסים המעוקלים בהתאם לצו, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנה לחייב - עליה לשלמם למנהל לשכת ההוצל"פ בהגיע זמן פירעונם.

מיום 1.1.2009
תיקון מס' 29
ס"ח תשס"ט מס' 2188 מיום 16.11.2008 עמ' 42 ( ה"ח 260)
47. הצד השלישי חייב למסור לידי המוציא לפועל מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה, באופן, במועד ובמקום שראש ההוצאה לפועל שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב - עליו לשלמם למוציא לפועל למנהל לשכת ההוצאה לפועל בהגיע זמן פרעונם; היה הדבר כרוך בהוצאות, ישולמו לו ההוצאות הסבירות לפי נסיבות הענין.
18. כפי שכבר נפסק ברע"א 1016/08 ע.א.מ קונקוס בע"מ אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 14.01.10) צד שלישי המקבל צו עיקול הופך, גם אם בעל כורחו, לגורם מעורב בהליך - וככזה מוטלות עליו חובות שונות, ובצדן אחריות. בראיה נקודתית ניתן לומר, כי צד שלישי נקלע לסיטואציה רבת סיכונים ונטולת סיכויים: "הצד השלישי נדרש לפעולה במסגרת סכסוך אזרחי, שאין הוא צד לו ואין הוא זוכה, על פי הדין הקיים, להחזר הוצאותיו". עוד נפסק שם כי, אף שלצד השלישי המקבל צו עיקול אין אינטרס אישי בהליך, אין הוא פטור ממילוי החובות המוטלות עליו בדין, וחובות- כידוע- יש לקיים בתום לב.
19. כידוע, כאשר על המדוכה עומדת התנהגות צד שלישי המקבל צו עיקול כלפי הנושה, הזוכה בהוצאה לפועל, הרי עליו מוטלות שתי חובות עיקריות: החובה למסור הודעה לאחר קבלת צו העיקול (סעיפים 44-45 לחוק ההוצאה לפועל); והחובה המהותית יותר והיא מסירת הנכסים המעוקלים לידי מנהל לשכת ההוצל"פ, כמצוות סעיף 74 לחוק ההוצל"פ. בצידה של חובה אחרונה זו, קובע סעיף 48 לחוק ההוצל"פ סנקציה ברורה והיא:

"צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או סכום החוב הנדון".

20. בפסק דינה של כבוד השופטת חיות בע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ (15.12.05), נפסק כי להבטחת יעילות העיקול אצל הצד השלישי חשף המחוקק את הצד השלישי לחיוב אישי בדמות סיכון, היה ולא יקיים את הוראות החוק 'המגייסות' אותו בעל כורחו לסייע לנושה בגביית החוב.

21. כאמור המבחן הוא מבחן ההצדק הסביר. במידה והצד השלישי מצביע על 'הצדק סביר' פטור הוא מהסנקציה הקבועה בסעיף. עסקינן במבחן שהוא פרי הפסיקה כאשר לא אחת נקבע, כי המחוקק לא מצא לנכון להגדיר 'הצדק סביר' מהו והשופט ד. בר אופיר בספרו מוצא, כי הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. הוא מוסיף, עם זאת, כי נקיטת המונח 'סביר' – מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל המוציא לפועל, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל בנסיבות שבהן פעל הצד השלישי (ראו: רע"א 1016/08 הנ"ל, פסקה ט' והאזכורים שם). מדובר, אם כך, במבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי ולכך מצטרף עקרון תום הלב שיסודו 'הגינות'.

22. עוד נפסק בע"א 1167/01 הנ"ל, כי החיוב לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ יכול ליצור במקרים מסוימים תוצאה לא קלה, בה יחויב אותו צד שלישי בתשלום לזוכה, מקום שהוא כבר העביר לחייב את הכספים להם זכאי, והרי זוהי התוצאה האינהרנטית מחיוב עפ"י הסעיף הנ"ל, תוצאה קשה שעליה עמד ביהמ"ש זה מכבר. ובכך- לדעתי, אין בעצם החיוב הכפול כדי להוות טיעון כנגד החיוב עצמו.

23. ובחזרה לענייננו: לא מצאתי קיומה של שגגה בקביעת הרשם, לפיה לא מצא בהתנהלות ובפעולות המערערת 'הצדק סביר', קביעה אליה הגיע הרשם לאחר שנשמעו בפניו עדויות ולאחר שניתנה למערערת הזדמנות על פני שתי ישיבות להציג את המארג הראייתי מטעמה, שלא בבחינת 'אמרתי' אלא 'אמרתי והראיתי'.

24. קיבוץ כל הראיות שבתיק מעלה את השאלה המשפטית המבוססת על תשתית עובדתית, שלפיה מה הוא סטנדרט ההתנהגות המוטל על צד שלישי, אשר מקבל בפרק 3 החודשים הקבועים בסעיף 44 לחוק ההוצל"פ, שני עיקולים של חייבת, בשני תיקי הוצל"פ שונים, כך שלאחר שהוא משגר את תשובתו כמחזיק ביחס לצו העיקול הראשון לטובת זוכה אחד, חולף חודש והוא מקבל צו עיקול נוסף לטובת זוכה אחר. בפועל, משחרר הצד השלישי את הכספים לידי הזוכה השני, אם כי בשתי פעימות, כל זאת מבלי שהוא פונה ללשכת ההוצאה לפועל בכל דרישת בירור, ואף לאחר שנתקבלה בידיו החלטה על 'מימוש צו העיקול הראשון בזמן' המוגשת בפרק הזמן הקבוע בחוק (3 חודשים). ההסבר המצדיק את פעולת הצד השלישי הוא הטענה, כי הוצג בפניו צו ביטול עיקול המתייחס לצו העיקול הראשון ובכך, בשים לב להמצאת 'הסדר חוב' ו-'המחאת זכות בלתי חוזרת' של הזוכה בתיק ההוצל"פ השני, וביטול יזום של הזוכה השני לצו העיקול השני שהיה לטובתו, מעביר הצד השלישי סכום מסוים לזוכה השני (דלקל), ובכך טוען כי הוא יצא ידי חובתו.

25. מסכימה אני עם קביעות הרשם, הן המשפטיות והן העובדתיות, כי בנסיבות העניין שלפנינו לא ניתן לקבל את גרסת המערערת בדבר קיומו של הצדק סביר. לא יעלה על הדעת, כי צד שלישי המקבל צו עיקול, כשאין חולק כי מוחזקים בידיו כספים המגיעים לחייבת, וטוען כי נציג מטעם החייבת הופיע במשרדיו והציג בפניו צו ביטול עיקול, לא ידאג לשמור עותק מצו הביטול, שכן על סמך אותו מסמך מהותי זה, הוא נדרש לפעול. גרסת המצהירות מטעם המערערת הייתה לא מפורטת דיה, נקטה בלשון כללית של "בזמן כלשהו', ללא הצבעה על מועדים, בלא שהציגה את זהות נציג החייבת, שלפי הנטען, הציג בפניהן את מסמך ביטול צו העיקול הראשון, וללא שהראתה כי היא פעלה בשקידה סבירה לאיתורו, ובל נשכח כי מדובר בנציג של חייבת שנמצאת עמה בקשר מסחרי. מקובלת עליי מסקנת הרשם, הן ביחס לבקיעים שהתגלו בעדויות המצהירות -כהן ואלטיט- מטעם המערערת, והן ביחס למשקל הראייתי שהוא ייחס בהחלטתו לאי הבאתו של מנהל המערערת, מר רחמני, למתן עדות בפני הרשם (ראו טיעוניו של ב"כ המערערת בדיון שהתקיים בפניי אודות האמור ע"י מר רחמני בשיחת טלפון שבינו לבין עו"ד זועבי, ב"כ אל"צ ; עמ' 4 לפרט' ש' 13 ואילך).

26. ככל שהייתה מתקבלת גישתה של המערערת, הרי בכך נקבע רף מינימאלי ורופף שלפיו כל צד שלישי שיטען כי הוצג בפניו צו ביטול עיקול או החלטה המבטלת צו עיקול, שאין חולק כי לא נמסר לידיו, יוכל להחליט על דעת עצמו ולפעול כאוות נפשו בכספים שהוטל עליהם עיקול לטובת זוכה בתיק הוצל"פ, מבלי שניתן יהיה לבחון את הדברים לאישורם.

27. במקרה שלפנינו, הדברים מקבלים משנה תוקף לאור חקירת עדות המערערת שגרסאותיהן לא עמדו במבחן החקירה הנגדית, ונמצאו כעדויות המפריכות את טענת המערערת בדבר ביטול העיקול ומבססות את החשד, כי עסקינן במסמך ביטול מזויף. דווקא העולה מעדותה של כהן מטעם המערערת מחזק את מסקנת הרשם, אליה אני מצטרפת, לפיה באותה נקודת זמן, שומה היה על המערערת כצד שלישי לברר באמצעות בא-כוח הזוכה או באמצעות לשכת ההוצל"פ, כאשר לא הושאר במשרדיה עותק מהחלטת הביטול, מאותו נציג שאת זהותו ומועד ביקורו לא התיימרה המערערת למסור בגינם גרסה ברורה, האם אכן צו העיקול בוטל, אם לאו.

28. נקודת זמן נוספת ורלוונטית לסלע הדיון שלפנינו נוגעת להתנהלותה של המערערת בטרם הועברו הכספים לידי הזוכה בתיק השני-דלקל. אף אם הייתי פוסחת על כל הספקות העולים מהתנהלות המערערת הקשורה לאותם מאורעות המעלים סימני שאלה באשר לחובתה כצד שלישי, קרי מועד ואופן ניסוח השיק שהוצא ביום 9.11.16 לטובת החייבת, ערב המצאת צו העיקול לטובת דלקל, לידיה (ביום 10.11.16), ולרבות עיתוי הסדר החוב והמחאת הזכות הבלתי חוזרת שאף הן מאותו מועד, הרי במועד בו הומצאה למערערת ההחלטה על מימוש הכספים מושא צו העיקול הראשון לטובת אל"צ (בגינו נטענה טענת ביטול העיקול), זאת ביום 22.11.16, שומה היה על המערערת לפנות ללשכת ההוצל"פ בבקשה להבהרות כאמור.

29. משהחליטה המערערת לפעול באופן עצמאי, ללא פנייה מתאימה ללשכת ההוצל"פ כאמור, ולהעביר על דעת עצמה את הכספים לדלקל בהתאם להמחאת הזכות, זאת בתאריכים 28.11.16 ו- 30.11.16, היינו לאחר שהומצאה לידיה החלטת מימוש הכספים מכוח צו העיקול הראשון לטובת אל"צ, הרי לא ניתן לומר כי היה בהתנהגותה הצדק, לא כן שכן הצדק סביר. כאן יודגש כי, אמנם הסדר החוב בתיק דלקל אושר על ידי הרשם, ואולם הדבר נעשה ביום 07.12.16, קרי לאחר כל המועדים שציינתי לעיל, דבר המשמיט את הבסיס מתחת לטענת המערערת הנסמכת על עצם אישור ההסדר.

30. משכך, אף בקביעתו של הרשם בדבר יחסי הגומלין בין צו העיקול בתיק אל"צ ובין צו העיקול והמחאת הזכות בתיק של דלקל, לא מצאתי להתערב, שכן ההחלטה איזה צו ביניהם גובר, קרי האם התחרות היא בין שני צווי עיקול בעלי מעמד שווה, או בין צו עיקול לבין המחאת זכות שבעקבותיה בוטל העיקול המאוחר לבקשת דלקל, ואשר כולם ניתנו במסגרת 3 החודשים, מוקנית היא לרשם ההוצאה לפועל. למצבים כגון דא ואחרים עוגנה בפסיקה החובה המוטלת על המערערת, עם קבלת החלטה על מימוש כספים מכוח צו העיקול לטובת אל"צ (ביום 22.11.17), לברר למי ניתן להעביר את הכספים, כשמונח לפתחה גם הסדר חוב והמחאת זכות שטרם אושרו ע"י הרשם, וכאשר באותה נקודת זמן קיים ביטול של צו עיקול שעמד לטובת דלקל. במצבים שכאלה, אין המחזיק רשאי ליטול לעצמו סמכויות שאינן מסורות לו על פי דין, ושומה היה על המערערת למסור לראש ההוצאה לפועל את מלוא המידע על הנכסים שהיו בידיה, צווי העיקול, המחאת הזכות והסדר החוב שטרם אושרו, ולהותיר את מלאכת ההכרעה בדבר גורלם של כספים אלה, בידי ראש ההוצאה לפועל. פעולה שכזו, יש בה, משום קיום חובותיה של המערערת כצד שלישי, בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל. על כגון דא, נקבע זה מכבר על ידי בית המשפט העליון:

"נראה לי, כי אי-אפשר לראות בהתנהגות המערער בענייננו התנהגות שעומדת במבחן הנ"ל. נראים לי בהקשר זה דברי השופט המלומד בבית המשפט המחוזי: המערער יכול היה לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות או לחלופין בטען ביניים לבית המשפט, ואזי בכל מקרה היה "יוצא מן התמונה" ופורק מעליו כל סיכון. כפי שהראינו לעיל, יכול היה בפשטות למלא אחר צו העיקול, מבלי להיות חשוף עוד לתביעה... מכל האפשרויות בחר המערער דווקא להתעלם כליל מצו העיקול ולפעול כאילו לא בא זה כלל לעולם. נראה לי, כי במצב דברים זה אין לראות "הצדק סביר" כלשהו להתנהגות המערער". (ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך, פד"י מג(2) 864, 876).

31. התייחסות ב"כ המערערת לחובת הפנייה לרשם ההוצל"פ בביטול ותיאורה כ-'חוכמה בדיעבד' המחמירה עם המערערת, אף היא אינה יכולה להתקבל ומוטב אם לא הייתה מועלית. במצב דברים זה, כאשר די בעדותה של כהן ולפיה השיק שהוכן לחייבת לא שוחרר מאחר ולא היה בידה מסמך ביטול העיקול, ואף מבלי להידרש יתר על המידה לחשיבות הבאתו של רחמני למתן עדות, יש בכך כדי להעיד על 'מודעותה המלאה של המערערת' בדבר נפקות שמירת מסמך ביטול העיקול, מבחינתה כצד שלישי, על מנת להעמיד תחת שבט הביקורת את פעולותיה בזמן אמת ואף לאחר מכן, דבר שאילו נעשה היה בו כדי לפרוק מעל המערערת את הסיכון בתשלום מלוא החוב הפסוק או חלקו כמצוות סעיף 48 לחוק ההוצל"פ.
לפיכך, משאין מסמך ביטול עיקול 'ביד', לא קיים הצדק סביר כלשהו לאי פניית המערערת בבקשה מתאימה להוצאה לפועל, כאשר היא קיבלה בסמיכות זמנים- צו עיקול לטובת דלקל, הסדר חוב והמחאת זכות, וכאשר היא משחררת את הכספים לטובת דלקל, לאחר המועד בו נמסר לידיה צו המימוש של העיקול הראשון, ביום 22.11.16.
32. האפשרות לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות, או לחלופין בטען ביניים לבית המשפט, מגלמת אף היא את חובת תום הלב המוטלת על הצד השלישי, המולידה את הדרך להגשת בקשה מתאימה, במצב בו על המחזיק להכריע בין מעקלים שונים או בין מדרג זכויות שונות (עיקול לעומת המחאת זכות בנסיבות שתוארו כאן), והכל כמצוות הוראות סעיף 76 לחוק ההוצל"פ. התעלמות המערערת מהחלטת המימוש והברירה בהעברת הכספים לידי דלקל מכוח המחאת הזכות והסדר החוב לאחר ביטול צו העיקול לבקשת דלקל, אינה עומדת במבחן תום הלב ואינה מהווה הצדק כלשהו. פעולתה של המערערת אינה אלא העדפה דה-פקטו של זוכה בתיק הוצל"פ אחד על פני זוכה בתיק הוצל"פ שני, תוך נטילת סמכות הרשם לידיה ונטילת סיכון לתוצאות בחירתה כצד שלישי. לא שוכנעתי כי, מדובר בהתנהגות תקינה, סבירה ומקובלת של אדם מן הישוב שנדרש לפעול באותן נסיבות שבהן פעלה המערערת, ולא מצאתי כי צלחה המערערת את העול המוטל עליה לשכנע שעמד לה הצדק סביר שיצדד בהתנהלותה המתוארת.

33. כן לא מצאתי להתערב בקביעת הרשם, לפיה משבוטל העיקול של דלקל ביום 22.11.16 בהתאם לבקשת האחרונה, נותר העיקול לטובת אל"צ מיום 10.10.16 (שמעולם לא בוטל) המתחרה עם המחאת זכות מאוחרת מיום 10.11.16. לפיכך, אין בכוחה של המחאת הזכות לפגוע בזכויות הזוכה בתיק אל"צ מכוח צו העיקול, ומשבוטל העיקול של דלקל לבקשתה, אין עוד מתחרים לצו העיקול הנהנים ממעמד שווה, שכן בנסיבות בהן צו העיקול הראשון מעולם לא בוטל והוא קיים מאז 10.10.16, קרי הרבה לפני יצירת המחאת הזכות מיום 10.11.16, הרי אין ספק שהעיקול שקדם להמחאת הזכות, עדיף עליה. מכאן, דין טענות המערערת לביצוע חיוב יחסי כיחס גובה צו העיקול בתיק דנן מסך כלל העיקולים, להידחות. יוער בהקשר זה, כי פסק הדין אליו הפנה ב"כ המערערת בטיעוניו במעמד הדיון בפניי אינו רלוונטי לנסיבות המקרה שלפנינו.

34. לא ניתן לחתום פסק דין זה מבלי להצטרף לאותן קביעות של הרשם בדבר 'חוסר ההלימה' בין הסכום שהועבר לדלקל, הזוכה עפ"י ההסדר, לבין שווי הכספים שעוקלו, כשיתרת הזכות עמדה ע"ס 163 אלף ₪, השיק שהמערערת הכינה לטובת החייבת עמד על אותו סכום, לעומת שני התשלומים שהעבירה המערערת לדלקל בתאריכים 28.11.16 ו- 30.11.16 המסתכמים בכ- 146 אלף ₪ (ולא 163 אלף ₪), כאשר הסבר ואסמכתאות לדבר- לא צורפו ע"י המערערת. המערערת לא הניחה בפניי במעמד הדיון בערעור נימוק לפשר הפער בין הסכומים הללו. לאור זאת, מסקנת הרשם כי אין מדובר בתשלומים ששולמו על חשבון העיקול או המחאת הזכות לטובת דלקל, הינה סבירה ומקובלת עליי.

35. למען שלמות התמונה אוסיף, כי במעמד הדיון בערעור עלה הרושם כי בטיעוניו מדבר ב"כ המערערת מפיה של דלקל, שאינה צד להליך הערעור דנן. עוד, בניסיונו לתקוף את החלטת הרשם (עמ' 8, פסקה לפני אחרונה), נטען בכתב הערעור ועיקרי הטיעון מטעם המערערת, כי לא חלה על דלקל חובת דיווח על הסדר החוב בתיק ההוצל"פ בהעדר הפרה (סע' ב.3.א. 15; ראו גם סע' 33 לכתב הערעור): "בענייננו ההסדר לא הופר ומשכך לא הייתה צריכה דלקל לדווח כלל על הכספים שהתקבלו אצלה בהתאם להסדר". לעומת זאת, במעמד הדיון בפניי, טען ב"כ המערערת היפוכו של דבר, כי הסדר החוב במסגרת תיק ההוצל"פ של דלקל הופר, וכי האחרונה שיפעלה את הליכי ההוצל"פ (עמ' 3 לפרט' ש' 1-4). מבלי להתייחס לנכונות הטענה לגופה, בעת שהועלתה היא נטענה בכלליות, בלא פירוט הולם כנדרש, תוך הפניה גורפת של בית המשפט לתיק ההוצל"פ, זאת מבלי לציין האם מדובר בהפרה 'טרייה' שלאחר מתן החלטת הרשם או לאחר הגשת הערעור.

36. מכאן לטענת המערערת אודות המועד הקובע, כאמור בפרק ה' לכתב הערעור (סעיף ד' לעיקרי הטיעון), לפיה המועד הקובע עפ"י סעיף 76 לחוק ההוצל"פ הוא מועד המימוש, ומאחר ובענייננו במועד המימוש של צו העיקול לטובת אל"צ - 20.11.16- עמד צו העיקול לטובת דלקל בתוקף, אף שבוטל לבקשתה לאחר מכן, ביום 22.11.16. משכך, נכון למועד המימוש עמדו שני צווי עיקול מתחרים והחלוקה ביניהם הינה יחסית. בהקשר זה, יצוין כי החלטת המימוש ניתנה ביום 22.1.16 וכבר באותו מועד בוטל צו העיקול של דלקל. נכון הוא, שהטלת עיקול, כשלעצמה, איננה מקנה זכות מהותית בנכס המעוקל לטובת הזוכה ומשכך, כל עוד לא נגבו כספי החוב המעוקל מידי בעלי הנכס או הצד השלישי המחזיק בו, מעמדו של הזוכה/המעקל הוא כמעמד מעקל שפתח בהליכים ואין הוא בעל זכות קניינית כלשהי בנכס, שכן שלב הטלת העיקול לחוד, ושלב מימוש העיקול לחוד. פעולת הטלת העיקול היא לא יותר מאשר 'שימת יד', מושגית-משפטית, של בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל, על נכס מסוים, ממנו ייגבה החוב, כך שהציווי על עיקול הנכס מקנה מעין זכות דיונית שלילית בלבד, ורק בידי מימוש העיקול להביא לזכות חיובית לנושה המעקל (רע"א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ' נחלה שחר (7.9.16), פיסקה 13)).

37. במקרה שלפנינו, דווקא בשל 'תחרות בזכויות' ביחס לכספים שהחזיקה המערערת, בגדרה שניים טוענים לזכות בכספי החייבת שברשותה: האחד, מכוח המחאת זכות בלתי חוזרת והסדר חוב; והשני, מכוח צו עיקול שעקב לו צו מימוש בפרק הזמן שנקבע לכך בחוק, פתוחה הייתה הדרך בפני המערערת, בכדי להגן על עצמה מפני הסיכון שבתשלום כפול, היינו תשלום לדלקל עפ"י הסדר החוב ותשלום לאל"צ מכוח צו העיקול בגדרו של סע' 48 לחוק ההוצל"פ, לפנות לביהמ"ש בטען ביניים או לרשם ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות בעניין, ולצורך כך להפקיד את הכספים בקופת ההוצאה לפועל עד למתן הוראות בעניין, ובכך הייתה מסירה מעל עצמה את הסיכון שבתשלום כפול. משלא עשתה כן, נוצר מצב דה-פקטו בו במעשיה ובמחדליה עשתה המערערת דין לעצמה ונקטה בהעדפת נושים. במצב דברים זה, ההכרעה אילו מבין הזכויות הנטענות היא הגוברת, נתונה לבית המשפט או הרשם ולא למערערת, משעסקינן בעניין סבוך מן ההיבט העובדתי והמשפטי, והדורש בחינה.

38. משנקבע עובדתית, כי העיקול הראשון לטובת אל"צ היה בתוקף, בגינו נמסרה החלטת מימוש במסגרת הזמן החוקי לכך, נותרה על המדוכה שאלת התחרות בין המחאת הזכות המאוחרת בזמן לבין העיקול הראשון לטובת אל"צ, כאשר אין בהמחאת הזכות כדי לגבור על צו העיקול הראשון, בייחוד כאשר החל שלב המימוש כדין (ע"א 165/75 לוינגר נ' הפארק הזואולוגי (ניתן ביום, 25.01.1976 ). באשר לע"א 56418-13-11 רושדי תעשיות מזון בע"מ נ' בטון זלפה בע"מ (12.11.11), אליו הפנה ב"כ המערערת במסגרת טיעוניו בדיון בפניי, אין הנדון דומה לראיה שכן שם דובר על נסיבות שונות שאין להקיש מהן לנסיבות המקרה דנן.

סוף דבר

39. לאור כל האמור לעיל, נדחה בזאת הערעור.

40. מצאתי כי החלטת רשם ההוצל"פ הייתה מבוססת ומנומקת כדבעי, והיא ניתנה לאחר ששמע את ראיות ועדויות הצדדים, ובהתאם לסמכותו לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ ולא התקיים יסוד או טעם המצדיק התערבות בה.

41. המערערת תשלם למשיבה 2 הוצאות ההליך בסך של 8,000 ₪, שבחלקו ישולם מתוך הפיקדון שבתיק, והיתרה תשולם ע"י המערערת במישרין למשיבה 2. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

42. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ח, 24 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.