הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 37639-09-14

בפני
כבוד ה שופט אורי גולדקורן

התובעת

אוסנת מקלדה, ת.ז. XXXXXX834
ע"י ב"כ עו"ד ראיד מחול

נגד

הנתבעת

גימנסיה - בתי ספר תיכוניים ע"ש גולדנר בע"מ
ח. פ. 51-2138330
ע"י ב"כ עו"ד צפורה אקרמן

פסק דין

1. האם רשאית הנהלת בית הספר לסרב למסור תעודת גמר ל תלמידת כתה י" ב, אשר הוריו לא סילקו את חוב שכר הלימוד? האם רשאית המנהלת ליטול בחזרה את תעודת הגמר מידיה של תלמידה, בעיצומו של טקס סיום השנה? האם מעשיה של המנהלת מצמיחים עוולות של הפרת חובה חקוקה ופרסום לשון הרע? בסוגיות אלו עוסק פסק דין זה.

רקע וכתבי הטענות

2. בשנת הלימודים תשע"ד (2014-2013) למדה התובעת בסניף כרמל של רשת בתי ספר תיכון למדעים ולאומנויות, המנוהלת על-ידי הנתבעת, וניגשה לבחינות הבגרות. מאח ר ובשל סיבות אישיות היא החלה את לימודיה באיחור של ארבעה חודשים, קבעה הנתבעת כי היא תחויב בתשלום שכר לימוד מופחת בסך 4,999 ₪ . מאחר ועד סמוך לסוף שנת הלימודים שילמו הורי התובעת סך 2,400 ₪ בלבד , שלחה אליהם ביום 21.5.2014 חברת אומדן בע"מ, שהינה חברת גבייה חיצונית, מכתב "התראה לפני פתיחה בצעדי עיקול ומשפט בגין חוב", ובו דרישה לסילוק החוב לנתבעת בסך 3,100 ₪. משלא שולמה יתרת שכר הלימוד, נלקחה מהתובעת תעודת הגמר שהוענקה לה ולשאר הבוגרים בטקס הסיום שנערך בבית הספר ביום 24.6.2014, ואשר עבורו שילם כל תלמיד, והתובעת בכלל זה, 400 ₪. לתובעת ולנתבעת גרסאות נוגדות בנוגע לנסיבות בהן נאלצה התובעת להיפרד מתעודת הגמר בטקס הסיום. בכתב התביעה פירטה התובעת את גרסתה:

"15. התובעת תטען כי בטקס הסיום נוכחו חבריה ובני כיתתה, הורי התלמידים וחבריהם וכן צוות המורים והנהלת בית הספר.

16. התובעת תטען כי בסביבות השעה 17:40 חילקה הנהלת בית הספר את תעודות הגמר והתובעת קיבלה את התעודה שלה שהייתה גאה בה, ואף צולמה כשהיא שמחת חיים אוחזת בתעודה.

17. התובעת תטען כי באותה עת כשהיא אוחזת בתעודת הגמר, הגיעה אליה ובאופן פתאומי ובפני צוות המורים וכל התלמידים וההורים, מנהלת רשת הגימנסיה בשם אורית מודן, ובצורה לא אנושית ומביישת חטפה וגנבה מהתובעת את תעודת הגמר שלה וברחה מהמקום.

18. התובעת פרצה בבכי, וכל ניסיונות צוות המורים להחזיר לתובעת את התעודה לא צלחו עם התעקשותה של המנהלת הנ"ל".

גרסתה של הנתבעת פורטה בכתב ההגנה באופן הבא:

"6. לקראת סוף השנה נאמר לאם ולתלמידה כי התלמידה תקבל את התעודה המעידה כי סיימה 12 שנות לימוד בטקס כמו שאר התלמידים, והיא תצטלם איתה כמו שאר התלמידים והיא תחגוג עם התעודה במסיבה כמו שאר התלמידים ובסוף הטקס היא תמסור את התעודה חזרה עד לתשלום החוב בגין שכר הלימוד.

7. התלמידה קיבלה את התעודה המעידה כי סיימה 12 שנות לימוד, עלתה על הבמה, לחצה את ידי מנהל בית הספר והמנכ"לית הפדגוגית גב' אורית מודן וצולמה עם התעודה כמו שאר התלמידים. כמו כן צולמה התלמידה לעיתונות כמו שאר התלמידים, וחגגה עם התעודה כמו שאר התלמידים, והראיה לכך שיש לתלמידה העתק של תמונה בה היא מצולמת עם התעודה.

8. בסוף המסיבה כשמרבית התלמידים וההורים כבר הלכו, ניגשה המנכ"לית הפדגוגית גב' אורית מודן ובנחת ובשקט ביקשה להחזיר את התעודה המעידה כי התלמידה סיימה 12 שנות לימוד לפי הסיכום. יש להדגיש כי התעודה הוחזרה בהסכמה של התלמידה בצנעה ולא בפומבי. התלמידה משקרת כי התעודה נחטפה מידיה או נלקחה בכוח. המנכ"לית הפדגוגית גב' אורית מודן נשארה עוד לשוחח ולהודות למזכירה על ארגון הטקס".

3. התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב הנסיבות בהן נלקחה ממנה תעודת הגמר, ולמתן צו שיורה על החזרת התעודה. בכתב התביעה נטען כי נטילת התעודה בשל חוב כספי הינה מנוגדת לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, ובנסיבות המשפילות בהן נעשה הדבר נגרמו לתובעת עוגמת נפש, דיכאון ונזק נפשי בלתי הפיך. כן נטען כי ללא תעודת הגמר לא יהא באפשרותה להמשיך ללמוד ולעבוד.

4. בכתב ההגנה הוצגה, כאמור, גרסה עובדתית שונה באשר לנסיבות נטילת התעודה. כן הועלו הטיעונים הבאים: (1) החזרת תעודת הגמר נעשתה בהסכמת התובעת; (2) הנתבעת לא פעלה בניגוד לחוזר מנכ"ל משרד החינוך ; (3) עיכוב תעודת הגמר נעשה מתוקף זכות עיכבון על-פי סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 (להלן: חוק המיטלטלין); (4) תעודת הגמר שנשללה מהתובעת בטקס הסיום אינה מונעת המשך לימודים, מאחר והיא קיבלה תעודת ציונים שמאפשרת לה להירשם לכל מוסד לימודי; (5) משלא צורפה לכתב התביעה חוות דעת של מומחה רפואי, אין התובעת רשאית להישמע בטענות שברפואה בנוגע לנזק נפשי שנגרם לה; (6) לאחר גמר טקס הסיום התובעת ותלמיד נוסף צרו על מכוניתה של מנכ"לית הנתבעת, כלאו אותה כליאת שווא ואיימו עליה, עד אשר חולצה על-ידי מחנך הכיתה ואחד ההורים.

הכרעה במחלוקת העובדתית

5. הנתבעת לא כפרה בעובדה שתעודת הגמר של כתה י"ב נלקחה מהתובעת בטקס סיום שנת הלימודים שהתקיים ביום 24.6.2014. המחלוקת נוגעת לנסיבות לקיחתה בחזרה של התעודה, לאחר שזו הוענקה לה בנוכחות קהל התלמידים, ההורים והמורים. בעוד שהתובעת טענה כי המנכ"לית אורית נטלה ממנה את התעודה קבל עם ועדה, גרסה אורית כי היא נטלה את התעודה "בצנעה ולא בפומבי".

6. מחנך כיתתה של התובעת באותה שנה, נשאת אבו דאהש (להלן: המחנך), שהוזמן ל העיד מטעם הנתבעת, סיפר כי ידע מראש, מפיה של מזכירת בית הספר, על הכוונה ליטול מידיה של התובעת את תעודת הגמר בתום טקס הסיום. בחקירתו אמר המחנך:

"המזכירה אמרה לי שיתנו לה את התעודה להצטלם איתה והיא צריכה להחזיר אותה. זה היה ההסכם ממה שאני יודע. המזכירה ואוסנת אז דיברו על הנושא בקשר למסירה. המזכירה אמרה לי שימסרו לה את התעודה והיא תחזיר אותה" (עמ' 19).

על אף שהתובעת שילמה 400 ₪ כדמי השתתפות בטקס הסיום, יעצה מזכירת בית הספר להוריה להימנע מלהשתתף בו, על מנת למנוע מעצמם מבוכה. אמה של התובעת, זהר מקלדה, טענה בתצהירה (ת/2) שהמזכירה הסבירה לה בשיחה טלפונית כי עדיף שלא יגיעו לטקס הסיום "כי גב' מודן הנ"ל מתכוונת להשפיל אותנו בטקס ובפני כולם וזאת עקב בעיית חוב". בחקירתה הנגדית היא לא נחקרה אם התובעת על עובדה זו. למרות שביום 2.7.2017 נעתרתי לבקשת באת-כוח הנתבעת להאריך את המועד להגשת תצהיר עדות רשאית של המזכירה מג'דה (בנימוק שעדותה חיונית להפרכת האמור בתצהיר אמה של התובעת), לא הוגש תצהירה של המזכירה והיא לא התייצבה למתן עדות. לכן הנני מקבל את גרסתה העובדתית של אם התובעת, בנוגע לשיחת הטלפון עם המזכירה, ש"המליצה" להורי התובעת שלא להגיע לטקס הסיום. משנמנעה הנתבעת מלזמן לעדות את המזכירה, הנני דוחה אף את גרסתה לפיה החזרת התעודה בתום טקס הסיום נעשתה בהסכמה מראש בין המזכירה לבין הורי התובעת. אמה של התובעת הכחישה זאת, המזכירה לא הובאה לעדות ואילו אורית המנכ"לית הודתה בחקירתה כי בשום שלב לא שוחחה עם התובעת או עם הוריה לפני הטקס.

7. בתצהירה (ת/1) ציינה התובעת כי לאחר שקיבלה את תעודת הגמר והצטלמה עמה, ניגשה אליה אורית מודן, מנהלת הנתבעת, וחטפה אותה מידיה וברחה מהמקום. בחקירתה הנגדית, בתשובה לשאלת אורית, הרחיבה התובעת :

"פתאום לקחת את זה ממנה בצורה אגרסיבית, חטפת ממני את התעודה בלי שאני ארגיש, פתאום התחלתי להסתכל מסביבי, פתאום ברחת מהמקום, התפרצתי אז בבכי, כולם היו סביבי, באו לשאול 'אוסנת מה קרה לך? מה יש? למה את בוכה" עכשיו הצטלמנו והכל טוב ויפה', אז אמרתי שהיא חטפה ממני את התעודה בלי שאני ארגיש, אז חלק באו לנחם אותי וחלק הלכו אליה לשאול אותה למה חטפה לי את התעודה בלי הודעה מוקדמת" (עמ' 7 לפרוטוקול).

תמיכה לגרסה זו מצויה בעדויותיהם של חלא פרחאת וסארי מאליק, שהיו תלמידים בכתתה של התובעת והשתתפו בטקס הסיום . שניהם העידו בתצהיריהם (ת/3, ת/4) כי לקיחת התעודה בחזרה נעשתה על-ידי אורית במהירות ובכוח בפני כל הנוכחים, וגרמה לתובעת לפרוץ בבכי. חלא לא נחקרה כלל על תצהירה ואילו סארי לא נחקר על האמור בתצהירו לגבי האופן בו נטלה אורית את התעודה מידיה של התובעת.

על מנת להפריך את גרסתה של התובעת, שנתמכה בשני עדים, היה על הנתבעת להביא, בנוסף על עדותה של אורית, עדויות של מקצת מסגל בית הספר שנכח בטקס. המחנך העיד כי בטקס נכחו אף המזכירה מג'דה ומנהל בית הספר, מוחמד אבו חזנה, אשר לחץ ידיהם של התלמידים שקיבלו את התעודות (עמ' 19). שניהם לא זומנו למתן עדות. כידוע, ק יימת חזקה בעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות הנתבעת מלהציג ראיות שהיו בהישג ידה ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעת הנתבעת. (לריכוז אסמכתאות ראו: ת"א (שלום חי') 5812-06-08 וקנין נ' איי אס אס אשמרת בע"מ, פסקה 3.5 (פורסם בנבו, 11.4.2013)). כחיזוק לגרסתה של אורית הסתפקה הנתבעת בעדויותיהם של המחנך ושל אחד ההורים. סעיד איוב, אביו של אחד התלמידים, אשר נכח בטקס, העיד רק כי "בתוך הטקס הכל היה טוב ויפה, לא הייתה שום הפרעה" (עמ' 15), ואילו המחנך סיפר כי נכח בטקס בשלב בו התובעת נקראה לעלות ולקבל את תעודת הגמר וללחוץ את ידיו ואת ידי המנהל (עמ' 19), אך טען כי הוא לא היה בתוך האולם כאשר אורית נטלה את התעודה מידיה של התובעת (עמ' 17). עם זאת, הוא אישר כי ראה שהתובעת בוכה, וכי ביחד עם מנהל בית הספר והמזכירה, ניסה להרגיעה (שם). נותרנו עם עדותה היחידה של אורית, אשר בחקירתה אמרה:

"היא (התובעת - א"ג) עלתה לבמה, קיבלה את התעודה וחגגה כמו שאר התלמידים. אחרי שצילמו אותה וגם לעיתונות, ניגשתי אליה ואמרתי לה שהיא צריכה להחזיר את התעודה והיא נתנה לי" (עמ' 23).

בהיעדר תמיכה לגרסתה של אורית, לאור הימנעות הנתבעת להביא את העדים הרלבנטיים, ומשקיים חיזוק לעדותה של התובעת, הנני מבכר את גרסת התובעת וקובע כי מנכ"לית הנתבעת נטלה את תעודת הגמר מידיה של התובעת, בניגוד לרצונה, ולעיניהם של משתתפי טקס הסיום.

המסגרת הנורמטיבית

8. בכתב התביעה הוגדרה התביעה כנזיקית, ונטען כי הנתבעת עברה על החוק ופעלה בניגוד לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, האוסר עיכוב מתן תעודה בשל חוב הורים. בסיכומיו בכתב טען בא-כוח התובעת, לראשונה, כי בנוסף לאי-קיום הוראות חוזר המנכ"ל, פעלה הנתבעת אף בניגוד להוראות סעיפים 12-10 לחוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000 (להלן: חוק זכויות התלמיד) ולחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע). לא נטען מפורשות כי פעולת הנתבעת בניגוד להוראות חוק זכויות התלמיד מהווה ביצוע עוולה נזיקית של הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה), אף כי כך משתמע מסיכומיו של בא-כוח התובעת. באת-כוח הנתבעת לא טענה בסיכומיה כנגד עצם העלאת טענה של פעולה בניגוד לחוק איסור לשון הרע או חוק זכויות התלמיד, או של העלאת טענה בדבר הפרת חובה חקוקה בניגוד לתקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

9. בית המשפט העליון פסק כי תובע אינו חייב לפרט בכתב התביעה את העילה המשפטית עליה מתבססת תביעתו, אם כי עליו לפרט את כל העובדות המרכיבות אותה. יתר על כן, כאשר המסכת העובדתית מאפשרת ומותירה מקום לעילה משפטית "חדשה", רשאי בית משפט להעלות אותה ביוזמתו, במיוחד כאשר מדובר בטעמים של "טובת הציבור" ובלבד שתינתן לצדדים הזדמנות להתמודד עמה. (ע"א 11771/04לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי הדין ומשפטנים יהודים , פסקאות 20-19 לחוות דעתה של השופטת ברלינר (פורסם בנבו, 22.1.2007); ע"א 8963/14 נעאמנה נ' בדארנה, פסקאות 15-14 לחוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) חיות (פורסם בנבו, 12.7.2016)). לשאלה המתעוררת בעניינ נו - האם ניתן לדון בעוולת הפרת חובה חקוקה, משלא צוין בכתב התביעה החיקוק שהפרתו מהווה עילה לתובענה (כנדרש בתקנה 74(א) לתקנות) - נתן בי ת המשפט העליון את דעתו בע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 14-13 (2003). נקבע שם כי המטרה העומדת ביסוד תקנה 74(א) הינה מניעת מצב בו לא ידע הנתבע מפני מה עליו להתגונן, ולא יהיה באפשרותו להכין הגנתו כראוי ולהיערך לקראת המשפט. בתובענה שבפנינו, כבר בכתב ההגנה כפרה הנתבעת בטענה כי פעלה בניגוד לחוזר מנכ"ל, ובסיכומי באת-כוחה נטען כי היא פעלה לפי הוראות חוק זכויות התלמיד. מכאן שהגנתה של הנתבעת לא נפגעה מטענות לביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה, ויש לראות בתוכן סיכומיה ויתור על טענה דיונית בנוגע לחיובה על-פי עילה של הפרת חובה חקוקה.

משלא נפגעה הגנת הנתבעת, ומאחר וטובת הציבור דורשת לדון בעילות שפורטו, בין במפורש ובין בעקיפין, בסיכומי בא-כוח התובעת, אפנה כעת לדון בשאלה אם הנתבעת ביצעה עוולות של הפרת חובה חקוקה ופרסום לשון הרע.

הפרת חובה חקוקה

10. הטלת אחריות מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה טעונה הוכחתם של שישה יסודות: (א) קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (ב) החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (ג) הפרת החובה על ידי המזיק; (ד) גרימת נזק; (ה) הנזק שנגרם הינו מסוג הנזקים אליו נתכוון החיקוק; (ו) החיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נתניה, פ"ד מו(5) 727, 742-741 (1992)). אבחן כעת האם התקיימו היסודות הללו בנוגע לחוק זכויות התלמיד.

11. בסעיף 1 לחוק זכויות התלמיד נקבע כי מטרתו הינה קביעת עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד (אשר ישראל מחויבת ליישומה מאז שנת 1991 - א"ג). בתיקון משנת 2004 נוספה לסעיף זה הפ ִּסקה "תוך שמירה על כבוד התלמיד, עובד ההוראה וצוות המוסד החינוכי". בסעיף 10 נקבע כי מוסד חינוך לא ימנע מתלמיד לממש את זכויותיו כאמור בחוק זה או בכל דין אחר, ובסעיף 11 נקבע כי מוסד חינוך לא ינקוט אמצעי ענישה נגד תלמיד בשל מעשה או מחדל של הוריו. בסעיף 16(ב) נקבע כי על מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי יחולו הוראות סעיפי החוק למעט סעיפים 6, 7 ו-13.

12. החובה המוטלת על הנתבעת להימנע מנקיטת אמצעי ענישה נגד התובעת בשל חוב כספי של הוריה מעוגנת בסעיף 11 לחוק זכויות התלמיד. סעיף זה, כמו החוק כולו, נועד לטובתה של התובעת. בבג"ץ 7351/03 ועד הורים עירוני ראשון-לציון נ' שרת החינוך, התרבות והספורט (פורסם בנבו, 18.7.2005) הודגש כי דברי ההסבר להצעת החוק מלמדים שהוא בא להסדיר ולקבוע את זכויות התלמיד במסגרת מוסד החינוך שבו הוא לומד, ומשקיף על חוקי החינוך השונים מנקודת מבטו של התלמיד. בדברי ההסבר להצעת תיקון החוק משנת 2004 הובהר כי התיקון המוצע של סעיף המטרה (סעיף 1) הינו ברוח המלצות הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה בראשות השופטת סביונה רוטלוי (להלן: ועדת רוטלוי). ועדה זו המליצה כי חוק זכויות התלמיד יוחל על כל תלמיד במדינה, וכי ארבעת עקרונות האמנה בדבר זכויות הילד - עקרון השוויון (בסעיף 2), עקרון טובת הילד (בסעיף 3), עקרון החיים, ההישרדות וההתפתחות (בסעיף 6) ועקרון השתתפות הילדים בהחלטות הנוגעות לחייהם (בסעיף 12) - יעוגנו בחוק.

על מנת לבחון אם הנתבעת הפרה את הוראת סעיף 11 לחוק, יש לברר האם היא "מוסד חינוך", האם נטילת תעודת הגמר בטקס הסיום היוותה "אמצעי ענישה" שננקט עקב "מעשה או מחדל" של הורי התובעת. על שלוש השאלות התשובות הינן בחיוב. הנתבעת הינה "מוסד חינוך מוכר", כהגדתו בחוק לימוד חובה, תש"ט-1949, ובאה בגדרו של "מוסד חינוך" שבסעיף 2 לחוק זכויות התלמיד (סעיף ההגדרות). המחדל של הורי התובעת הינו אי-תשלום יתרת חוב שכר לימוד בסך 3,100 ₪. בחוק עצמו לא הוגדר הביטוי "אמצעי ענישה", ויש לפרש מונח זה בהקשר לנסיבותיו. בנסיבות שהתבררו, לקיחת תעודת הגמר מידיה של התובעת בטקס בו השתתפו התלמידים, ההורים וסגל המורים, היוותה פגיעה בכבודה של התובעת. המעשה שבוצע על-ידי מנכ"לית הנתבעת לא היה אמצעי אכיפה שקידם את גבייה החוב, אלא אמצעי לחץ לא-לגיטימי שנועד לגרום להורי התובעת לסלק את חובם. הנזק שנגרם לה הינו הפגיעה בכבודה ובִּיּוּשָה ברבים. נזק זה הינו מסוג הנזקים אליו התכוון חוק זכויות התלמיד, במיוחד לאחר תיקונו בשנת 2004 ברוח ועדת רוטלוי, עת עוגנה בסעיף 1 שמירה על כבוד התלמיד כאחת ממטרותיו של החוק.

13. הנתבעת אף פעלה בניגוד לחוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ג 3(א) 3.11-9: תשלומי הורים משנת 2001, אשר חל גם על בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, ובו נקבע (בסעיף 11.2) כי "אין למנוע מסירת תעודת שליש, סוף שנה או תעודת גמר בגין אי-תשלום" ( http://cms.education.gov.il/EducationCMS/applications/mankal/arc/sc3ak3_11_9.htm ),
ואשר רוענן בחוזר מנכ"ל תשע"א/6 סעיף 3.11-2 (http://cms.education.gov.il/educationcms/applications/mankal/etsmedorim/3/3-11/hodaotvmeyda/h-2011-6-3-11-2.htm ). השאלה אם חוזר מנכ"ל הינו תקנה בת פועל תחיקתי לא הוכרעה בפסיקה (וראו, להרחבה בעניין זה : ע"א 4069/07 מדינת ישראל - הרשות הארצית לשירותי דת נ' לוי (פורס ם בנבו, 30.6.2009); עת"מ (מחוזי ת"א) 2757/05 נעמ"ת תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 16.8.2010); ע"א (מחוזי מרכז) 1245/07 משגב נ' עיריית יבנה (פורסם בנבו, 27.11.2007)), אולם אין מחלוקת באשר לתוקפו המחייב של חוזר מנכ"ל משרד החינוך . תוקף זה מעוגן בסעיף 28(א) לחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969 ובסעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, בו נכתב כי "השר רשאי לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט". חוזרי מנכ"ל משרד החינוך הנוגעים לשמירה על כבוד התלמיד הוכרו אף בחוק זכויות התלמיד, אשר בסעיף 4(ב) שבו נקבע כי הוראות המנהל הכללי של משרד החינוך וכללים בדבר שמירה על כבוד הדדי בקהילת מוסד החינוך יפורסמו ויובאו לידיעת התלמידים והוריהם בדרך שיקבע שר החינוך. בהתאם, נקבע בתקנה 2(ב) לתקנות זכויות התלמיד (פרסום הוראות והרחקת תלמידים), תש"ס-2002 כי הוראות החוק והוראות חוזרי מנכ"ל בדבר זכויות התלמיד יוצגו במוסד החינוך במקום בולט לעין ונגיש לתלמידים ולהוריהם.

14. הנתבעת הפרה חובה חקוקה האוסרת נקיטת אמצעי ענישה נגד תלמיד בשל מחדל של הוריו, ואף פעלה בניגוד לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, האוסר שלילת תעודת גמר בגין אי-תשלום , ועולה בקנה אחד עם האיסור שבחוק, ותכליתו למנוע פגיעה בכבוד התלמיד. פעולתה בניגוד לחוק ולחוזר המנכ"ל שוללת ממנה את זכות העיכבון שבסעיף 11 לחוק המיטלטלין. כעת אפנה לבחון האם, בנוסף לביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה, התנהגותה של מנכ"לית הנתבעת מהווה אף ביצוע עוולה של פרסום לשון הרע.

פרסום לשון הרע

15. בפסקה 7 לעיל קיבלתי את גרסת התובעת וקבעתי כי מנכ"לית הנתבעת נטלה מידיה את תעודת הגמר בניגוד לרצונה ולעיניהם של כל באי טקס הסיום. מעשה זה - שנעשה בפרהסיה ומהווה "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע - הביא לפגיעה בכבודה של התובעת. האם הפגיעה בכבוד, בנסיבות אלו, מהווה "לשון הרע", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, על אף שהביטוי "פגיעה בכבוד" אינה מופיעה בסעיף זה? על המבחן לקביעה "לשון הרע מהי" עמד בית המשפט העליון ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 24 לפסק דינו של השופט ריבלין (פורסם בנבו, 12.11.2006):

"בניתוח שאלה זו, "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337). הנה אפוא, עלינו לשאול ולשקול, מה היה מבין האדם הסביר, לנוכח האמירות הפוגעניות ..... אלא שבית משפט, בעת שהוא בא לפרש ביטוי מלעיז, אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינו את הביטוי הנפגע או השומעים-בפועל . . . השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור - יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר . . . . נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים - כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום".

הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק מורכבת מארבע חלופות, אשר הראשונה ביניהן הינה סעיף סל, אשר מתארת "את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגוע בהערכתו בעיני הבריות" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 567 (2004)). על הקשר בין פגיעה בשם טוב לפגיעה בכבוד עמד בית המשפט בע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(3) 554, 595-594 (2005), שם הודגש כי "בעבירה של פרסום לשון הרע באים אל הזירה להתגושש ביניהם חופש הביטוי וזכותו של האדם לשמו הטוב, שניהם - על-פי הנחה שנניח - בנים לכבוד האדם". קשר זה קיים אף בסעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגנים את ההגנה על כבודו של אדם, "כאשר השם הטוב תופס מקום מרכזי במושג 'כבוד'" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.4.2006)). (על האיסור לבייש אדם, הנגזר מאיסור לשון הרע, והחובה לשמור על כבודו, בראי המשפט העברי, ר או סקירתו של השופט רובינשטיין ברע"א 11047/07 עו"ד חיר נ' עו"ד גיל (פורסם בנבו, 19.8.2009)). הפסיקה רואה, איפוא, את הגדרת "לשון הרע" שבסעיף 1 ככוללת אף את הפגיעה בכבוד. מכאן המסקנה כי הוצאת התעודה מידיה של התובעת, קבל עם ועדה, עולה כדי "פרסום" של "לשון הרע" . אולם מסקנה זו אינה סוף פסוק. על מנת שטענת הפגיעה בשם הטוב תוליד עוולה בנזיקין ותזכה בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, יש להמשיך ולבחון האם יש תחולה להגנות השונות שבחוק. אולם על אף שבסיכומיו של בא-כוח התובעת נטען לפרסום לשון הרע, לא התייחסה לכך באת-כוח הנתבעת בסיכומיה, ולא העלתה טענה כלשהי ממגוון ההגנות שבחוק. הגענו, איפוא, לשלב הרביעי של ניתוח העוולה, והוא קביעתו של הסעד המתאים. (על שלבי ניתוח עוולת איסור לשון הרע, ראו: ע"א 89/07 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 17 (פורסם בנבו, 4.8.2004); ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' בכרי, פסקה 2 (פורסם בנבו, 27.7.2011); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 8.2.2012)).

הנזק

16. מהי התרופה המתאימה לעוולות של הפרת חובה חקוקה ופרסום לשון הרע? הזכות לתרופה מידי עושה העוולה נקבעה בסעיף 3 לפקודת הנזיקין, וסמכות בית המשפט ליתן אותה נקבעה בסעיף 71. בסעיף 76(1) לפקודה הוגבלה פסיקת פיצויים "רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". מעבר לתכלית "הקלאסית" של הפיצוי הנזיקי, שהינה השבת המצב לקדמותו, לפיצוי בגין לשון הרע שתי תכליות נוספות: העברת מסר חינוכי מרתיע ו"ענישת הפוגע". קביעת פיצוי בגובה 50,000 ₪ אף ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, מלמדת על תפיסת המחוקק באשר לחומרת הנזק שעלולה לחולל הוצאת לשון הרע, אך גם על אינטרסים ציבוריים חיוניים החורגים מהטבת הנזק הנקודתי, לרבות יצירת תמריצים והכוונת התנהגות. (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008)). בע"א 5845/05 חטר-ישי נ' גילת (פורסם בנבו, 20.9.2007) נקבע כי הפיצוי בגין פגיעת לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: עידוד רוחו של הניזוק; תיקון הנזק לשמו הטוב של הניזוק; ומירוק זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לאור התכליות שתוארו לעיל, השיקולים בתחום הסעדים בלשון הרע הינם רחבים וחורגים משיקולי הטבת הנזק גרידא. משילוב של סעיף 7 ל חוק איסור לשון הרע עם סעיף 76 ל פקודת הנזיקין עולה כי נפגע מלשון הרע יזכה בפיצויים אם יש קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק, ממוני ושאינו ממוני . בע"א 6903/12 Canwest Global Commmmunications Corp. נ' עזור (פורסם בנבו, 22.7.2015) פורטו גורמים המשפיעים על הערכת נזק בלתי-ממוני: חומרת הפגיעה ומידת ההשפלה והסבל של הניזוק, היקף התפוצה של הפרסום , טיב הפרסום ואמינותו, זהות הפוגע והתנהגותו, והתנהגות הניזוק ומעמדו בקהילתו קודם.

17. בחקירתה הנגדית ביום 10.7.2017 (עמ' 23) הודתה המנכ"לית אורית כי תעודת הגמר עדיין לא הוחזרה לתובעת ("כי מחכים להחלטה של בית משפט"), על אף שהחוב שולם על-ידי הורי התובעת ("בספטמבר" - עמ' 22). בסיכומי באת-כוח הנתבעת לא ניתן הסבר להמשך שלילת תעודת הגמר, על אף שכבר בחודש ספטמבר (2016?) סולק החוב. בכך גרמה הנתבעת להעצמת הפגיעה בתובעת.

התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק נפשי, או דיכאון במובנו הקליני. כן לא הוכחה טענתה לפיה כתוצאה מאי-קבלת התעודה נמנעה ממנה האפשרות ללמוד. התפרצותה בבכי בעקבות הוצאת תעודת הגמר מידיה במהלך הטקס הוכחה באמצעות עדויותיהם של המחנך ושני התלמידים, שאישרו כי חזו בבכיה. בחקירתה הנגדית ביטאה התובעת את תחושותיה הקשות: "נשארתי לבד בוכה כמו ילדה קטנה, השפילה אותי, אין מלים" (עמ' 8).

18. בהתחשב בגורמים המשפיעים על הערכת נזקה של התובעת שנגרם כתוצאה מהתנהגות מנכ"לית הנתבעת, אעמיד את הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני על סך 10,000 ₪. בנוסף, איעתר לבקשה למתן צו עשה ואורה על השבת התעודה לידיה של התובעת.

עוללות

19. בא-כוח הנתבעת טען בפתח סיכומיו כי "אין החוטא יוצא נשכר ומעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", וגרס כי "התובעת הפחידה את מנכ"לית הנתבעת גב' אורית מודן עד מוות עד שזו חששה לחייה וחייגה למשטרה עת שהתובעת תקפה את מכוניתה". לטענה עובדתית זו לא נמצאו כל תימוכין בראיות. עדי ההגנה עצמם סתרו את עדותה של אורית (בעמ' 22), שטענה כי התובעת ביחד עם התלמיד סארי הלמו במכוניתה. המחנך סיפר בחקירתו הנגדית כי ראה שהתובעת דרשה מאורית בצעקות לקבל בחזרה את התעודה שנלקחה ממנה , אולם איש מהתלמידים לא פעל כלפיה באלימות פיזית. אף סעיד איוב, אחד ההורים, העיד (כעד הגנה) שלא הייתה קטטה וכי לא ראה תלמיד שהלם על מכוניתה של אורית.

התוצאה

20. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת כדלקמן:
(1) לשלם לתובעת 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל;
(2) לשלם לתובעת אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 15.9.2014, ועד לתשלום המלא בפועל;
(3) לשלם לתובעת שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל;
(4) להחזיר לתובעת את תעודת הגמר עד לא יאוחר מיום 1.1.2018.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ח, 15 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.