הדפסה

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 50349-05-18

בפני
כבוד ה שופטת רחלי טיקטין עדולם

מבקש

איימן אלקרינאוי
ע"י עו"ד מוניר אלקרינאוי

נגד

משיב
עלי אלקרינאוי
ע"י עו"ד טלאל אלעוברה

החלטה בבקשה למתן סעד זמני (לאחר דיון במעמד שני הצדדים)

לפני בקשה לצו מניעה זמני בו התבקש בית המשפט להורות למשיב להימנע מלהפריע למבקש לעשות שימוש במגרש מס' 44 שכונה 18 ברהט.
ניהול התיק דנן
בתאריך 23.05.18 הגיש מר אימן אלקרנאוי ( להלן: "המבקש"),המרצת פתיחה במסגרתה התבקש צו מניעה קבוע נגד המשיב, ביחס למקרקעין ברהט, גוש 100610, חלקות 49 ( בשלמות), מגרש 44 ( להלן: "המגרש" או "המגרש נשוא התביעה" או "המקרקעין").
יחד עם המרצת הפתיחה הוגשה בקשה דחופה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד. בתאריך 24.05.18 דחיתי את הבקשה במעמד צד אחד, כאשר קבעתי דיון דחוף בבקשה ביום 31.05.18 והוריתי למשיב להגיב לבקשה.
ביום 31.05.18 הגיש המשיב תגובה לבקשה במסגרתה התנגד לבקשה וטען כי מדובר במגרש שהוא רכש מרמ"י ( להלן: "התגובה הראשונה של המשיב").
בתאריך 31.05.18 התקיים דיון ראשון בבקשה ( להלן: "הדיון הראשון"). כאשר בסיומו נעתרתי לבקשת ב"כ המשיב ( ועל אף התנגדות ב"כ המבקש), וקבעתי דיון נוסף, על מנת לאפשר למשיב לגשת לגורמים הרלוונטיים במדינה, על מנת להשיג אסמכתאות לטענתו בדבר רכישת המגרש.
וראו דברי הנתבע באותו דיון: "אני אפנה למנהל ואבקש את המסמכים. אני לא חושב שנעשתה עוולה, אולי נפלה טעות. אבל אנחנו מחזיקים ואנחנו קנינו. אני מבין את ביהמ"ש ואני מודה לו. היות ואני איש השטח ובניתי את השכונה הזו, כל דבר שהוא ישתמש שם זה נזק בלתי הפיך. נעשה הכל תוך הזמן שביהמ"ש אמר" (ראה פרו' עמ' 2 למטה).
בהחלטה בסיום הדיון קבעתי כי ב"כ המשיב יפנה למנהל מקרקעי ישראל על מנת לבחון קיומן של אסמכתאות למה שטוען המשיב. בנוסף נקבע דיון ליום 07.06.18.
בדיון שהתקיים ביום 07.06.18 ( להלן: "הדיון השני"), שהיה דיון מאוד סוער ( ראה עמ' 2 משורה 22 ועד הסוף), טען ב"כ המשיב כי לא ניתן היה לנצל את הזמן שניתן בדיון הקודם בשל עיצומים של רמ"י, ובשל כך שהפונקציה הרלוונטית במנהל הבדואים הייתה במילואים.
ב"כ המשיב עתר לפיכך ליתן לו זמן נוסף לברר הדברים וביקש לדחות את הדיון. על אף התנגדות ב"כ המבקש דחיתי את הדיון, זאת על מנת ליתן למשיב את השהות הדרושה לו.
ביום 20.06.18 הוגשה תגובה נוספת מטעם המשיב לבית המשפט ( להלן: "התגובה השנייה של המשיב"). במסגרת התגובה צורפו נספחים שלא צורפו לתגובה הראשונה וכן צורף חוזה שנכרת בין המשיב לבין המנהל לגבי מגרש 43, המגרש בו בנוי ביתו של המשיב.
בסיום התגובה טען המשיב כי בשים לב לטענות הצדדים לגבי זכותו של כל אחד במגרש 44, חובה לצרף כצד להליך את מנהל מקרקעי ישראל, כמשיב נוסף לבקשה, כאשר הוא גורם רלוונטי ויש לו נגיעה לדבר, וכי יש בצירוף כדי לסייע לבית המשפט להכריע נכונה ובצדק במחלוקת שבין הצדדים ( ראה סעיפים 20 – 21 לתגובה).
בתאריך 21.06.18, התנהל דיון נוסף בבקשה ( להלן: "הדיון השלישי"). במהלך הדיון ניסיתי להביא את הצדדים להסכמה לפיה תתבקש עמדת הפרקליטות, כאשר ככל והפרקליטות תביע עמדה ראשונית בעד המבקש, תתקבל הבקשה לסעד הזמני.
ב"כ המבקש לא הסכים לשקול את ההצעה.
ב"כ המשיב הסכם לקבל את ההצעה וכך נרשם בדבריו: "בצדק לדעתי ממליץ לקבל את עמדת המדינה ולא בכדי טענתי בתגובה המשלימה שיש צורך ויהא זה נכון לצרף את המנהל כמשיב נוסף. כאשר יש סכסוך בקרקע חובה לצרף את המנהל" (פרו' עמ' 10 שורות 5 – 6). מאחר וב"כ המשיב ביקש לחקור את המבקש, ולא ניתן היה לבצע חקירות באותו יום, בשל יומנו של בית המשפט, קבעתי דיון נוסף בבקשה ליום 09.07.18, כאשר הוריתי לרמ"י לתת עמדתה באשר למחלוקת בין הצדדים.
בעמדת רמ"י אשר הוגשה באמצעות פרקליטות מחוז דרום אזרחי ביום 05.07.18 , נרשם כי ביום 09.10.11 אושר למבקש ביחד עם רעייתו דאז לרכוש את המגרש.
בשנת 2016 הועברו מלוא הזכויות במגרש למבקש, בעקבות פסק דין מבית הדין השרעי.
נכון למועד הגשת התגובה ובהתאם לתוספת לחוזה פיתוח, הזכויות במגרש במלואן נרשמו על שם המבקש.
עוד נרשם בתגובה כי המשיב פנה לנציגי המדינה בעניין המגרש והם השיבו לו שלמכתבו לא צורפו כל אסמכתאות, כמו כן הובהר למשיב כי המגרש לא הובטח לו או למי מטעמו. מבדיקה שנערכה במערכת רמ"י הובהר למשיב שאין בידיו אופציות שלא מומשו. גם אם יתברר שיש בידי המשיב מסמכים מתאימים, המוכיחים כי אכן נרכשה בשנות ה – 70 אופציה לרכישת מגרשים, הרי שלאור פסיקה של בית המשפט העליון, לא ניתן עוד לממשן בדרך של הקצאת מגרש אלא לכל היותר ניתן להחזיר כספים ששולמו בגינם.
סיכומו של דבר – כך באותה לשון נרשם בתגובת המדינה, – הזכויות במגרש במלואן רשומות על שם המבקש נכון לעת הזו, ולרמ"י לא ידוע על זכות כלשהי שיש למשיב במגרש.
בתאריך 09.07.18 לאחר שהתקבלה תגובת רמ"י, התנהל דיון נוסף בבקשה (להלן: "הדיון הרביעי"),, כאשר בית המשפט סבר כי ניתן להגיע להסכמות לאור עמדת רמ"י, ולאור בקשת ב"כ המשיב בעצמו לקבל את עמדת המדינה, ונכונותו בדיון הקודם לקבל את מה שתחליט המדינה - סירב ב"כ המשיב להגיע להסכמות ועמד על חקירת המבקש.
ואכן במהלך אותו דיון נחקר המבקש על תצהירו וכן נחקר המשיב על תצהירו.
לאחר אותו דיון הוגשו תוך פרק זמן קצר סיכומים קצרים של הצדדים ,וכעת בשלה העת לתת הכרעתי בבקשה לסעד זמני.

דיון והכרעה
המבקש הציג ראיות לכאורה לכך שר כש את המקרקעין מרמ"י.
המבקש צירף להמרצת הפתיחה מסמך " אישור זכויות" מרמ"י.
המבקש הציג חוזה פיתוח שנחתם בינו לבין רמ"י ביום 09.05.16 ותוספת להסכם הפיתוח שנחתמה ביום 06.08.17.
לכך אוסיף כי בעמדתה של רמ"י אשר התבקשה והתקבלה לאור דרישת ב"כ המשיב, נרשם חד משמעית שהזכויות במגרש נתונות למבקש ולמבקש בלבד.
המשיב טען כי רכש אף הוא את המגרש מרמ"י.
המשיב טען כי בשנת 1974 רכש מרמ"י 9 מגרשים בישוב רהט, כאשר בשנת 1977 רכש 5 מגרשים נוספים בישוב רהט, בצמידות למגרשים שרכש קודם לכן, כאשר בהמשך בשנים 2013 – 2015 רכש 5 מגרשים נוספים בצמידות לנ"ל. המשיב גם פירט את מספרי המגרשים, וביניהם לטענתו המגרש נשוא התביעה ( סה"כ 19 מגרשים).
מטרת המשיב ברכישת כל המגרשים האמורים ביחד נועדה לשם מגורי המשיב ובני משפחתו, על מנת שיגורו כולם בחמולה אחת, כנהוג וכמקובל במסורת הבדואית.
בתצהיר שצורף לתגובה הראשונה של המשיב טען המשיב כי רכש את כל 10 המגרשים וביניהם המגרש נשוא התביעה ( ראה סעיפים 4 – 7 לתצהירו).
במסגרת התגובה השנייה של המשיב נטען כי מדובר על מגרשים " נשוא האופציה". כן נרשם כי מצורף חוזה משנת 1980 בין המשיב לבין המנהל לגבי מגרש 43 אשר נכרת , "בעקבות ועל סמך אותה אופציה שהייתה לו בשנת 1974". מכאן שהמגרש נשוא התביעה ( וכן מגרשים נוספים), הפך ממגרש שאותו " רכש" המשיב, למגרש שהייתה לו לגביו " אופציה" (ראו המילים " אופציה" בסעיפים 17 – 19 לתגובה השנייה ), גם בסיכומיו משתמש המשיב במילים " אופציה לרכישת מגרשים".
על אף כל הארכות שניתנו למשיב ועל אף פרק הזמן הממושך יחסית בו התנהל ההליך דנן ( שהינו הליך של סעד זמני שאמור להתנהל תוך פרק זמן קצר), מה שהצליח המשיב לצרף הינם שוברי תשלום, על סכומים נמוכים מאוד, שלא רשומים עליהם מספרי מגרשים – כאשר המשיב הוא שרשם עליהם בכתב ידו את מספרי המגרשים שלטענתו רכש.
המשיב גם הכין בעצמו טבלה שכותרתה: "ריכוז רשימת רכישת המגרשים ממנהל מקרקעי ישראל בשובל או בנחל גרר או ברהט משנת 1974", ובה רשומים מספרי המגרשים ועבור מי מבני משפחתו נרכשו.
המשיב צרף גם מפה של העיר רהט בה סימן את המגרשים שנרכשו על ידו.
כל הנ"ל איננו מהווה אסמכתא על רכישת המגרש נשוא התביעה. כאשר גם לא ברור עבור מה שילם המשיב כאשר קיבל לידיו את שוברי התשלום, ולא זו אף זו, במהלך הדיון התברר כי המשיב הוא זה שרשם על גבי שוברי התשלום ועל גבי הטבלה ועל גבי המפה את מספרי המגרשים שלכאורה נרכשו על ידו. וראו דברי ב"כ המשיב בדיון הראשון: "...כל ספח זה מגרש. כל תשלום זה הכל. אתה רואה? אלא כל המגרשים שרואים. ששואלים איך יודעים שזה 44, אני אומר שלא רשמו את המספרים עצמם, אבל עם השנים זה הוסדר. בנספחים שנת 74 המנהל לא רשם את המספרים..".
וראו דברי ב"כ המשיב בדיון הרביעי: "...לשאלת ביהמ"ש אני אומר שאת הטבלה שצירפנו עם מספרי המגרשים הוא ערך ואני אומר שזה על סמך המפה. לשאלת ביהמ"ש איפה יש אסמכתא של המדינה או אחרת שבאמת מדובר במגרשים שהוא ציין בטבלה אני אומר שזו הסיבה שהמשיב טען בתגובתו שיש צורך לצרף ממש כבעל דין את המנהל או לזמן לעדות..." (עמ' 12 שורות 17 – 21).
דווקא ההסכם מיום 14.03.80, שצורף לתגובה השנייה של המשיב, ואחר כך גם הוגש במהלך דיון ההוכחות, בעניין מגרש 43, המגרש עליו בנוי ביתו של המבקש, כך לפי הצהרתו ( ראה סעיף 16 לתצהירו שהוגש לתגובה הראשונה), מעלה כי לגבי המגרשים אותם רכש המשיב מרמ"י, יש לו הסכם מול רמ"י ולא רק ספח.
המשיב לא הציג הסכם דומה עם רמ"י בנוגע למגרש נשוא התביעה.
לכך אוסיף כי בתצהיר שצורף לתגובה הראשונה טען המשיב שרכש 19 מגרשים ( ראה סעיף 11 לתצהירו שצורף לתגובה). בעוד בהמשך טען כי רכש רק 14 מגרשים ( ראה סעיפים 12, 14 ו – 17 לתגובה השנייה של המשיב). .
העובדה שבתחילה טען המשיב ל – 19 מגרשים ואחר כך " ירד" ל – 14 מגרשים, מעלה קושי לקבל את גרסתו. שכן עולה מכך שהמשיב בעצמו לא יודע מה רכש וכמה.
בסיכומיו מלין המשיב על עמדת המדינה בה נרשם כי גם אם יוכח על ידי המשיב כי ניתנה לו בשנות ה – 70 אופציה לרכישת מגרש אשר לא מומשה, הרי שלאור פסיקה של בית המשפט העליון לא ניתן עוד לממשה בדרך של הקצאת מגרש, אלא לכל היותר ניתן להחזיר לו כספים ששולמו בגין האופציה. בעניין זה אציין כי עניין זה אינו עומד לפתחי.
התביעה שלפני איננה תביעה בין רמ"י לבין המשיב, ואין אני נדרשת לקבוע מה תתן רמ"י למשיב אם יתברר בסופו של יום שכן נותרו אצלו אופציות לרכישת מגרשים.
די לי בכך שרמ"י ציינה בתגובתה כי הזכויות במגרש במלואן רשומות על שם המבקש ולא ידועה לרמ"י על זכות כלשהי שיש למשיב במגרש. במסגרת תיק זה אני לא צריכה לעסוק בפיצוי שיגיע או לא יגיע למשיב אם יוכיח לרמ"י שיש בידיו אופציות שלא מומשו.
במאמר מוסגר אציין כי דווקא ההפניה לפסק הדין בבית המשפט המחוזי אינה מועילה למבקש שכן נרשם שם ששטרי האופציה היו בלתי ספציפיים כאשר לא ננקבה בהם זהות המגרש, מיקומו, או תאריכי יעד מוגדרים למימוש האופציה או לחתימת הסכם רכישה. בית המשפט מכנה בהמשך פסק הדין את מסמך האופציה כמסמך " מעורפל, בלתי ספציפי, ועתיק יומין...".
מכל האמור לעיל עולה כי המבקש הציג ראיות לכאורה.
המשיב הצהיר כי משך שנים רבות משמש המגרש כחנייה גדולה של ציוד מכאני כבד של חברה קבלנית לבניין שהייתה בבעלות המשיב. המבקש העיד כי נמצא במקום משאית וטרקטור (ראה עדותו בדיון הרביעי עמ' 13 למעלה). כך או כך העובדה שמצוי במגרש ציוד מכאני כבד, אינה יכולה למנוע מהמבקש לממש את המגרש, כאשר עולה לכאורה שהוא זה אשר רכש את המגרש כדין.
המשיב טוען כי הגישה היחידה של כלי רכב אל הבית של המשיב במגרש מס' 43 מתאפשרת רק דרך נסיעה על גבי שביל בטון המצוי בתוך מגרש מס' 44. מהסרטונים שהוצגו לי כלל לא עולה מה שנטען על ידי המשיב. כך או כך, כפי שנכתב לעיל, העובדה שהמשיב יצק שביל בטון במגרש, כאשר אין ראיות לכאורה שהמגרש נרכש על ידו, אינה יכולה למנוע מהמבקש לממש את המקרקעין.
האמור לעיל רלוונטי גם לגבי החומה שטוען המשיב שהקים במגרש.
המשיב והמבקש הם קרובי משפחה כאשר המשיב הוא דודו של המבקש.
המבקש העיד כי המשיב הפריע לו לעשות שימוש במקרקעין, כאשר איים על קבלנים שהיו אמורים להתחיל בעבודות במקרקעין.
עיון בסרטון שהוצג לי בפלאפון במהלך הדיון הרביעי מעלה כי המשיב פונה לנהג שופל שמגיע למקום ואומר לו שזה אחיינים שלו ולמה הוא נכנס לזה. בסרטון אחר גם נשמע המשפט "יהיה פה רצח" (כך לפי תרגום של המבקש באולם, תרגום אותו הוזמן ב"כ המשיב לבחון).
המבקש גם צירף לבקשה אישור בדבר הגשת תלונה למשטרה ביום 03.04.18, שנאלץ להגיש בשל אותם איומים. מתצהירו של המבקש עולה כי הגיש את המשטרה כאשר המשיב איים עליו בצורה קשה.
לכך אוסיף שהמשיב אינו מכחיש את התנגדותו לבניית המבקש במקרקעין, כאשר הוא טוען, כפי שפורט לעיל, שמקרקעין אלו הינם בבעלותו/באחזקתו.
לא מצאתי לקבל את טענת השיהוי שטען המשיב.
השיהוי צריך להיבחן בין המועד בו התחילה ההפרעה של המשיב לבין הגשת הבקשה דנן, ולא בין חתימת המבקש על חוזה פיתוח, לבין הגשת הבקשה דנן.
עיון בחומר המונח לפני מעלה כי תלונה למשטרה הוגשה ביום 03.04.18, אז נתקל המבקש באיומים קשים שהובילו אותו לצורך בהגשת הבקשה שלפני.
כבר ביום 08.04.18 הגיש המבקש נגד המשיב בקשה להטרדה מאיימת ( ה"ט 8254-04-18), אלא ששם נקבע שמאחר שמדובר בסכסוך במקרקעין, הרי שהליך של הטרדה מאיימת אינו הפלטפורמה המתאימה.
בהמשך, ביום 09.05.18 הגיש תביעה למתן צו מניעה כנגד המשיב, אולם הגיש אותה לבית המשפט לענייני משפחה (20156-05-18), שכן סבר בטעות שהסמכות נתונה לבית משפט לענייני משפחה . ביום 14.05.18 הורה כבוד השופט גביזון ( סגן הנשיאה), על מחיקת התביעה בשל העדר סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתיק.
המשיב טוען שהמבקש הסתיר מבית המשפט עובדות מהותיות אולם לא מצאתי את הטענה ככזו שיש בה ממש.
לא נעלם מעיני שהסעד הזמני במקרה דנן הוא גם הסעד העיקרי המתבקש, אולם לא מצאתי שעובדה זו אמורה להביא לדחיית הבקשה.
כפי שעולה מהסכמי הפיתוח שצורפו לבקשה, עולה כי המבקש צריך לסיים את הבנייה בפרק זמן הנקוב בהסכמים. גם אם רמ"י תהא סבלנית לעיכוב כזה או אחר, שנגרם בעקבות ההליך דנן, עדיין על המבקש, בהתאם להסכמים עם רמ"י, לפעול למימוש הקרקע.
לכך אוסיף כי ככל ובסופו של דבר המשיב יזכה בדין, ניתן יהיה להרוס את אשר נבנה ולהשיב את המצב לקדמותו – כך שההכרעה דנן אינה מובילה למצב בלתי הפיך.
המבקש ציין בפני בית המשפט שהוא גרוש כאשר הוא גר עם המשפחה אצל אמו, כאשר כל האחים והנשים שלהם גרים איתם בבית ( פרו' דיון שני עמ' 6 שורות 13 – 15), בא כוחו של המשיב ציין, ובצדק, באותו דיון שהמבקש נמצא בבית עם כל אחיו, כאשר הוא מבקש לממש את המקרקעין שבידיו ולבנות את ביתו.
לאור האמור לעיל – מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

לסיכום
אשר על כן אני נעתרת לבקשה ונותנת צו מניעה לפיו אסור למשיב להיכנס למגרש 44 ואסור לו להפריע לביצוע הבנייה ואסור לו להטריד את המבקש או לאיים עליו ( ראו סעיף 6 לתצהירו של המבקש אשר צורף לבקשה לסעד הזמני).
המשיב יהיה רשאי להיכנס למגרש רק על מנת לפנות את הציוד המכאני הכבד הנמצא במגרש ועליו לעשות זאת תוך 3 ימים מיום קבלת החלטה זו לידיו.

המשיב ישלם למבקש הוצאות הליך זה בסך של 5,850 ₪ תוך 30 יום מהיום ( ימי הפגרה יבואו במניין הימים).
אני קובעת קדם משפט בהליך העיקרי ליום 18.03.19 שעה 09:00.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ח, 29 יולי 2018, בהעדר הצדדים.