הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 60893-12-12

לפני
כבוד ה שופטת תמר אברהמי

תובעת
משק הדר הדרום בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דב פישלר

נגד

נתבעת
1. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דרור ממן [ד. כחלון ושות']

2. מקורות חברת מים בע"מ – ניתן פס"ד ביום 6.3. 2017

פסק דין

1. לפני מחלוקת בענין גובה הסכום אותו על הנתבעת 1 לשלם לתובעת כתוצאה מהשלמת הליכי הפקעה ותפיסה ולנוכח הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים בעבר.

כללי
2. התובעת היא חברה אשר בבעלותה מקרקעין באזור נחל שורק. התובענה כפי שהוגשה נוגעת למחלוקות שנתגלעו בענין שטחים אשר הופקעו בשעתו ע"י הנתבעת 1 ( להלן: "נת"י" או " מע"צ") כמו גם לגבי שימוש במקרקעין שנעשה ע"י הנתבעת 2 ( להלן: "מקורות"). במסגרת התובענה עתרה התובעת לסעדים כספיים שהסתכמו בכ-3.4 מליון ₪, כאשר עיקר הדרישה ( למעלה מ-3.1 מליון ₪) הופנה כלפי נת"י.

3. לאחר שנים ומאמצים רבים של כל הנוגעים בדבר, צומצמו המחלוקות. ההליך שבין התובעת לבין מקורות הגיע לידי גמר בהסדר גישור שקיבל תוקף של פסק דין ( חלקי) ביום 6.3.2017.

אשר למחלוקות שבין התובעת לבין נת"י – צדדים אלה הגיעו להסדר גישור לגבי חלק מהמחלוקות, הסדר קיבל תוקף של החלטה ביום 9.3.2017 . נותרה סוגיה אחת להכרעת בית המשפט. עניינו של פסק דין זה הוא במחלוקת שנותרה.

4. לצורך הדיון יש להקדים רקע עובדתי ודיוני, ולו בתמצית.

רקע
5. ביום 28.2.1996 פורסמה תכנית מתאר ארצית ( תמ"א 31/ א/6) שעוסקת בסלילת כביש 7 שהוא כביש רוחבי המחבר בין כביש 6 לבין צומת כנות.

ביום 23.4.1998 פורסמה הפקעת שטח אשר נדרש לצורך כביש 7, על יסוד פקודת הדרכים ומסילות הברזל ( הגנה ופיתוח) 1943, וביום 18.9.1999 התקיים הליך של תפיסת השטח.

6. בשלב מסוים סברה התובעת כי מע"צ גידרה ותפסה בפועל שלא כדין שטח אשר עולה על השטח שהופקע לפי הצו.

החל מחודש יולי 2006 התנהלו הליכים משפטיים כאלה ואחרים בעניני הפקעה, כשרות הליכים, פיצויי הפקעה וכד'. לבסוף נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.10.2010 בת"א ( מחוזי ת"א) 1914/07 (נספח א' לתצהיר עו"ד פישלר; נספח א' לתצהיר השמאי יפה) (להלן: "פסק הדין המוסכם" או " הסכם הפשרה").

7. בהתאם לפסק הדין המוסכם שולם לתובעת סכום כפיצוי בגין תפיסת שטח של 43,892 מ"ר. השטח הכולל שהופקע היה גדול יותר; נותרה יתרת מקרקעין שהופקעו ולא נתפסו (10,057 מ"ר) ולא שולמו פיצויי הפקעה בגינם.

בהסכם הפשרה נקבע כי באותו שלב תקבל התובעת ממע"צ פיצויי הפקעה בעניין השטח של 43,892 מ"ר, כי התובעת תהא רשאית להמשיך ולעשות שימוש בשטח שהופקע ואשר לא נתפס על ידי מע"צ בפועל וכי תהא למע"צ זכות בעתיד להודיע על רצונה לתפוס את יתרת השטח ( שהופקע ולא נתפס), ובלבד שתינתן הודעה מראש על הרצון לעשות כן וכן כי תפיסת השטח תהיה תפיסה של מלוא יתרת השטח שלא נתפס ( להבדיל מתפיסה בחלקים). עוד נקבע כי אם תפעל מע"צ להשלמת הליכי ההפקעה והתפיסה כאמור, יהא עליה לשלם פיצויי הפקעה בענין יתרת השטח. יאמר מיד – היקף התשלום האמור הוא המחלוקת שנותרה.

8. יוער כי לפי הנטען בכתב התביעה, מקור ההסדר שנקבע בהסכם הפשרה היה רצונה של מע"צ, מטעמי חוסר תקציב בעת חתימתו, מחד גיסא לא לשלם פיצויי הפקעה עבור כל השטח שהופקע ומאידך גיסא לשמור על זכות לתפוס בעתיד שטח שהופקע ולא נתפס. התובעת מצדה, אשר עיבדה בפועל שטחים שהופקעו ולא נתפסו, היתה נכונה להגיע להסדר כאמור.

9. בתובענה הנוכחית טענה התובעת כי נעשו בהיתר מע"צ, ע"י מקורות, פעולות בחלק מהמקרקעין שהופקעו ולא נתפסו, כי יש לראות בפעולות אלה משום הפעלה של פסק הדין המוסכם וכי לכן על מע"צ ( נת"י) להיות מחוייבת בפיצוי הפקעה עבור יתרת המקרקעין שהופקעו ולא נתפסו. הנתבעות מצדן גרסו כי השטח בו בוצעו עבודות על ידי מקורות ( ברשות מע"צ) נמצא במסגרת המקרקעין שכבר שולמו בעניינם פיצויי הפקעה, כי ' המקרקעין המופקעים הבלתי תפוסים' כהגדרתם בפסק הדין המוסכם עדיין לא נתפסו בשלב זה וכי בהתאמה, זכותה של התובעת לפיצויי הפקעה בעניינם טרם קמה.

10. במסגרת הסכם הגישור שנחתם בהליך זה בין התובעת לנת"י, הגיעו הצדדים להבנה כי נת"י תתפוס חזקה בלעדית ביתרת המקרקעין המופקעים בשטח כולל של 10,057 מ"ר ( להלן: "יתרת המקרקעין"), אם ועד כמה שטרם עשתה כן, כנגד תשלום פיצויים בגין כך כמפורט בפסק הדין המוסכם.

דא עקא, בין הצדדים נתגלעה או נותרה מחלוקת בענין שיעור הפיצויים שעל נת"י לשלם עבור יתרת המקרקעין, לאור מחלוקת לגבי פרשנות הוראות פסק הדין המוסכם. זו הסוגיה שנותרה להכרעתו של בית המשפט.

המחלוקת
11. אין חולק כי הפיצויים בגין יתרת המקרקעין אמורים להקבע בהתאם לפיצויים שנקבעו בהסכם הפשרה ( פסק הדין המוסכם). אולם הצדדים חלוקים לגבי פרשנות הסכם הפשרה ולגבי התוצאה אליה יש להגיע.

12. התובעת טוענת כי יש לשלם עבור יתרת המקרקעין את החלק היחסי של התשלום ששולם בעבר עבור השטח הגדול יותר. לשון אחר, יש ליטול את היקף השטח של יתרת המקרקעין (10,057 מ"ר), לחלק היקף זה בהיקף השטח הנזכר בהסכם הפשרה כמקרקעין תפוסים (43,892 מ"ר), ואז להכפיל את היחס בסכום שנקבע לתשלום בהסכם הפשרה.

נת"י מצדה טוענת כי בהסכם הפשרה סוכם שהפיצויים ישולמו לפי עקרונות שמאיים מקובלים, כי בנספח להסכם הפשרה פורטו נתוני שומה וכי יש לבצע תחשיב כיום על בסיס נתוני שומה אלה. מהלך זה מוביל לשיטתה, בין היתר, להשוואת השטח של יתרת המקרקעין (10,057 מ"ר) לשטח של 64,374 מ"ר, ולא לשטח של 43,892 מ"ר. לשיטת נת"י, הפיצויים שניתנו בעקבות הסכם הפשרה לא שיקפו רק את השטח שנתפס בפועל (43,892 מ"ר) אלא את העובדה שבשטח שנתפס היו חלקים של חלקות, וכי גם אם נתפס רק חלק מחלקה, פוצתה התובעת במסגרת הסכם הפשרה גם לגבי יתרת החלקה ( הגם שזו לא נתפסה) ואין מקום לפצות כיום על יתרת חלקה כזו, דבר שיהווה פיצוי בכפל.

13. לעמדות הצדדים ניתן לתת ביטוי גם בערכים של " מחיר לדונם" והצדדים עצמם הרבו להתייחס לדרך זו.

עמדתה של התובעת היא כי המחיר שסוכם וקיבל ביטוי בסכום הכללי של הסכם הפשרה הוא כ-$30,000 לדונם ( וליתר דיוק – $29.33 למ"ר). עמדתה של הנתבעת היא כי המחיר שסוכם הוא $20,000 לדונם. יצויין כי הצדדים התייחסו לעתים למונחים כמו " $20 לדונם" או " $30 לדונם" (ובהתאם גם " $29.33 לדונם" וכדומה), כאשר נהיר היה כי הכוונה היא – לשם דוגמא – ל-$20 למ"ר ( ובהתאם – $20,000 לדונם).

14. לא היתה מחלוקת כי על הסכום שיתקבל יחולו הוראות סעיף 2 להסכם הפשרה לגבי תשלום הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שצוין בו והוספת מע"מ.

הערות דיוניות
15. לענין ההכרעה בסוגיה שנותרה על הפרק הביאו הצדדים את העדים הבאים: מטעם התובעת העידה מנהלת החברה, גב' (ועו"ד) לילי פויכטונגר ( מרקוביץ). כן העיד מטעם התובעת, בהיתר, בא כוחה עו"ד פישלר אשר שימש כבא כוחה גם בהליכים השונים שהתנהלו בינה לבין מע"צ ובמשא ומתן אשר הוביל לחתימת הסכם הפשרה משנת 2010. מטעם נת"י העיד שמאי המקרקעין מר יורם יפה אשר היה שותף בהליכי עריכת השומה אשר על בסיסה שולמו הפיצויים לפי הסכם הפשרה.

הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב.

16. הפניות בפסק דין זה להלן הן הפניות לפרוטוקול הדיונים, אלא אם מצוין או משתמע אחרת.

פרשנות הסכם – הערה מקדימה
17. הכתיבה בענין פרשנות הסכם היא רבה וענפה.

בתמצית שבתמצית יוזכר כי, כידוע, פסקי הדין בענין "אפרופים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (6.4.1995)) ובענין "ארגון מגדלי הירקות" (דנ"א 2045/05 מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (11.5.2006)) שימשו כר פורה לדיונים בפסיקה ובספרות ואף עמדו ברקע תיקון מספר 2 לחוק החוזים הכללי (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), תשע"א-2011, ס"ח תשע"א מס' 2273 מיום 26.1.2011 עמ' 202). ר' למשל תיאור הדברים, תוך התייחסות נרחבת לתיקון מספר 2 הנ"ל, ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה(2) 563 (26.2.2012).

לפסיקה נוספת ר' למשל: ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ (8.2.2018) ( להלן: "ענין פז"); ע"א 87/15 נורדן נ' גרינברג (16.10.2017); ע"א 8300/15 רשות הפיתוח נ' לבניין מוצרי מלט בע"מ (29.8.2017) ( להלן: "ענין רשות הפיתוח"); ע"א 135/16 המוסד לביטוח לאומי נ' רוזנטל (7.3.2017) (להלן: " ענין רוזנטל"); ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (23.5.2016); רע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI MUSIC PUBLISHING LTD (22.7.2014); ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י (11.5.2014) ; ע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום (6.6.2013); רע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' טלמור (11.10.2010); ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (23.2.2010).

18. כפי שציין בית המשפט העליון: "דיו רב כבר נשפך בכתיבה המשפטית העוסקת בפרשנות חוזים, בשאלת היחס שמתקיים בין לשון החוזה לבין תכליתו כפי שהיא משתקפת בנסיבות החיצוניות האופפות את כריתתו. ככלל, דומה כי הפער בין הגישות השונות שהוצגו לאורך השנים, אינו גדול כפי שיש מי שמבקשים להציגו" (ענין פז, בסע' 46).

גם כב' השופט דנציגר ציין בשנה האחרונה: "מסכים אני עם חברי, המשנה לנשיאה ( בדימ') השופט רובינשטיין כי ההבדלים בין גישות הפרשנות אינם כה דרמטיים" (ענין רשות הפיתוח).

19. אליבא דכולי עלמא, לשון ההסכם מהווה נקודת מוצא לכל הליך פרשני וכאשר היא ברורה, חד משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בעת כריתת החוזה, הבכורה בהליך הפרשני תינתן לה ( ענין פז, בסע' 46). כאשר לשון ההסכם אינה ברורה די הצורך ואין בה כדי להשיב בצורה בהירה על השאלה שבמחלוקת, יש לפנות אל הנסיבות החיצוניות להסכם ( כב' השופט דנציגר, ענין רשות הפיתוח). במצב דברים בו לשון החוזה אינה חד-משמעית, " על הפרשן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על רקע כלל הוראות החוזה ובאמצעות בחינת הנסיבות החיצוניות לו. בתוך כך, יש ליתן את הדעת להתנהגות הצדדים במסגרת המשא ומתן שהביא לכריתת החוזה; להתנהגותם במהלך הוצאתו לפועל של החוזה; לחוזים נוספים הקיימים בין הצדדים; לנוהג המסחרי המקובל; וכיוצא באלה" (ענין פז, שם).

ובקצרה, כדברי כב' השופט עמית: "את ההסכם יש לפרש על פי הכללים הנהוגים בפרשנות חוזים, כאשר בראש מעיינינו נציב את ההתחקות אחר אומד דעת הצדדים, מתוך לשון ההסכם ונסיבות העניין" (ענין רוזנטל, בסע' 6).

מן הכלל אל הפרט
20. שני הצדדים טוענים כי עמדתם נתמכת בלשונו של הסכם הפשרה.

התובעת מפנה אל המבוא להסכם בו נקבע בין השאר, כי אם מע"צ תבקש להשלים את הליכי ההפקעה והתפיסה של יתרת המקרקעין, "יהיה עליה לשלם לתובעות או למי מהן פיצויי הפקעה לפי אותו יחס לפיו שולמו פיצויי ההפקעה לפי הסכם פשרה זה". התובעת מדגישה את המילים: "לפי אותו יחס".

מע"צ מצדה מפנה אל סעיף 4 להסכם הפשרה ולפיו תהא לה זכות להשלים את הליכי ההפקעה " וכפועל יוצא תשלם הנתבעת לתובעות פיצויי הפקעה בגין המקרקעין המופקעים הבלתי תפוסים עפ"י אותם עקרונות שמאיים אשר לפיהם משולמים פיצויי ההפקעה בגין שטח המקרקעין המופקעים התפוסים". הנתבעת מדגישה את המלים: "עפ"י אותם עקרונות שמאיים". הנתבעת מפנה גם לנספח א' להסכם הפשרה ( להלן: "נספח א'" או " הנספח"), אשר נושא את הכותרת: "נספח נתוני השומה".

21. הסכם הפשרה אינו מציין מהו " אותו יחס" אשר לפיו יהא על הנתבעת לשלם פיצויי הפקעה בעת השלמת התפיסה וההפקעה. כמו כן, הביטוי "לפי אותו יחס" מופיע לפני פירוט סעיפי הסכם הפשרה ( במסגרת המבוא) ולא כחלק מהם. במקביל, גם משמעות הביטוי " אותם עקרונות שמאיים" אינה נהירה. עקרונות אלה אינם מפורשים בהסכם.

22. הנתבעת טוענת כי "[ ה]עקרונות [ ה]שמאיים" הינם אלה המופיעים בנספח א' להסכם הפשרה. בטיעון זה יש קושי.

ראשית, הסעיף ההסכמי בו נזכר הביטוי " אותם עקרונות שמאיים" (סעיף 4) אינו מפנה אל נספח א'. ההפנייה היחידה שאותרה לנספח היא במבוא להסכם, שם נכתב: "הואיל והנתבעת תפסה בפועל חלק מהמקרקעין המופקעים בשטח כולל של 43,892 מ"ר, לפי הפירוט שבנספח א' להסכם פשרה זה....". כלומר – ההפנייה אל הנספח הינה בכל הנוגע לפירוט המקרקעין שנתפסו בפועל ( להבדיל מאשר לעקרונות שמאיים). הדבר מתיישב עם האמור בסע' 7 לתצהירו של עו"ד פישלר.

שנית, הנספח כולל נתונים לגבי המקרקעין ולגבי השומה ( ובכותרתו צוין: "נתוני השומה") ואינו מציין " עקרונות שמאיים". בחנתי האם לא היה צורך לציין " עקרונות" שומה בנפרד, שכן אלה עולים בברור מתוך נתוני השומה בנספח. דא עקא, ובכך במידה מסוימת נקדים מעט את המאוחר, גם ענין זה אינו ברור. זאת בין השאר לפי שסוגיות כלליות הנזכרות בנספח, אשר ניתן היה לשקול לראותן כעקרונות – אינן נזכרות או אינן זהות במה שהנתבעת עצמה רואה כאותם עקרונות שמאיים, אותם יישמה בחוות הדעת שהגישה לגבי השלמת ההפקעה (כמו למשל לגבי " שטח כלוא" או לגבי מקדמים בענין יתרות לאחר הפקעה, ר' להלן). עובדה זו מקשה על הטיעון לגבי בהירות ההסכם.

23. על רקע האמור ולאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בהסכם הפשרה ובטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין לפנינו מקרה בו לשון החוזה ברורה, חד משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה. יש לנסות להתחקות אחר אומד דעת הצדדים לפי מכלול נסיבות הענין.

24. הערה: בסיכומיה טענה הנתבעת כי עמדת התובעת לגבי חובה לשלם פיצוי " לפי אותו יחס", מהווה הרחבת חזית שכן טענה זו אינה נמצאת בכתב התביעה. יתר על כן, לדידה של הנתבעת ניתן למצוא בכתב התביעה התייחסות לחובת תשלום פיצוי לפי " אותם עקרונות שמאיים" וממילא – חיזוק לעמדתה של הנתבעת דווקא. עיון בכתב התביעה מעלה כי אין לקבל טענה זו של הנתבעת. התובעת אכן לא עשתה בכתב התביעה שימוש במונח " לפי אותו יחס" אולם עמדתה לגבי דרך החישוב היתה ברורה והיא ציינה אותה במפורש – לרבות תוך נקיבת הסכום הקונקרטי והמדויק אליו יש להגיע לשיטתה לאור " גזירת" הסכום מתוך הסכום שנזכר בהסכם הפשרה ( סע' 47 לכתב התביעה).

את המלים " עקרונות שמאיים" הנזכרים בכתב התביעה ( ואליהן מפנה הנתבעת בסיכומים, סע' 21), יש לקרוא בהקשרן. בסע' 26 לכתב התביעה כותבת התובעת כי מע"צ רשאית להשלים ולתפוס את יתרת המקרקעין אך עליה לשלם את יתרת פיצויי ההפקעה " על פי אותם עקרונות שמאיים הנקובים בסע' 2 להסכם הפשרה". הנה כי כן, התובעת לא הפנתה, לגבי עקרונות שמאיים, לסעיף 4 להסכם הפשרה או לנספח א' אלא הפנתה לסעיף בהסכם הפשרה בו צויין סכום הפיצוי הכולל לאותו הסכם ומנגנון השערוך ( וצירוף המע"מ). בסעיף 46 לכתב התביעה כתבה התובעת כי לפי הסכם הפשרה יש לשלם לה " על פי אותם עקרונות שמאיים אשר נקבעו בפסק הדין" והמלים הבאות, בסעיף העוקב, הינן הפירוט הנזכר לעיל בו מגיעה התובעת לסכום הנדרש על יסוד אותו תחשיב העומד בבסיס טענותיה גם עתה. התובעת אף מציינת ( בסע' 47 לכתב התביעה) את המלים " בהתאם לעקרון זה", שיש בהן כדי להוות ' חיבור' לאזכור עקרונות שמאיים בסע' 46 שקדם לו. עיון בביטויים בהקשרם מעלה אפוא אפילו חיזוק לעמדת התובעת כי מבחינתה, העקרונות הנטענים על ידה עתה הם-הם העקרונות השמאיים של ההסכם.

ממילא אין לומר כי לפנינו הרחבת חזית אף אם התובעת לא עשתה בכתב התביעה שימוש במלים " לפי אותו יחס". בהקשר זה יוער כי כתבי הטענות כפי שהוגשו בהליך מלכתחילה, לא " הציפו" מתוך עצמם מחלוקת בשאלת הדרך בה יש לפרש את הסכם הפשרה בענין התחשיב. בעת הגשת כתב ההגנה ולפי תוכנו, הנתבעת כפרה בכך שהיא תפסה את יתרת המקרקעין באופן המקנה לתובעת פיצוי בגין הפקעה זו וטענה כי ההרשאה שנתנה למקורות להנחת צינור מים מטעמה, היתה בתחום המקרקעין המופקעים שכבר נתפסו ולא ביתרת המקרקעין. ר' לענין זה גם פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2013 לרבות דברי ב"כ הנתבעת בעמ' 2 ש' 17-16 לפרוטוקול.

25. בענין נסיבות ההתקשרות הביאה התובעת את עדותו של עו"ד פישלר. עו"ד פישלר ניהל את המשא ומתן לכריתת הסכם הפשרה מטעמה של התובעת. יצוין כי מנגד, עדותה של גב' פויכטונגר, מנהלת התובעת, אינה בעלת משקל של ממש בסוגיה זו. העדה אישרה כי מי שניהל את המו"מ בשם התובעת לקראת כריתת הסכם הפשרה היה עו"ד פישלר וכי כל ההתכתבויות שנעשו בין עורכי הדין היו באמצעותו ( עמ' 31 ש' 8-4). בהמשך גם אמרה העדה: "עו"ד פישלר ניהל את המו"מ. אני לא הייתי במו"מ" (עמ' 32 ש' 17-16); "לא הייתי בהתכתבויות של המו"מ ושל הטיוטות ולא יודעת מי דרש מה. אני לא הייתי מעורבת" (עמ' 33 ש' 3-2). כמו כן ברי היה משמיעת העדות ומהתרשמות הימנה כי עסקינן בעדות מובהקת של בעל דין, על המשתמע מכך ( ור' עוד להלן).

26. מצדה של הנתבעת לא הובאה עדות ישירה לגבי ניהולו של המשא ומתן. עורך הדין שייצג את הנתבעת במגעי הפשרה ואף היה ממייצגיה בהליך הנוכחי, עו"ד כחלון, לא נתן עדות. מר יפה, שהעיד מטעם הנתבעת, אישר כי לא נכח בפגישות שהתקיימו לקראת החתימה על הסכם הפשרה וכי מי שנכח בהן היה השמאי תמיר שדה (עמ' 39 ש' 7-5). טענת הנתבעת כי היה קושי במתן עדותו של עו"ד כחלון בשל סעיף 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו – 1986, אינה הסבר נאות. לא זו בלבד שברמה העקרונית קיימים מקרים בהם מתאפשר לעורך דין המייצג בעל דין גם להעיד מטעמו באותו הליך, אלא שבהליך שלפנינו ניתן היתר כזה לבא כוחה של התובעת לאותו צורך ממש. הנתבעת כלל לא עתרה למתן היתר ( אשר קשה להעלות על הדעת כי לא היה ניתן לה באופן מקביל למתן ההיתר לתובעת).

27. הצדדים הפנו הדדית אצבע " מאשימה" באי הבאה לעדות של שמאים שהיו מעורבים מטעמם בשלב המשא ומתן להסדר הפשרה. התובעת טוענת שהנתבעת נמנעה מהבאתו לעדות של השמאי תמיר שדה והנתבעת טוענת כי התובעת נמנעה מהבאתו לעדות של השמאי יצחק גוטליב. שני הצדדים טוענים כי הצד השני פעל כך משום שידע כי הדבר יפגע בטענותיו.

כפי שציינו הצדדים, בענין אי הבאת ראיות רלוונטיות קיים הכלל ולפיו "הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנמנע, ומקימה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובתו של הנמנע" (ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה (15.7. 2013), ור' למשל, כדוגמאות מהפסיקה הרבה, גם ע"א 8951/10 אורן יורם אריזות בע"מ נ' שקולניק ח.י בע"מ (2.11. 2014); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (9.5. 2011); ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (26.5. 2010); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (27.7. 2008) ("ענין שוורץ"); ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא (24.1. 2006); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (28.12. 1994); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (20.5.1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 (12.9.1991)). המסקנות שרשאי בית המשפט להסיק לחובתו של בעל דין מאי הצגתה של ראיה, מושפעות בין השאר גם ממידת משמעותה של אותה ראייה שלא הובאה (ע"א 7870/09 אבוטבול נ' מינהל מקרקעי ישראל (28.7. 2014); ענין שוורץ; ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (16.12.1980)).

28. מעבר לשימוש האפשרי בכלל האמור, תוצאת ההימנעות הנזכרת לעיל היא שפרט לעדותו של עו"ד פישלר, אין בפני בית המשפט ראיות ישירות לגבי שלב המשא ומתן ונסיבות כריתת הסכם הפשרה.

29. יתכן כי הנתבעת לא מצאה נחיצות בהבאת עדויות לגבי המשא ומתן וכריתת ההסכם, לנוכח עמדתה כי לשון הסכם הפשרה ברורה וכי בהתאם ללשון זו, דין עמדתה להתקבל. לענין זה ר' גם עמדת הנתבעת כי ניתן להמנע מהבאת ראיות בהליך ולהכריע בסוגיה שנותרה במחלוקת על יסוד סיכומים בכתב בלבד ( עמ' 15 ש' 13, עמ' 17 ש' 18). אולם עמדת התובעת היתה שונה. התובעת סברה וטענה כי הן לאור לשון ההסכם וכן לאור נסיבות ההתקשרות יש לקבל את פרשנותה שלה להסכם והיא עמדה על הבאת ראיות ( עמ' 14 ש' 15-13). במצב דברים זה היה על הנתבעת לקחת בחשבון את האפשרות שיקבע כי לשון ההסכם אינה מספקת להכרעה וכי יש לפנות אל נסיבות הענין.

התובעת, ניתן להעיר, לקחה סיכון מקביל כאשר מצאה לנכון שלא להגיש חוות דעת שמאי מטעמה אשר בה תוצב מסקנה שונה מעמדת המצהיר והשמאי מטעם הנתבעת לגבי תוצאת השימוש ב'עקרונות שמאיים' שבהסכם הפשרה.

30. מכל מקום, "השורה התחתונה" היא – כנזכר - כי בפני בית המשפט עמדה רק עדות ישירה אחת לגבי ישיבות המשא ומתן ונסיבות ההתקשרות - עדותו של עו"ד פישלר.

31. עו"ד פישלר הצהיר והעיד כי בדיונים לקראת הסכם הפשרה השתתפו שמאי מקרקעין מטעם הצדדים, כי היה צורך לגשר על פער רב שהיה בין עמדות השמאים ( סע' 3 לתצהיר), כי ההסכמה היתה לשלם סך של $29.33 למ"ר (+ מע"מ) בערכי יום התפיסה (18.8.1999) וכי הסכום עליו הוסכם לבסוף, שולם גם עבור ויתורה של התובעת על נזקים והפסדים עקיפים שנזכרו בהסכם הפשרה ( כמו בגין אבדן זכויות עיבוד, אבדן הכנסות, הגדלת הוצאות העיבוד, וכו'; סע' 8 ו- 13 לתצהיר).

בתצהירו (סע' 13) טען עו"ד פישלר כי מעולם לא היתה כוונה שתערך שומה חדשה לשם קביעת תשלום הפיצויים בגין יתרת המקרקעין וכי ככל שהיה כך מוסכם, היה הדבר בא לידי ביטוי בהסכם. הוצהר כי הוסכם בברור על כך שיהא על הנתבעת לשלם עבור יתרת המקרקעין חלק יחסי מתוך הסכום שכבר נקבע. עו"ד פישלר הצהיר כי המונח " עקרונות שמאיים" שבסעיף 4 להסכם הפשרה, בא " להשלים את האמור במבוא, כי התשלום יעשה לפי אותו יחס כאשר הסכום לתשלום כבר נקבע בהסכמה ע"פ השמאויות שעמדו בפני הצדדים" (סע' 14 לתצהיר).

32. עמדתו של עו"ד פישלר לא עורערה בחקירתו.

"ת. הניסוח שנכתב נכתב באופן הברור ביותר שזה יהיה לפי חלק יחסי. אם מישהו היה חושב שצריך לעשות שומה חדשה היו כותבים את זה במפורש והיו ממנים שמאי. זה לא נכתב. העקרונות השמאיים נכנסו לתוך המספר שאליו הגענו בסופו של דבר.
ש. לא היה יותר פשוט לכתוב להחליף את המילים עקרונות שמאיים במילים לפי אותו יחס, או חישוב אריתמטי פשוט.
ת. אפשר לנסח איך שרוצים כל דבר. אף אחד לא העלה בדעתו באותו זמן שמע"צ תבוא היום ותהיה יצירתית ותטען דבר שלא סוכם ולא דובר עליו ודובר בדיוק ההיפך. זה יצירתיות מאוד יפה ואני לא יודע של מי. לכן נכתב במפורש לפי אותו יחס והדבר היה ברור.
ש. מי בדיוק אמור לערוך חישוב בהתאם לעקרונות שמאיים. מי? עו"ד? חקלאי? מהנדס? או שמאי מקרקעין?
ת. מי שצריך לעשות את זה זה עו"ד כחלון ואני שיודעים להכפיל וחלק שני מספרים. לקחת את ה- 43 ולחלק את זה למספר הדונמים ולהכפיל ב- 10.057 ויש את התוצאה. לא צריך שמאי ולא מהנדס ולא בורר."

עמ' 27 ש' 22 – עמ' 28 ש' 8.

33. אין ראיות מטעם הנתבעת שהיה בהן כדי לסתור את עמדת התובעת בענין אומד דעת הצדדים במשא ומתן ובעת ההתקשרות.

34. עמדתה של התובעת בענין כוונת הצדדים גם מתיישבת עם העובדה שהסכם הפשרה נכרת לאחר התדיינות ובדיקות שמאיות ויש הגיון בטענה שהצדדים חפצו במנגנון פשוט אשר ייתר צורך בהתדיינות נוספת לגבי שיעור הפיצוי.

35. אשר לסבירות הסכום העולה מעמדתה של התובעת – עמדת התובעת היא כי סכום זה ( $29.33 למ"ר) היווה פשרה בין עמדות הצדדים ( אשר היה פער ניכר בין חוות הדעת מטעמם) וכן כי יש לזכור שכנגד התשלום לפי הסכם הפשרה ניתן ויתור גם על טענות נוספות.

מהסכם הפשרה עצמו אכן עולה כי כנגד התשלום ניתן ויתור גם על טענות אחרות ( סע' 3, סע' 7 להסכם). כמו כן לא נסתרה טענת התובעת כי במועדים רלוונטיים שולמו עבור מקרקעין סמוכים, סכומים המשקפים ( אפילו) שווי של $46 למ"ר ( ר' הסכמים שצורפו כנספח ד' לתצהירה של גב' פויכטונגר; כן ר' סע' 3 לתצהיר עו"ד פישלר). לא אותרו טיעונים מטעם הנתבעת כאילו ההסכמים אותם צרפה התובעת אינם משקפים שטח סמוך או את השווי הנטען למ"ר.

36. הנתבעת טענה בסיכומיה כי עמדת התובעת לגבי שווי מ"ר של $29.33 אינה יכולה להשמע שכן היא עומדת בסתירה למסמך בכתב – נספח א' להסכם הפשרה בו מצויין שווי של $20 למ"ר.

הגם שהנתבעת לא פרטה את עמדתה, נראה כי זו נסמכת על הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני , וליתר דיוק על סיפא הוראה זו. הסיפא מתייחס לטענות כנגד מסמך בכתב אותן "צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע" ( ראשית הסעיף מתייחסת ל תביעות אשר "צריך להוכיח במסמך בכתב"). מבלי להדרש לניתוח הוראת חוק זו (והצדדים לא טענו כלל לענין), לא מצאתי כי יש בטענה כדי למנוע מהתובעת להעלות את טענותיה וזאת ממגוון טעמים.

37. כך למשל, טענות התובעת בענין השווי למ"ר אינן טענות אשר בעטיין התובעת טוענת כי אין לקיים את הסכם הפשרה. עסקינן בטענות הנוגעות לפרשנותו של ההסכם והדרך בה, לטעמה של התובעת, יש ליישם סעיפים בגופו של ההסכם ( להבדיל מגופו של נספח, אשר כפי שראינו, אין אליו הפנייה בסעיף הרלוונטי בהסכם). מבחינת התובעת, גם אם יקבע כי פרטי נספח א' הינם לצרכי התשלום שבוצע לפי הסכם הפשרה, ממילא טענתה היא כי פרטי הנספח אינם בבחינת "היחס" או "העקרונות השמאיים" אלא כי העקרון שהוסכם הוא נטילת הסכום שבהסכם הפשרה והכפלתו בחלק היחסי. הטענה בענין $29.33 באה לתמוך בטענה הפרשנית אך אינה תלויה בה. ר' למשל: "הראיות בעל פה אינן באות לסתור או לשנות את האמור במסמך, אלא באות לשם פרשנות המסמך. קבלה של ראיה בעל פה לשם פרשנות מסמך אינה אסורה, והיא לעיתים אף רצויה לשם התחקות אחר אומ ד דעת הצדדים בהתאם לדיני הפרשנות הנהוגים אצלנו..... סעיף זה [80 – ת.א.] איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו" ( רע"א 5438/09 עו"ד יוסף גרוסמן נ' אסלן (19.11.2009) , בעמוד 9 ופסיקה הנזכרת שם).

38. עוד ניתן לציין כי לא אותרה התנגדות של הנתבעת בשלב הבאת הראיות לעדותו של עו"ד פישלר בענין זה. ונפסק: "ראיה בעל-פה נגד מסמך, שהושמעה ללא התנגדות - קבילה היא. מכאן, גם אם נקבל את טענת המערער, כי המדובר בענייננו בעדות בעל-פה נגד המסמך (במובחן מעדות נגד התביעה), הרי העיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מצביע על כך, כי זו הושמעה בלא כל התנגדות. ....אם נמנע בעל דין מלהתנגד לעדות בעל פה, נעשתה העדות כשרה להוכחת עיסקה, ושוב אין בידו להסתייע בהלכת הסעיף 80 הנ"ל..." (ע"א 207/86 מגן נ' בכר, פ"ד מב(4) 63 (30.11.1988), בעמ' 71).

39. במקביל לאמור, אין לכחד כי גירסת התובעת אינה מתיישבת בנקל עם נתוני נספח א' להסכם הפשרה ובפרט עם העובדה שבאחת משורות הטבלה נכתב כי שווי למ"ר קרקע הוא $20, כי סך השטחים הנזכרים בה ( כולל יתרות ושטחים כלואים) הוא 64,374 מ"ר וכי תחשיב של סך שטחים זה כשהוא מוכפל ב-$20 ובשער הדולר במועד הקובע, מביא לסכום הפיצויים בסוף הטבלה ובגופו של הסכם הפשרה.

40. עו"ד פישלר אישר כי התובעת חתומה על הנספח והוא מחייב אותה ( עמ' 28 ש' 22-18) ובמקביל העיד כי המספרים שכתובים בנספח " אף פעם לא עניינו אותנו" (עמ' 28 ש' 27-26) וכי רק עתה, לקראת הדיון, הם נבחנו ונמצא כי הם אינם נכונים – " השורה התחתונה" נכונה ( סכום סה"כ הפיצויים בסיום הטבלה), אבל " בפנים המספרים לא נכונים" (שם).

ובהמשך: "... אותנו עניין בסופו של דבר כמה נקבל עבור דונם... נבנתה טבלה כפי שנבנתה וגם לא מעניין אותי איך נבנתה. ויתרתי גם על כל הפגיעות האחרות שהיו לי. איך זה נכנס בתוך הטבלה הזאת? גם זה לא נכנס בטבלה. אמרנו 30 דולר לדונם, מקובל עלינו. ואז עשינו את ההסכם... זו טבלה שמע"צ עשתה. לא בדקנו אותה. לא עניין אותי. עניין אותנו השורה התחתונה של מה אנחנו מקבלים. אם אתה מדבר על פגיעות אחרות שויתרנו עליהם הם אינם פה. כתבנו שאנחנו מותרים על כל הדברים שכתבנו עליהם וזה לא נכנס פה" (עמ' 29 ש' 27-13).

41. עדותו של עו"ד פישלר היתה ברורה ועקבית. ניתן אמנם להסתייג מעמדה לפיה מסמך מפורט שחתום ע"י בעל דין לא עניין את בעל הדין בעת החתימה ולא נבדק על ידו, אולם אין בכך כדי לגרוע מגירסתו ועדותו. גירסה זו גם נתמכת בכך שנמצא כי יש נתונים הנזכרים בנספח א' ואינם נכונים לשיטת הנתבעת עצמה ( כמו שטחה של חלקה מס' 1) (עמ' 41 ש' 21-20).

42. עו"ד פישלר הצהיר כי נספח א' צורף כדי להבהיר מהם השטחים שנתפסו בכל חלקה וחלקה ( והתשריט נספח ב' צורף באופן המגדיר את השטח שנתפס בפועל) וכי " הנספחים לא צורפו כדי להוות הסבר לעצם התשלום, אלה ניתנו ע"י אנשי מע"צ בוועדות הפשרות של מע"צ לפני שהסכם הפשרה.... אושר. התובעת לא נטלה חלק בהליך זה" (סע' 7 לתצהיר). הנתבעת לא הביאה ראיות לענין הנסיבות להכנת הנספחים.

43. הרושם שהתקבל מתוך התשתית הראייתית כפי שהובאה בהליך זה הוא כי נספח א' הוכן לצרכי זיהוי השטחים ומטעמים הקשורים במע"צ עצמה, יתכן כדי " להעביר" את הסכם הפשרה במסגרת וועדת הפשרות. אין גם לשלול את האפשרות כי מטעם זה תואם הסכום בהסכם הפשרה את התחשיב של הנתבעת בהסכם וכי מבחינתה של התובעת, כל זמן שתוצאת הדברים הגיעה לכדי שווי מסוים למ"ר אשר מקובל עליה, היא היתה אדישה לדרך בה הדברים מחושבים ובאים לידי ביטוי. ההתרשמות היא כי אין בתוכנו של נספח א' כדי לשקף את ההסכמות בענין " עקרונות שמאיים" או בענין הבסיס להסכם הפשרה.

אין לשבח את שיתוף הפעולה של התובעת עם הדבר ואת נכונותה לחתום על אשר התבקשה מבלי להדרש לתוכנו. יחד עם זאת, כך העלו הראיות. חרף הקושי העולה מכך, לא מצאתי, לאחר בחינה ושקילה, כי יש בסוגיה זו זה כדי לגרוע ממסקנות הדיון.

44. במסקנה דלעיל, לגבי קבלת עמדת התובעת בענין משמעות נספח א' ובענין דרך חישוב סכום הפיצוי לפי הסכם הפשרה, משתלבת מסקנה נוספת הנובעת ממנה במידה רבה.

ראינו כי לפי עמדת התובעת, לשם חישוב הפיצוי עבור יתרת המקרקעין יש ליטול את היקף השטח של יתרה זו ולחלקו בשטח של 43,892 מ"ר, שהוא השטח שנתפס בשלב הסכם הפשרה. את התוצאה העולה מפעולת חילוק זו, יש לכפול בסכום שנקבע בהסכם הפשרה. עוד ראינו כי לפי שיטת מע"צ, יש לחלק את היקף השטח של יתרת המקרקעין, בשטח של 64,374 מ"ר ( ולא בשטח של 43,892 מ"ר). זאת משום שהפיצויים לפי הסכם הפשרה שיקפו לא רק את השטח שנתפס בפועל (43,892 מ"ר) אלא גם פיצוי ( חלקי) עבור חלקים של חלקות שלא נתפסו ( וכי מתן פיצוי מלא עבור חלקי חלקות אשר עבורם ניתן פיצוי חלקי, כ"יתרת הפקעות", בשלב הסכם הפשרה, יהווה פיצוי בכפל).

משבאנו לכלל מסקנה כי תחשיב הפיצוי – בכל הנוגע לאומד הדעת המשותף של הצדדים ( ויהיו אשר יהיו תחשיבי מי מטעמה של הנתבעת מאחורי עמדתה) – אינו נגזר מהתבססות על נתוני נספח א' כפי שהם, המענה גם לסוגיה קונקרטית זו ינתן בהתאם. כלומר – חישובי היחס יהיו על יסוד השטח שנזכר בגופו של הסכם הפשרה, השטחים שנתפסו בפועל, כפי שהם עתידים בהמשך להתייחס לשטח של יתרת המקרקעין. מסקנה זו נתמכת בעובדה שהסכם הפשרה קובע מפורשות שהתשלום לפיו מהווה ויתור על טענות נוספות אותן העלתה התובעת ( סע' 3, סע' 7 להסכם) בעוד נראה שחישוב לפי $20 למ"ר אינו כולל פיצוי על פגיעות מהסוג שנזכר בסע' 7 להסכם ( עמ' 42 ש' 12-11).

45. להשלמת התמונה יצויין כי אף אם היה נקבע כי הדרך לקביעת פיצוי כיום הינו לפי " עקרונות שמאיים" שבנספח א' להסכם הפשרה, הרי שיש בעייתיות לקבל את חוות הדעת שהובאה מטעם הנתבעת בענין זה.

בדיון התברר, בין השאר, כי חוות הדעת ניתנה לאחר עיון בתשריט שונה מאשר התשריט שצורף להסכם הפשרה ( תשריט שכלל עדכונים מאוחרים יותר; עמ' 38 ש' 26-9). כן נמצא כי בעוד נתוני השומה בנספח מתייחסים לפיצוי שינתן בענין " שטח כלוא" (עבורו הוגדר מקדם של 0.5), בחוות הדעת מטעם הנתבעת בענין ההפקעה הנוכחית אין התייחסות מפורשת לשטחים כלואים. בחקירתו טען השמאי מטעם הנתבעת כי ענין השטח הכלוא גולם בשיעור פגיעה ברכיב אחר. מתוך התחשיב לא ניתן לדעת מהם פרטי הגילום, ככל שבוצע. ר' לענין זה עמ' 42 ש' 23 – עמ' 43 ש' 7.

עוד ניתן לציין כי נתוני השומה בנספח להסכם הפשרה מתייחסים לפיצוי שינתן בגין יתרות לאחר ההפקעה ומציינים מקדם מסוים, בענין כל חלקה. גם לאחר השלמת ההפקעה יש יתרות. מנגד, יש חלקות שבעבר ניתן לגביהן פיצוי כיתרות הפקעה ואילו עתה מדובר בשטח שנתפס בפועל. בחוות הדעת מטעם הנתבעת אין זהות בין המקדמים בנספח א' לבין המקדמים בהם נעשה שימוש בתחשיב לגבי ההפקעה הנוכחית. ניתן להבין טענה כי לגבי שטח שהיווה בעבר יתרה וניתן לו בעבר מקדם X, וכיום הוא נתפס בפועל, אין לתת עתה מקדם X אלא מקדם של 1-X ( על מנת להשלים ל-100%) (עמ' 42 ש' 18-13, עמ' 44 ש' 16-14), אולם ראשית, הדבר מקשה עוד יותר על תחשיבים ופוגע בטיעון לפיו יש לראות בנספח נתוני השומה שצורף להסכם הפשרה משום " עקרונות שמאיים" שלאורם יש לחשב את הפיצוי עתה. בנוסף, הסתבר שבחלק מהמקרים, שטח מסויים היה יתרה ועודו יתרה, אולם השמאי מטעם הנתבעת לא נתן לו פיצוי לפי המקדם שניתן בעבר ליתרה, אלא מקדם שונה, לרבות נמוך יותר ( ר' למשל חלקות 6 ו-31 בטבלת פיצוי בגין יתרות בעמ' 17 לחוות הדעת; עמ' 43 ש' 8 – עמ' 44 ש' 9 ). יתכן שהמקדמים בהם הנתבעת טוענת כי יש לעשות שימוש עתה הם ' הולמים' מבחינה שמאית אולם השוני מעלה קשיים, ובהם בעייתיות בענין הטיעון לקיום עקרונות שמאיים בנספח אשר כוונת הצדדים היתה לעשות בהם שימוש בעתיד כמו גם טענה של יישום עקרונות כאלה.

הערה וסיכום
46. לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 1491/16 פלונית נ' פלוני (14.4.2016); בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.2011); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (15.6.1983)), ובכלל האמור אי הבאת פרוטוקולים מוועדת הפשרות של הנתבעת; הטענה כי הנתבעת לא כפרה בכתב ההגנה בסכום אותו עליה לשלם; ועוד.

47. לנוכח האמור בפסק דין זה לעיל ולאחר בחינת מכלול החומר, מתקבלת עמדת התובעת בענין הסוגיה שנותרה במחלוקת – התחשיב לענין הפיצויים שעל הנתבעת לשלם עבור יתרת המקרקעין.

48. למרות תוצאה זו, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות וזאת בין השאר על רקע הבעייתיות בעדויות מטעם התובעת לגבי יחס העדים אל מסמכים שנחתמו. אמנם לא היה בבעייתיות זו כדי להביא לשוני בתוצאה לגופו של ענין, אך מצאתי לתת לה ביטוי בשלב ההוצאות. בנוסף יצויין כי לא נשללה האפשרות שדרך התחשיב של התובעת יכולה להביא לפיצוי ביתר (הגם שבהחלט יתכן כי דרך התחשיב מטעם הנתבעת היתה מובילה לפיצוי בחסר).

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ח, 11 יולי 2018, בהעדר.

____________________
תמר אברהמי, שופטת