הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 11087-12-15

בפני
כבוד ה שופט אלעזר נחלון

תובעים
1.שוגום סחר ושיווק בע"מ
2.אלי שמסיאן
3.יצחק חיים טוויל

נגד

נתבעים
1.ההר הטוב מעדני בשר שיווק ר.א.ן בע"מ
2.רוני מעלומי
3.נוריאל מעלומי
4.כפיר עדיקה

פסק דין

א. כללי
לפניי תובענה על סך של 157,162 ₪. בבסיס התובענה טענת התובעים כי הנתבעים חבים לשלם להם עבור סחורה שנותרה בבית עסק שהתובעים קיבלו את הפעלתו מידי נתבעים 3-1, הפעילו אותו בעצמם למשך זמן מה, ולאחר מכן השיבו אותו לידי הנתבעים, כשהוא כולל את הסחורה הנטענת.
יצוין כי ההליך שכאן הוא ההליך השלישי המתנהל בין התובעים לבין נתבעים 3-1, לאחר הליכי בוררות שנוהלו ביניהם, ולאחר שבקשת התובעים לביטול פסק הבוררות נדחתה והוא אושר וכן נ דחתה בקשה שהגישו במסגרת אותו הליך, מכוח פקודת בזיון בית משפט.
ב. רקע עובדתי
עיקרי העובדות פורטו בפסק הדין שניתן בהפ"ב (מחוזי י-ם) 24637-04-15 (3.11.2015): נתבעים 3-1 הפעילו עסק לייצור ולשיווק של מוצרי בשר, עוף ומוצרים נלווים נוספים, והתובעים סיפקו לעסק זה סחורה. בשלב כלשהו נקלע העסק לקשיים, ואז הציעו הנתבעים לתובעים לקחת לידיהם את הפעלת העסק. בהתאם, בחודש פברואר 2013 הועברה הפעלת העסק לתובעת 1 "לצורך הבראתו" (ראו הואיל שלישי למבוא להסכם שצורף כנספח ד לכתב התביעה).
בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות, וכעבור מספר חודשים, ביום 26.6.13, נחתם ביניהם הסכם שכותרו "הסכם היפרדות" (נספח ד לכתב התביעה הנזכר לעיל ). על פי עיקרי אותו הסכם, הנתבעים יעבירו לתובעים סכומים שונים, ובהמשך תסלק תובעת 1 את ידיה מן הנכס, לרבות באמצעות פינוי של "כל אדם ו/או חפץ ו/או סחורה מטעמה", ותשיב את החזקה בעסק לידי נתבעים 3-1 (סעיף 4 להסכם). עוד הוסכם על עריכת התחשבנות בין הצדדים באופן המפורט בהסכם. מן ההסכם גם עולה כי בין הצדדים התעוררה מחלוקת בשאלה האם זכאים הנתבעים לתשלום מאת התובעים עבור סחורה שהייתה בעסק ביום 17.2.13, סמוך להעברתו לתובעים. בעניין זה הסכימו הצדדים כי ימונה בורר שיקבע האם הייתה סחורה כאמור בעסק, וככל שכך הוא יוסמך להורות לתובעת 1 לספק לנתבעים סחורה חלופית באופן ובמועדים שיקבע.
הצדדים אכן ניהלו הליכי בוררות, וביום 12.1.14 ניתן פסק הבוררות ( צורף כנספח א לכתב התביעה). בפסק נקבע, על סמך הראיות שהוצגו לבורר, כי במועד העברת הפעלת העסק לידי התובעים הייתה בו סחורה השייכת לנתבעים בשווי של 98,549 ₪ בתוספת מע"מ, וכי על התובעים לשלם לנתבעים סכום זה בתוספת הוצאות משפט כמפורט בפסק הבוררות.
במסגרת פסק הבוררות התייחס הבורר לטענת קיזוז שהעלו התובעים, לפיה הם זכאים לקזז מחובם לנתבעים את שוויה של הסחורה שנותרה בעסק ביום 19.6.13, סמוך להעברתו חזרה לנתבעים. הבורר דחה את הטענה, בציינו כי התובעים "נמנעו מלהעלות את טענת הקיזוז בדרך ברורה ומקובלת" ואף לא נקבו בסכום הקיזוז הנטען. עוד ציין הבורר כי הטענה לא נתמכה בראיות כלשהן למעט "דברים עמומים" מפי שניים מעדי התובעים. הבורר אף התייחס לגרסאות סותרות שהעלו התובעים בעניין זה, וציין כי גם לו היה מוכח שהסחורה הנזכרת נמסרה לנתבעים והיה מוכח שוויה, עדיין לא הוברר מה המקור הנורמטיבי לטענת הקיזוז שהועלתה.
כפי שכבר צוין, פסק הבוררות אושר במסגרת הפ"ב (מחוזי י-ם) 24637-04-15 ( צורף כנספח ב לכתב התביעה).
ג. טענות הצדדים בכתבי הטענות
בכתב התביעה שבו התובעים על הטענה שהעלו כלפי הנתבעים במסגרת הליכי הבוררות כטענת קיזוז (ואשר לא נתקבלה שם), ולשיטתם על הנתבעים לשלם להם את שוויה של הסחורה שנותרה בבית העסק ביום 19.6.13 (רשימת הסחורה צורפה כנספח ה לכתב התביעה). התביעה הוגשה נגד נתבעים 3-1, שהם כאמור מי שהעבירו את העסק להפעלת התובעים וקיבלו אותו מהם בחזרה במסגרת "הסכם ההיפרדות", וכן נגד נתבע 4 שהוא שרכש מידי הנתבעים את העסק לאחר מכן ולטענת התובעים זכה בסחורה בלא זכות שבדין.
הנתבעים מצידם כפרו בחבותם. הנתבעים טע נו בין היתר כי עילת התביעה של התובעים נידונה ונדחתה בפסק הבורר ות, ועל כן קיים מעשה בית דין בעניינה. כמו כן טענו הנתבעים שהתובעים נהגו שלא בתום לב, שכן נמנעו מלהמציא להם את כתב התביעה לאורך זמן, והמציאו אותו רק לאחר שכבר נכרת בין הצדדים הסכם שעניינו אופן סילוק חובם של התובעים לנתבעים מכוח פסק הבוררות (בעקבות הליכי הוצאה לפועל שננקטו כלפי התובעים). לטענת הנתבעים, לו היו יודעים על התביעה לא היו נכונים לכרות הסכם זה עם התובעים. הנתבעים טענו עוד כי במסגרת ההסכם ויתרו התובעים על כל טענה העומדת להם וקשורה במישרין או בעקיפין בהליכי ההוצאה לפועל, והטענות מושא התובענה בכלל זה. לגופו של עניין טענו הנתבעים כי התובעים הפרו את חיובם בהסכם ההיפרדות לפנות את כל הסחורה מן העסק, ובמשך חודש ימים הותירו בעסק סחורה תוך אילוץ נתבע 4 לשאת בעלויות אחסונה. רק בחלוף כחודש הגיעו התובעים לקחת את עיקר הסחורה, כאשר חלק קטן שלה, ששויו נמוך ביותר, נותר בעסק. בחלוף זמן נוסף יצרו התובעים קשר עם נתבע 4 בעניינה של הסחורה שנותרה, אך משזה דרש מהם לשלם לו הוצאות אחסון, לא שבו לפנות אליו בעניין. לטענת הנתבעים, התובעים נדרשים לשאת בעלויות האחסון כלפי נתבע 4.
ג. ההליך
במסגרת קדם המשפט מיום 8.4.18 השיבו הצדדים לשאלות בית המשפט, ובתום אותו דיון הגיעו להסכמה שלפיה ההכרעה בתובענה תיעשה בדרך של פשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, ולאחר סיכומים בכתב.
הסיכומים המפורטים הוגשו, והטענות ההדדיות חודדו. הגיעה, אפוא , עת ההכרעה.
ד. הכרעה
לאחר עיון במכלול החומר המצוי בתיק, ובתיתי דעתי גם לטענות הצדדים בסיכומיהם המפורטים , אני מורה כי למיצוי הטענות ההדדיות, ישלמו הנתבעים לתובעים סך כולל של 18,000 ₪.
בקביעת גובה הסכום התחשבתי, בין היתר, בטענות ההדדיות בנוגע לשוויה של הסחורה שנותרה במקום בעת שהנתבעים שבו ותפסו בו חזקה (לרבות בראי הרשימה שצורפה כנספח ה לכתב התביעה וטענות הנתבעים כלפיה ובראי דברי נתבע 4 עצמו ); בכך שבניגוד לעולה לכאורה מכתב התביעה, כיום אין עוד חולק כי מתוך אותה סחורה נטלו התובעים לבסוף לכל הפחות את הסחורה למכירה סיטונאית (כאמור בסעיף 28 לסיכומי התובעים); בטענות ההדדיות בנוגע לשווייה של יתרת הסחורה שלא ניטלה על ידי התובעים, ובנוגע לסיבות להיוותרותה במקום; בטענות ההדדיות בנוגע לקיזוז דמי אחסנה מצד נתבע 4; בטענות ההדדיות בנוגע לקיומו של מעשה בית דין נוכח פסק הבורר ות, בייחוד מסוג "השתק פלוגתא"; בטענות ההדדיות בנוגע להתנהלות הדיונית של התובעים לעניין מועד המצאת כתב התביעה לנתבעים; ובטענות ההדדיות בנוגע להשלכות ההסכם שנכרת בין הצדדים לאחר פסק הבוררות על עצם זכותם של התובעים להגיש את התובענה .
הסכום הנזכר ישולם בשישה תשלומים חודשיים שווים, החל מיום 1.8.18 ובכל 1 בחודש שלאחר מכן. לא ישולם אחד התשלומים במלואו ובמועדו יעמוד לפירעון מיידי מלוא החוב הפסוק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועוד למועד התשלום בפועל.
בשים לב לאופן ולשלב שבו הסתיים ההליך, ולפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, יישא כל צד בהוצאותיו.
אגרה תושב לתובעים בהתאם להוראות הדין.
ניתן היום, ה' תמוז תשע"ח, 18 יוני 2018, בהעדר הצדדים.