הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 10251-08-13

בפני
כבוד ה שופט אלעזר נחלון

תובע

פלוני

נגד

נתבעות
1.כלל חברה לביטוח בע"מ
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ

בשם התובע:
עו"ד אילן צינמן

בשם נתבעת 1:
עו"ד תומר ששון, עו"ד אברהם וקנין

בשם נתבעת 2:
עו"ד זהבה פלושניק

פסק דין

א. כללי
התובע, יליד 25.4.82, נפגע בשתי תאונות דרכים: האחת מיום 24.12.11, בעת שהרכב שבו נהג התנגש בעץ, והשניה מיום 5.12.12, בעת התנגשות בין הרכב שבו נהג לבין רכב אחר.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק) חבה נתבעת 1 לפצות את התובע בגין נזקי התאונה הראשונה, ונתבעת 2 חבה לפצותו בגין נזקי התאונה השנייה. המחלוקת היא בשאלות הנוגעות לגובה הנזק. לשאלות אלה יתייחס פסק הדין שלהלן.
ב. הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית
הצדדים היו חלוקים בשאלה האם נגרמה לתובע נכות רפואית עקב התאונות ובאיזה שיעור. על מנת לחוות דעה בעניין זה מונה האורתופד ד"ר אהוד שרצר כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, בעיקר בתנועה לצד שמאל, וזאת לפי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. המומחה ציין כי אמנם נמצאה אצל התובע גם הגבלה מזערית מאד בכיפוף עמוד השדרה המותני, אולם לטעמו הגבלה זו אינה קשורה לאיזו מן התאונות. כמו כן סבר המומחה כי לא קיימת נכות ממשית בגין חולשת יד שמאל כנטען. המומחה הוסיף וקבע כי מתוך 10% הנכות שנמצאו אצל התובע, יש לייחס 6% לתאונה הראשונה ו-4% לתאונה השנייה, וזאת נוכח אופן ההתרחשות של כל אחת מן התאונות.
התובע לא חלק על חוות דעת המומחה. הנתבעות, לעומת זאת, סברו כי יש לקבוע שנכותו הרפואית של התובע כתוצאה מן התאונות עומדת על 5% בלבד, ואילו יתרת הנכות נגרמה בשל נסיבות שאינן קשורות אליהן, בין אם בשל הרמת משקלים כחלק מעבודת התובע בתחום השיש, ובין אם בשל חבלות קודמות שספג.
את טענתן זו ביססו הנתבעות, בין היתר, על תיעוד רפואי שלא עמד בפני המומחה בעת מתן חוות הדעת, המלמד על כך שכבר ביום 24.9.07 פנה התובע לרופא בתלונה על "כאבים בצואר מימין, הגבלה בתנועה, רגישות מקומית"; וביום 6.11.07 הוא פנה אליו בעקבות תאונת דרכים חזיתית שארעה לו יומיים קודם לכן, כאשר צוין כי הוא "נפגע בצואר, חזה וגב תחתון" ופונה לבית חולים באמצעות ניידת טיפול נמרץ. באותו ביקור נמצאה אצל התובע בין היתר "רגישות ע"פ ע"ש צוארי – הגבלה בתנועה", והוא אף הופנה לאורתופד ( ראו עמודים 31-30 לתיק מוצגי נתבעת 2). הנתבעות טענו עוד כי בקביעת הקשר הסיבתי התבסס המומחה על דברים שאמר לו התובע, לפיהם קודם לתאונות הוא לא סבל מפגיעה כלשהי בצווארו, אולם מעבר לכך שגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים הנזכרים, עדותו של התובע עוררה קשיים בשורת נושאים, ועל כן אין להשתית על גרסתו מסקנות כלשהן. הנתבעות הוסיפו וטענו כי בתקופה שבין התאונות מושא התובענה ועד לבדיקת המומחה בשנת 2015 קיים רישום אחד בלבד המלמד על מגבלת תנועה בעמוד השדרה הצווארי, וכי לגבי התקופה שלאחר מכן לא הוצג תיעוד רפואי כלשהו המלמד על פגיעה כזו, וגם מכך ניתן ללמוד כי התאונות לא גרמו לפגיעה ממשית בעמוד השדרה הצווארי של התובע.
טענות הנתבעות אינן טענות סרק, אולם בסופו של דבר איני סבור שהן מצדיקות לדחות את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (למקרים שבהם יש לסטות מחוות דעת מומחה כזה ראו למשל: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, פיסקה 4).
התיעוד הרפואי משנת 2007 אכן לא עמד לנגד עיני המומחה בעת מתן חוות דעתו, אולם המומחה ציין בעדותו כי התובע מסר לו ביוזמתו על תאונת הדרכים משנת 2007 ואף סיפר שבעקבותיה סבל מכאבים בצווארו אשר חלפו במהרה, ועל כן לא היה לטעמו מקום לייחס חלק מן הנכות לאותה תאונה (ראו עמוד 5 לפרוטוקול שורות 21-11, וראו גם עדות התובע בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 35-26). המומחה הסביר גם כי גרסת התובע נתמכת בתיעוד ביחס לשנים שלאחר התאונה משנת 2007, שכן לא קיימות תלונות נמשכות היכולות ללמד על פגיעה בעמוד השדרה הצווארי, בעוד שקיימות תלונות נמשכות בגין כאבים בגב התחתון. עוד ציין המומחה כי התיעוד הרפואי שהוצג מיום 24.9.07 בדבר תלונות התובע לגבי כאבי צוואר והגבלת תנועה, אינו מוליך למסקנה לפיה הוא סבל מפגיעה צמיתה בעמוד השדרה הצווארי (ראו עמוד 5 לפרוטוקול שורה 22 עד עמוד 7 שורה 1, עמוד 8 לפרוטוקול שורות 30-28). המומחה התייחס לאפשרות שהעלו הנתבעות לפיה הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי נבעה מעבודתו של התובע בתחום השיש , אך טען כי זו פחות סבירה, שכן פגיעה בצוואר אינה אופיינית לעבודה זו, בעוד שהיא אופיינית לתאונות מושא התובענה (ראו עמוד 7 לפרוטוקול שורות 20-13, עמוד 8 שורות 15-2 ועמוד 7 שורות 28-23). כמו כן שלל המומחה אפשרות סבירה שהפגיעה נגרמה מגורמים אחרים, כגון פגם מובנה בעמוד השדרה הצווארי של התובע ( ראו עמוד 7 לפרוטוקול שורות 9-2).
בנוגע להעדר תיעוד רפואי נמשך בדבר הגבלת תנועה בצוואר לאחר התאונות הסביר המומחה כי קיים תיעוד כאמור (ראו עמוד 9 לפרוטוקול שורות 20-13, בניגוד לעמוד 8 שורות 13-12), וכי תיעוד נוסף - שאינו כולל התייחסות להגבלה זו מפורשות - יכול אולי ללמד עליה אף הוא (ראו עמוד 7 לפרוטוקול שורה 23 עד עמוד 8 שורה 1). העדר תיעוד בשנים האחרונות אינו מתמיה, כך הסביר המומחה, שכן יש להניח כי הוא משקף השלמה של התובע עם הפגיעה לאחר שהטיפול בה מוצה מבחינתו (ראו עמוד 5 לפרוטוקול שורות 10-5).
הסברי המומחה כפי שתוארו לעיל מספקים מענה הולם לטענות הנתבעות. אוסיף כי לטעמי ובניגוד לטענת הנתבעות, קיים תיעוד רפואי נמשך ורציף לאחר התאונות, המלמד על פגיעה כלשהי בצוואר התובע (ראו למשל המסמכים שצוינו בראשית חוות הדעת, שמספריהם 2-1, 11-9, 14-13, 17, 19, 20, 22). לפיכך, ועל אף אי הבהירות המסוימת שעוררו הנתבעות, לא מצאתי לנכון לסטות ממסקנות המומחה בחוות דעתו.
נכותו הרפואית של התובע עומדת, אפוא, על שיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, ומתוכה יש לייחס 6% לתאונה הראשונה ו-4% לתאונה השנייה. בשים לב למהותה של הנכות, שהיא נכות אורתופדית הכוללת הגבלת תנועות קלה, הדעת נותנת כי שיעור הפגיעה התפקודית שממנה סובל התובע הוא בשיעור הנכות הרפואית (ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792, 799 (1995)).
ג. ראשי הנזק השונים
ג(1) נזק שאינו ממוני
פסיקת הפיצוי בראש נזק זה היא בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, בהתאם לשיעור הנכות, לגילו של התובע ולימי אשפוזו (כאשר בשתי התאונות הגיע התובע לבית חולים ביום התאונה). עבור התאונה הראשונה זכאי אפוא התובע לפיצוי בשיעור של 11,550 ₪, ועבור התאונה השנייה הוא זכאי לפיצוי בשיעור של 7,731 ₪.
איני סבור שבנסיבות העניין יש לפסוק לתובע פיצוי גבוה יותר עבור כל תאונה מכוח תקנה 2(ב) לתקנות. התובע לא הראה הצדקה כלשהי לפסיקה כזו, בייחוד כאשר שתי התאונות גרמו לפגיעות מסוג דומה, שהתלכדו לפגיעה כוללת בשיעור 10%.
ג(2) הפסדי שכר לעבר, גריעה מכושר השתכרות והפסדי שכר לעתיד
ג(2)(1) נתוני רקע בנוגע לתובע ולהשתכרותו עד היום
התובע הוא כבן 36, בוגר שלוש עשרה שנות לימוד, ועובד בתחום השיש (ראו תצהיר התובע; תיאור תפקידו במוצג נ/2; עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול שורות 8-1 ועדות רעייתו בעמוד 18 שורות 16-15).
בתצהירו טען התובע כי במועד התאונות עבד כנהג וכעוזר מתקין שיש, ושכרו הנומינאלי עמד על 7,200 ₪. התובע ציין כי בשנת 2014 העתיקה משפחתו את מגוריהם מאזור הנגב אל בקעה אל ערביה, על מנת לגדל את ילדיו ביישוב שבו גדלו הוא ורעייתו, ואז הוא החל לעבוד כנהג בחברה בתחום השיש, בשכר ממוצע של כ- 10,350 ₪, עד שפוטר באוקטובר 2015, לדבריו בשל הפגיעה התפקודית שהקשתה על עבודתו. גם בתצהיר המענה לשאלון הודה התובע כי שכרו לאחר התאונות עלה, אולם טען כי מדובר היה בעלייה מועטה, וייחס אותה להעתקת מגוריו צפונה ( ראו תשובה 56 לתצהיר המענה לשאלון, מוצג נ/7).
עיון בחומר הראיות שהוגש לקראת ובמהלך ישיבת ההוכחות מגלה לכאורה תמונה מעט שונה מזו שתוארה על ידי התובע, הן לגבי שכרו קודם לתאונות, הן לגבי שכרו הנוכחי ושיעור העלייה בשכר, והן לגבי טעמי פיטוריו. אפרט את הדברים.
בנוגע לשלוש השנים שלפני התאונות (ראו דו"ח רציפות הביטוח נ/3), הרי שבמהלך שנת 2009 עבד התובע במשך 7 חודשים במצטבר, החליף 4 מעבידים, ובחודשי עבודתו השתכר שכר חודשי ממוצע של 3,390 ₪ (ההכנסה השנתית הכוללת הייתה 23,730 ₪). בשנת 2010 עבד התובע במשך 9 חודשים במצטבר, החליף 3 מעבידים, ובחודשי עבודתו השתכר שכר חודשי ממוצע של 3,767 ₪ (ההכנסה השנתית הכוללת הייתה 33,911 ₪). בשנת 2011 עבד התובע 12 חודשים והשתכר שכר ממוצע של 5,845 ₪ לאחר ניכוי מס (ההכנסה השנתית הכוללת הייתה 71,488 ₪). יצוין כי מחודש ספטמבר 2010 ועד ינואר 2013 (היינו במהלך התקופה שבה ארעו שתי התאונות) התמיד התובע בעבודתו אצל אותו מעביד.
הנה כי כן, שכרו של התובע בשנה שקדמה לתאונה הראשונה לאחר ניכוי מס עמד אפוא על סך ממוצע של 5,845 ₪, ובשנים קודמות היה השכר כ-3,380 ₪ והתובע אף לא עבד בכל חודשי השנה. לא בכדי, בניגוד לדבריו בתצהירו, בעדותו אישר התובע כי קודם לתאונות הוא השתכר סך שבין 4,000 ₪ ל-5,000 ₪ (ראו עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 19-18).
בשנת 2012, היינו לאחר התאונה הראשונה ולפני התאונה השנייה, המשיך כאמור התובע בעבודתו אצל אותו מעביד, שכרו החודשי עלה והוא השתכר שכר ממוצע של 6,447 ₪ לאחר ניכוי מס (ההכנסה השנתית הכוללת הייתה 72,890 ₪, והתובע לא עבד בחודש ינואר 2012, סמוך לאחר התאונה הראשונה).
גם לאחר התאונה השנייה הוסיף שכרו של התובע לעלות (ראו דו"ח רציפות הביטוח מוצג נ/3 הנזכר). כך, בשנת 2013 החליף התובע מעביד, והשתכר שכר חודשי ממוצע של 7,424 ₪ לאחר ניכוי מס (ההכנסה השנתית הכוללת הייתה 93,141 ₪). בשנת 2014 עבד התובע במשך 9 חודשים במצטבר, החליף 3 מעבידים, ובחודשי עבודתו השתכר שכר חודשי ממוצע של 8,724 ₪ לאחר ניכוי מס (ההכנסה השנתית הכוללת הייתה 83,700 ₪). בשנת 2015 עולה כי התובע קיבל שכר על מלוא חודשי השנה, הגם שעל פי מכתב הפיטורין מוצג ת/7 עבודתו הופסקה ביום 25.10.15, וכן קיבל דמי אבטלה עבור חודשים נובמבר ודצמבר של אותה שנה. הכנסתו השנתית הכוללת של התובע בשנת 2015 עמדה על 125,640 ₪ בתוספת 3,969 ₪ עבור דמי אבטלה, ושיקפה הכנסה חודשית ממוצעת של 9,897 ₪ לאחר ניכוי מס (ראו תלושי משכורת לשנת 2015, מוצג ת/10 שהוגש ביום 12.6.18, וכן מוצג נ/5).
לגבי שנת 2016 לא סיפק התובע נתונים (למעט הכנסה מדמי אבטלה בחודש ינואר 2016, מוצג נ/5). עם זאת, התובע הודה כי החל מאותה שנה החל לעבוד כעצמאי עד סגירת עסקו לפני מספר חודשים, ואף העסיק עובדים אחרים (ראו עדות התובע בעמוד 14 לפרוטוקול שורה 27 עד עמוד 15 שורה 9, ובעמוד 17 שורות 10-6; ראו גם את עדות רעיית התובע בעמוד 18 לפרוטוקול שורות 18-15). התובע נמנע מלהציג תיעוד כלשהו בנוגע להכנסותיו, ולדבריו "לא ביקשו ממני" תיעוד כזה (שם). יש לציין כי שעות ספורות לפני ישיבת ההוכחות הגיש התובע תיעוד משלים המתייחס בין היתר ל הכנסותיו בשנים 2018-2017, אולם גם אז התיעוד בנוגע לשנת 2016 לא הוצג. התובע אף לא העיד על היקף הכנסותיו באותה שנה. בנסיבות אלה, חזקה כי לו היה התיעוד מוצג הוא היה פועל לחובת התובע, ומלמד כי הכנסותיו לא נפגעו, בהמשך למגמה בשנים הקודמות.
לדברי התובע, גם בשנת 2017 הוא המשיך לפעול כעצמאי במידה מסוימת, אך גם ביחס לאותה שנה הוא לא הציג תיעוד כלשהו בנוגע להכנסותיו אלה. התיעוד שכן הוצג לימד כי התובע עבד במהלך שנת 2017 כשכיר במשך 7 חודשים במצטבר, החליף 2 מעבידים, ובחודשי עבודתו השתכר שכר חודשי ממוצע של 6,314 ₪ (ההכנסה השנתית הכוללת כשכיר הייתה 45,348 ₪). סכום זה עולה על הסכום שהשתכר התובע קודם לתאונות, וחזקה כי הוא משקף רק חלק מהכנסותיו של התובע באותה שנה.
בשנת 2018 לא הוצגו הכנסות ממשיות (ראו תיק מוצגי התובע ת/10) והתובע טען כי במהלך כחמישה חודשים (היינו במשך כמעט כל התקופה עד לישיבת ההוכחות מיום 13.6.18) סעד את אמו המנוחה על ערש דווי, עד לפטירתה (ראו עמוד 13 לפרוטוקול שורות 8-2 ועמוד 16 שורות 10-8).
הנה כי כן, שכרו של התובע עלה משכר חודשי ממוצע של כ-5,845 ₪ לפני התאונות, לשכר חודשי ממוצע שבשלב מסוים הגיע כדי קרוב ל-9,900 ₪, כאשר לאחר מכן הייתה ירידה בשכר כשכיר אולם במקביל קיימות הכנסות שלא הוצגו, כעצמאי.
ג(2)(2) הפסדי שכר לעבר
מן המסמכים שהוצגו לעיל עולה כי למעט חודש אחד שבו לא עבד התובע לאחר התאונה הראשונה, לא נגרמו לו הפסדי שכר בעבר בגין התאונות: שכרו עלה משמעותית, והעובדה שלא עבד במהלך 3 חודשים בשנת 2014 ובמהלך שנת 2018 עד עתה , כמו גם עובדת סגירת עסקו, אינן קשורות לתאונות (וראו גם את חילופי המעבידים התכופים מצד התובע עוד קודם לתאונה). לא בכדי בסיכומי התשובה ציין התובע כי הוא אינו עותר להפסדי שכר קונקרטיים בעבר, בכפוף לעולה מדו"ח רציפות הביטוח מוצג נ/3 (ראו עמוד 25 לפרוטוקול שורות 19-18).
עם זאת, מדו"ח הרציפות עולה כי התובע לא קיבל שכר עבור חודש ינואר 2012, סמוך לאחר התאונה הראשונה. עובדה זו מתיישבת גם עם אישור המחלה שניתן לתובע למשך 39 ימים לאחר התאונה הראשונה (עמוד 17 לתיק מוצגי התובע). בנסיבות אלה, יש לפצות את התובע בסך נומינאלי של 6,447 ₪ (שהוא שכרו החודשי הממוצע בשנת 2012 לאחר ניכוי מס) עבור הפסד ההכנסה באותו חודש, שערכם כיום הוא 7,077 ₪. בסכום זה, המשקף הפסד שנגרם עוד לפני התאונה השנייה, על נתבעת 1 לשאת לבדה.
ג(2)(3) הגריעה מכושר ההשתכרות
נכותו הרפואית של התובע עקב התאונות עומדת כאמור על 10% בגין הגבלת תנועה קלה בעמוד השדרה הצווארי, ולטעמי זהו גם שיעור הפגיעה התפקודית שממנה הוא סובל. מהי הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע? (לאבחנה בין מונחים אלה ראו למשל: רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.2012); עניין גירוגיסיאן הנזכר, 801). על מנת לקבוע זאת, יש לשקול שיקולים שונים וביניהם את "נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד" ( ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.2010)), כמו גם את מצב התעסוקה בשוק הרלוונטי וכן את מצב הדברים העובדתי בנוגע לתעסוקת הנפגע בתקופה שלאחר התאונה (שם; ראו גם ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פיסקה יג (13.07.2009)).
במקרה שלפניי, הנתונים שהוצגו מלמדים כי עד עתה, שנים לאחר התאונה, לא רק ששכרו של התובע לא ירד, אלא הוא אף עלה משמעותית. כמו כן המומחה ציין כי הנכות שממנה סובל התובע בשל התאונות אינה אמורה להקשות עליו לנהוג ברכב מסחרי או להרים משאות, שהן שתי מיומנויות מרכזיות הנדרשות ממנו בעבודתו בתחום השיש, בייחוד כנהג (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 22-21 ועמוד 9 לפרוטוקול שורות 25-21) . גם ניסיונו של התובע לפתוח עסק משלו בתחום זה מלמד כי סבר שיוכל להמשיך לעסוק ולהתפתח בו.
מנגד, קשה לחלוק על כך שעבודתו של התובע היא עבודה פיסית, שהפגיעה התפקודית עלולה להשליך עליה, בייחוד בכל הנוגע להתקנת השיש שהתובע נדרש לה לטענתו מעת לעת (שם). כמו כן יש ליתן את הדעת לכך שהתובע נעדר השכלה אקדמית, קיים חוסר יציבות מסוים בתחום עבודתו, וממילא הפגיעה התפקודית שממנה הוא סובל עלולה להשפיע על כושר השתכרותו בעתיד. העליה בשכר עד היום יכולה להיות מוסברת גם בגילו הצעיר של התובע ( ואולי אף בהעתקת אזור מגוריו, כטענתו), כך שאילולא הפגיעה התפקודית אפשר ששכרו היה גבוה עוד יותר.
התובע טען כי פגיעתו התפקודית מקשה עליו ביותר בעבודתו, ואף ייחס את פיטוריו בשנת 2015 לפגיעה זו. בקשר לכך אציין כי עדותו של התובע עוררה אי בהירויות במספר עניינים, ויצרה את הרושם שהוא מבקש להאדיר את השפעתה של הנכות על חייו, כדי להביא להגדלת הפיצוי שייפסק לו.
כך, למשל, כשנשאל התובע מדוע עברה המשפחה צפונה תלה זאת בכאביו. רק משהופנה לתצהירו שלו, שבו צוין כי המעבר נבע מהרצון לגדל את ילדיו ביישוב ילדותו, תיקן התובע את דבריו (ראו עמוד 12 לפרוטוקול שורות 28-21 אל מול סעיף 15 לתצהיר).
כך, התובע טען כאמור כי פוטר מעבודתו בשל מגבלותיו הרפואיות (ראו סעיף 16 לתצהיר) וזו גם הייתה גרסתו הראשונית בעדותו. אלא שהמכתב שהציג התובע מייחס את פיטוריו ל"צמצום כוח אדם" (ראו מכתב מיום 22.10.15, מוצג ת/7 לתיק מוצגי התובע), והתובע נמנע מלזמן לעדות את נציג המעביד על מנת לתמוך בטענתו. לא בכדי בעת שנשאל על כך התובע מיד בהמשך הדברים הודה שהפיטורים היו "בגלל צמצומים" (ראו עמוד 12 לפרוטוקול שורה 31 עד עמוד 13 שורה 1).
עוד יש לציין כי נראה היה שהתובע מנסה להימנע ממסירת פרטים שלטעמו עלולים להביא להקטנת גובה הפיצוי.
כך, למשל, וכפי שכבר צוין, התובע נמנע מלהציג נתונים בנוגע להכנסותיו כעצמאי, ולמעשה עצם עבודתו כעצמאי כלל לא הובלט על ידו, ועלה כמעט אך ורק בחקירתו הנגדית, נוכח מסמך מסוים שלימד על כך.
כך, למשל, התובע נשאל האם פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה בעקבות התאונה הראשונה, אך הכחיש זאת. משהוצגה לפניו תביעה כזו (ראו מוצג נ/1) אישר התובע כי היא כתובה בכתב ידו אך טען שאינו זוכר אותה ושטופס התביעה אינו חתום. רק משהוצג לפניו טופס התביעה החתום (ראו מוצג נ/2) הודה התובע שזו חתימתו (ראו עמוד 11 לפרוטוקול שורות 17-1). לתביעה עצמה אין לטעמי השלכה כלשהי על גובה הפיצוי, אולם ניסיונו של התובע להרחיק עצמו ממנה יצר את הרושם שהוא עושה כן מחשש להשלכה כזו.
וכך, התובע נשאל על תאונת הדרכים שעבר בשנת 2000, אך טען כי אינו זוכר דבר לגביה לרבות אם פנה לחדר מיון. התשובה עוררה תהייה אצל הנתבעות , ואז נזכר התובע שאולי פנה לחדר מיון מאוחר יותר באותו יום (ראו עמוד 14 לפרוטוקול שורות 15-6). בהמשך נשאל התובע על פנייה לעורך דין בעקבות התאונה, וטען שפנה לשם טיפול בנזקי רכבו. לתובע הוצג מסמך הנחזה כמכתב שהועבר בשמו לנתבעת 1, ובו דרישה לקבלת פיצוי מכוח החוק בסך של 13,000 ₪ בגין התאונה, תוך ציון הפגיעות שסבל ופנייתו לחדר המיון (ראו מוצג נ/4). התובע טען כי אינו זוכר את המכתב ואת הקשר עם עורך הדין החתום עליו. עם זאת, עוד קודם לכן הודה התובע שמסר לעורך הדין שטיפל בעניינו כי הוא סובל מ"בעיות צוואר וגב תחתון" - תשובה לא ברורה על פי גרסתו לפיה פנה אל עורך הדין רק לשם פיצוי על נזקי רכבו (ראו עמוד 14 לפרוטוקול שורות 24-16).
רושם דומה עלה מעדות רעייתו של התובע, אם כי במידה מתונה יותר.
כך, כשנשאלה רעיית התובע האם הגיעה לבית המשפט עם התובע השיבה מיד "אני נהגתי", באופן שיצר את הרושם שהיא מבקשת להדגיש את מוגבלותו של התובע בנהיגה, אולי נוכח מקצועו כנהג בתחום השיש ( ראו עמוד 17 לפרוטוקול שורות 20-15). יוזכר כי המומחה סבר שלא אמורה להיות לתובע מגבלה בנהיגה בגין התאונות (ראו עמוד 9 לפרוטוקול שורות 25-21), אולם אפילו הייתה כזו, אופן המענה עורר את הרושם האמור.
כך, רעיית התובע נמנעה להשיב לשאלות לגבי הכנסותיו של התובע, בטענה כי אינה מעורבת בענייניו וכי די לה בכך שהוא מממן את צרכי הבית (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 21-19). רעיית התובע אף טענה כי אינה יודעת פרטים לגבי מהות העבודות שנהג התובע לבצע, היקף שעות העבודה, ואופן התניידותו של התובע בעבודתו (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 28-27). התשובות עוררו קושי מסוים כשלעצמן, מה גם שרעיית התובע ידעה להשיב כי כיום העסק שפתח התובע אינו פעיל, לטענתה בשל התאונות (שם, שורות 35-34). יצוין כי רעיית התובע היא בעלת השכלה אקדמית (תואר שני), העובדת כיועצת חינוכית (סעיף 5 לתצהיר ועמוד 18 לפרוטוקול שורות 24-22).
נוכח מכלול השיקולים והנסיבות שפורטו לעיל, סבורני כי יש להעמיד את הגריעה מכושר ההשתכרות על שיעור של מחצית מן הפגיעה התפקודית.
ג(2)(4) הפסדי שכר לעתיד
הגריעה מכושר ההשתכרות עומדת אפוא על שיעור של 5%. מהו בסיס השכר שביחס אליו יש לחשב את שיעור הפסדי השכר העתידיים? נשוב אל נתוני השתכרותו של התובע עד עתה: שכרו החודשי הממוצע של התובע לאחר ניכוי מס עמד בשנת 2013 על 7,424 ₪; בשנת 2014 על 8,724 ₪; בשנת 2015 על 9,897 ₪; בשנים 2016 ו-2017 נמנע התובע מלצרף תיעוד להכנסותיו כעצמאי וזאת יש לזקוף לחובתו (בייחוד בשים לב לאמור בפיסקה ‎25 לעיל), אולם בחלק משנת 2017 השתכר כשכיר שכר של 6,314 ₪. בשנת 2018 לא השתכר התובע באופן ממשי, אך הסביר זאת בנסיבות הספציפיות הקשורות במצבה של אמו.
בשים לב לנתונים הנזכרים ולמגמת העלייה הנמשכת בשכרו של התובע שאפשר שתמשיך גם בעתיד, ומנגד לאי היציבות התעסוקתית בשנים שקדמו לתאונה אשר אפשר שחוזרת על עצמה גם בשנה וחצי האחרונות, סבורני שיש להעמיד את שכרו של התובע על שיעור של 10,000 ₪.
שיעור הפסדי השכר לעתיד שיש לפסוק לתובע כשהוא מהוון להיום עומד אפוא על סך מעוגל של 121,000 ₪ (10,000*0.05*241.9952). יובהר כי החישוב בוצע בהנחה של תעסוקה עד גיל 67, הוא גיל הפרישה לשכירים. זאת בשים לב לכך שהתובע עבד מרבית השנים כשכיר; לכך שהעסק שפתח נסגר לדבריו בחלוף כשנתיים; לכך שהוא לא סיפר מיוזמתו על עבודתו כעצמאי; ואף לא הציג כל מידע על הכנסותיו ככזה. מנגד, יש לפסוק לתובע פיצוי גם עבור הפסד הפרשות לביטוח פנסיוני , כמפורט להלן.
ג(3) הפסד הפרשות לביטוח פנסיוני
על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, י"פ התשע"א 6302, מחויב כל מעביד להפריש עבור עובדיו הפרשות לביטוח פנסיוני החל מיום 1.1.08. ההפרשות עולות בהדרגה מיום 1.1.08 ואילך, והחל מיום 1.1.14 עומד שיעורן על 12% מן השכר המבוטח (ראו: ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.2013), שאושר בע"א 1103/14 פלוני נ' פלוני (15.4.2015); ראו גם: ע"א 7548/13 דיווי נ' תורגמן (27.1.2014)).
לפיכך, עבור הפסד ההפרשות לביטוח פנסיוני לעבר יש להוסיף סך של 590 ₪ (8.34%, הוא שיעור ההפרשות בשנת 2012, מתוך 7,077 ₪) ועבור ההפסד לעתיד יש להוסיף סך של 14,520 ₪ (12% מתוך הפסדי השכר לעתיד).
ג(4) עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד והוצאות
ביחס לתקופות שסמוך לאחר כל תאונה, הרי שמומחה בית המשפט לא קבע כי התובע סבל מנכות זמנית כלשהי בגין איזו מן התאונות, ולא נשאל על כך בשאלות הבהרה או בחקירתו. המסמכים הרפואיים מלמדים כאמור כי לתובע ניתן אישור מחלה למשך 39 ימים בעקבות התאונה הראשונה (ראו עמוד 17 לתיק מוצגי התובע); אין תיעוד למצב רפואי זמני לאחר התאונה השנייה; והתובע עצמו העיד שלא שהה בחופשת מחלה לאחר אותה תאונה ( ראו עמוד 16 לפרוטוקול שורות 3-2).
ביחס לתקופה שלאחר מכן, הרי שהפגיעה התפקודית שממנה סובל התובע היא בשיעור 10% בעמוד השדרה הצווארי, והמומחה ציין שלא קיימת מניעה להרמת משקלים כבדים (ראו עמוד 7 לפרוטוקול שורות 22-21). כמו כן לא הוברר עד כמה היה התובע מעורב בעבודות הבית קודם לתאונות (ראו סעיף 5 לתצהיר רעיית התובע ומנגד עדותה בעמוד 18 לפרוטוקול שורות 8-3 ובעמוד 19 שורות 11-7). התובע ורעייתו אף לא טענו כי שילמו עד היום עבור עזרה בעבודות הבית (ראו סעיף 20 לתצהיר התובע, סעיף 5 לתצהיר רעייתו, ועדות רעיית התובע בעמוד 18 לפרוטוקול שורות 14-9).
לעניין הוצאות רפואיות, הרי שהתובע הציג בתצהירו קבלות על סך של 109 ₪ (ראו מוצג ת/9 לתיק המוצגים מטעמו; בעמוד 9 לתיק המוצגים קיימת דרישת תשלום מטעם מד"א על סך 650 ₪, אך לא ברור כי התובע שילם סכום זה). יש גם לזכור את הוראת סעיף 2(ב1)(1) לחוק, שלפיה הנתבעות אינן חבות לפצות את התובע עבור שירותים רפואיים שלהם הוא זכאי מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. שירותים אחרים לא נטען שהתובע קיבל, וממילא אין צורך להתייחס לשאלת הזכאות לפיצוי בגין שירותים אלה.
בנסיבות אלה, ייפסק לתובע פיצוי כולל בגין עזרה והוצאות על דרך האומדן, בשיעור של 4,000 ₪, נכון למועד פסק הדין.
ד. סיכום
הגעתי, אפוא, למסקנה כי התובע זכאי לפיצוי בסכומים הנקובים בפיסקאות ‎8, ‎21, ‎30, ‎32 ו-‎35.
לסכום זה יתוספו הוצאות משפט בגובה סכום האגרה ששילם התובע, וכן שכר טרחת עורך דין בהתאם להוראות הדין.
לעניין חלוקת הפיצוי בין הנתבעות, הרי שנתבעת 1 תישא לבדה בפיצוי הנקוב בפיסקה ‎8 בגין התאונה הראשונה, ובפיצוי הנקוב בפיסקאות ‎21 ו- ‎32 בגין הפסדי שכר והפרשות פנסיוניות לעבר. נתבעת 2 תישא לבדה בפיצוי הנקוב בפיסקה ‎8 בגין התאונה השנייה. הנתבעות לא חלקו על כך שחלוקת הפיצוי ביניהן אמורה להיות בהתאם לשיעור הנכויות שקבע המומחה ביחס לכל תאונה, ולפיכך ביתר סכומי הפיצוי וכן בהוצאות ובשכר הטרחה תחלוקנה הנתבעות, כך שנתבעת 1 תישא ב-60% מן הסכום ונתבעת 2 תישא ב-40% ממנו.
יצוין כי במקור סברתי שיש לפסוק הוצאות לחובת התובע בסכום מסוים, בגין התנהלותו הדיונית, שכן התובע הגיש על דעת עצמו ראיות נוספות שעות ספורות קודם לישיבת ההוכחות, בלא כל בקשה מתאימה וחרף החלטות קודמות שניתנו בעניין (ראו החלטות מיום 7.9.17 ומיום 15.11.17, וכן ראו את הסכמת הצדדים בעניין קבלת הראיות תוך הסמכת בית המשפט לשקול את ההתנהלות לעניין ההוצאות בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 14-13). עם זאת, התובע טען בצדק כי גם נתבעת 2 הגישה ראיות משמעותיות כמוצגים במהלך ישיבת ההוכחות עצמה (ראיות שנתבעת 1 נסמכה עליהן גם היא ). בנסיבות אלה, לא יוטל חיוב בהוצאות בגין הגשתן המאוחרת של הראיות.
במבט צופה פני עתיד אציין כי הגשת ראיות באופן זה, גם כאשר היא בהסכמת הצדדים, מקשה על ההכנה לדיון, ואף אינה מאפשרת לבית המשפט להעריך נכוחה את הסיכונים והסיכויים בטרם שמיעת העדויות. יש לקוות כי להבא יפעלו באי כוח הצדדים על מנת להגיש את ראיותיהם כולן מבעוד מועד בהתאם להוראות שניתנו , וכמקובל.
ניתן היום, ז' תמוז תשע"ח, 20 יוני 2018, בהעדר הצדדים.