הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 40005-02-16

לפני
כבוד ה שופטים, ישעיהו שנלר, סג"נ-אב"ד; ד"ר קובי ורדי סג"נ ; עינת רביד

המערער:

יצחק בללו

נגד

המשיבים:

1.מנהל העיזבון עו"ד קורן
2.עיזבון אורה פיטגרו ז"ל
ע"י ב"כ עו"ד עינב כהן

פסק דין

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת עידית ברקוביץ) במסגרת תא"ח 5491-03-13 ות"א 59303-01-15 מיום 22.12.15.

2. במרכזם של שני ההליכים עמדה דירה ברח' ביאליק 22 א' בתל אביב (להלן: הדירה או המושכר) וכשהמשיבים הגישו תביעה לפינוי המושכר כנגד המערער. ההליך השני עניינו תביעה שהוגשה לבית הדין לשכירות על-ידי המערער, במסגרתה ביקש להכריז עליו כדייר מוגן בדירה.
ההליכים בשני התיקים אוחדו.
מדובר בדירה אשר בעלת הזכויות בה הייתה אורה פיטגרו ז"ל (להלן: המנוחה) אשר עו"ד משיח כיהן כאפוטרופוס של המנוחה כחסויה, ולאחר פטירתה כמנהל עזבונה. בהמשך, לפי בקשת היורשים מונה עו"ד קורן כמנהל עזבון זמני במקום עו"ד משיח, ולאחר שניתן צו ירושה, הפך למנהל עזבון קבוע (להלן: מנהל העזבון).

3. בתביעת הפינוי נטען כי המערער שכר את המושכר מהעזבון, ו כי ביום 13.11.11 הגיע עו"ד קורן מנהל העזבון , להסכמה עם המערער כי זה יפנה את הדירה , אולם חרף ההסכמה המערער לא עזב את הדירה, באופן שהחל מחודש נובמבר 2011, שוהה המערער בדירה ללא הסכם שכירות תקף. כך גם החל מחודש נובמבר 2012 הפסיק המערער לשלם את דמי השכירות, ובגין האמור הוגשה תביעת הפינוי.
המערער שלא היה מיוצג הגיש כתב הגנה אשר ממנו עלה, כך בפסק הדין, כי היה לו סיכום עם מנהל העזבון הקודם, עו"ד משיח, לפיו יוכל להישאר בדירה כל חייו.
בית המשפט קמא קבע כי לא רק שהטענה לא הוכחה, אלא הפוך מכך, היא הופרכה מהיסוד, תוך הפנייה לעדותו של עו"ד משיח, אשר הסביר כי בתפקידו כאפוטרופוס של המנוחה-החסויה, ולאחר פטירתה כמנהל עזבונה, אכן השכיר את הדירה למערער בשכירות בלתי מוגנת וכי לעולם לא הבטיח את אשר טוען המערער.
יתר על כן, כהוכחה לגרסתו ציין עו"ד משיח כי חוזה השכירות הוארך מידי שנה בשנה וכי בכל שנה נחתם חוזה, הואיל שבכל שנה חל שינוי בגובה דמי השכירות.
עוד נטען כי בכל מקרה בתפקידו כמנהל עזבון לא יכול היה להבטיח את אשר נטען כאילו הבטיח.
בית משפט קמא קבע כי הוא נותן אמון בעדותו של עו"ד משיח אשר אינו בעל ענין בהליך, לרבות הראיות התומכות בגרסתו, דהיינו אותם חוזי שכירות שנחתמו בין הצדדים. מנגד, בית המשפט לא קיבל את עדותו של המערער, הן בהיותה עדות יחידה של בעל דין אשר לא נתמכה בכל ראיה חיצונית והן בהיותה סותרת את אשר צויין בחוזי השכירות, כי השכירות אינה מוגנת לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972.

4. עוד קבע בית המשפט כי בכל הקשור לתקופת השכירות מקבל הוא את גרסת עו"ד משיח, כי גם אם הייתה מחלוקת אם היה חוזה תקף עד ל- 31.12.11, הרי אין חולק כי לא הוצג כל חוזה שכירות מכוחו זכאי המערער להחזיק בדירה, לאחר תום שנת 2011 ובוודאי שלא לאחר 31.12.12.
גם בנושא זה קבע בית המשפט כי הוא מאמץ את גרסת המשיבים לפיה לאחר תום שנת 2012, לא היה בין הצדדים כל הסכם שכירות ולא ניתנה גם הסכמה להחזקתו של המערער בדירה.
עוד הפנה בית המשפט למסמכים שנחתמו בין מנהל העזבון, עו"ד קורן, לבין המערער אודות מועד פינוי הדירה, אך לא מצא בהם כל סיוע או מקור לזכותו של המערער להמשיך ולהחזיק בדירה בלא הסכם שכירות תקף ובלא תשלום דמי שכירות.
עם זאת, ביחס לתקופה בה חדל המערער מתשלום דמי השכירות, הגם שהמערער ציין כי חדל מתשלומם בשנת 2011, הרי לאור התצהיר התומך בתביעה בו צויין כי החל מחודש נובמבר 2012 הפסיק המערער לשלם את דמי השכירות, אימץ בית המשפט גרסה אחרונה זו.

5. בית המשפט לא התעלם מטענותיו של המערער אודות זהות הבעלים של הדירה ובעניין זכותו של מנהל העיזבון להגיש את התביעה לפינוי הדירה כמו למוכרה, אך לא מצא ממש בטענותיו אלו.
ראשית, קבע בית המשפט כי החזקת המערער בדירה הייתה מכח הסכם שכירות, אשר מלכתחילה נחתם מטעם המנוחה כבעלת הזכויות בדירה ומשכך מנוע המערער מלהעלות טענות כנגד הפועלים מטעם המנוחה, ולכפור בכך שהמנוחה בעלת הזכויות בדירה.
מבלי לפגוע באמור, ציין בית המשפט כי הוצגו בפניו די ראיות לבסס את היות המנוחה בעלת הדירה, כך נסח מקרקעין, כך רישום הערה על ניהול העיזבון, וכך גם אודות החלטות בית המשפט בענין מינויו של עו"ד קורן כמנהל העזבון.

6. כמפורט לעיל, הגיש המערער הליך לבית הדין לשכירות, בו ביקש להכיר בו כדייר מוגן בדירה.
המערער לא התייצב לישיבת ההוכחות וטענותיו לא הוכחו כמפורט בתצהיר שהוגש בתמיכה לתביעתו, כשהוא אף נמנע מלהגיש תצהירי עדות ראשית, ומשכך קבע בית משפט קמא כי דין תביעתו להידחות על הסף.
הגם שכך, ולמעלה מהנדרש, בחן בית המשפט את טענתו וגרסתו של המערער ודחה אותן לגופן.
ראשית, טענת הדיירות המוגנת לא עלתה מלכתחילה בכתב ההגנה שהוגש כנגד תביעת הפינוי ואף לא אוזכרה בתביעה הקודמת שהגיש המערער לבית המשפט לעניני משפחה. שנית, טענת המערער כי הובטח לו כי יהיה דייר מוגן בדירה, אף היא לא רק שלא הוכחה, אלא הופרכה, ושוב תוך הפנייה להוראות בחוזי השכירות הן בכותרתם והן בגוף החוזה וכי מדובר בעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב.
שלישית, כי במועד הרלבנטי להשכרת הדירה, שנות ה- 90 המאוחרות, החזקה הינה כי השכירות אינה מוגנת, אלא אם המושכר הושכר בדמי מפתח והוסכם כי השכירות מוגנת. בענין אחרון זה, לא הציג המערער בדל ראיה אשר יש בו ללמד על הסכמה שהשכירות תהיה כפופה להגנת הדייר אלא נהפוך הוא.
כך גם דחה בית המשפט את טענת המערער כאילו שילם דמי מפתח על דרך ההשקעות שביצע בדירה, מעת שלא הונחה כל תשתית ראייתית. יתר על כן, בהתאם לפסיקה, אין בהסכמה של בעל הבית לעבודות שיפוץ המבוצעות על-ידי הדייר כדי להצביע על הסכמתו להפוך את השכירות של המושכר לדיירות מוגנת, כשהיפוכם של דברים עולה מתנאי חוזי השכירות.
גם מהפן העובדתי קבע בית משפט קמא כי לא הוכחה הסכמה של מנהלי העזבון לנטען על-ידי המערער בכל הקשור להשקעה, אלא הפוך מכך, וכעולה ממכתב עו"ד משיח אשר הדגיש כי הרשות לבצע שיפוצים בדירה אין בה לפגוע בזכויותיה של המנוחה, בעלת הדירה, וכעולה גם מעדותו בבית המשפט.

7. משכך, קבע בית המשפט כי המשיבים הוכיחו כי זכויות הבעלות בדירה רשומות על שם המנוחה, כך גם שעו"ד קורן מונה כמנהל עזבונה, ועל כן רשאים היו להגיש את תביעת הפינוי וכי היה על המערער להראות כי הוא מחזיק כדין, וכי הוא זכאי להמשיך בכך, אולם מסקנתו כי אין המערער זכאי לכך ועל כן עליו לפנותה.

8. בית המשפט אף התייחס לטענת המערער כי הוא זכאי לפיצוי בגין ההשקעות שהשקיע בדירה, כאשר לטענתו מדובר על השקעות בין השנים 1997 עד 2003, שאזי נכנס לניתוח ולא השקיע.
בהקשר לקביעה זו ציין בית משפט קמא כי תביעה דומה הוגשה על ידי המערער לבית המשפט לעניני משפחה, אך נמחקה בפס"ד. כך גם הוסיף בית המשפט כי במסגרת ההליכים שבפניו, מלבד אמירה של המערער אודות ההשקעות שביצע בראשית החזקתו את הדירה, לא הונחה כל תשתית ולו מינימאלית המאפשרת קיום דיון בסוגיית הפיצוי המבוקש ודי בטעם זה לקבוע כי אין מקום לבחינת פיצוי כספי במסגרת ההליכים שבפניו. בנוסף, מבלי שיהיה בכך לקבוע מסמרות, אודות עצם הזכאות לפיצוי, ציין בית המשפט כי לא מדובר בנסיבות אשר יש בהן להתנות את הפינוי בפיצוי "בין היתר מחמת החזקתו של מר בללו בדירה בלא כל זכות, ובלא לשלם מאומה בגין החזקתו" (סעיף 25 לפסק הדין).
9. בית המשפט לא נמנע מלבחון ולהתייחס לשיקולי צדק, ככותרת בפסק הדין לפרק בו נדרש בית המשפט לנתונים האישיים של המערער.
בהתאם לאשר צויין בפסק הדין, מדובר באדם מבוגר, נכה, קשה יום המתקיים מקצבת בטוח לאומי והסובל משלל בעיות רפואיות קשות ובין היתר ליקוי ראייה חמור עד כדי עיוורון.
ואכן, בסיכומים שהוגשו מטעם המערער על ידי עו"ד שעשוע-צבי אשר מונתה כאפוטרופא לדין, התמקדה בטיעונים הומניים וביקשה כי משיקולי צדק הפגיעה בו תהא מנימאלית , באופן שיקבע פיצוי הולם בעקבות הפינוי ככל שבית המשפט יורה עליו, תוך הפניה ל "סעד מן הצדק" בעת פינוי דיירים מוגנים, אולם בית המשפט ציין כי אינו יכול להיעתר לבקשה זו ומעת שלא מדובר בדיירות מוגנת, אלא שכירות חופשית.
יתר על כן, לאור המצב המיוחד נעשו נסיונות אין ספור על-מנת להביא לפינוי הדירה מחד גיסא, תוך מזעור הפגיעה במערער מאידך גיסא, אולם, גם הנסיונות למתן "דמי פינוי" מטעמים הומניים, לא צלחו בהיעדר שיתוף פעולה מצד המערער.

10. לבסוף, בכל הקשור למועד הפינוי ניתנו למערער 90 יום להתארגנות תוך הדגשה כי הדירה נמכרה לצד שלישי, וכך חוייב המערער בהוצאות לרבות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, כאשר בית המשפט קובע כי ככל שהמערער יפנה את הדירה בלא צורך בהליכי הוצל"פ, יהיה פטור מתשלום זה.

11. עוד יש להוסיף כי בהתאם לאשר פורט בפסק הדין, לאחר שהמערער הגיש בקשות, החליט בית המשפט כי קיים ספק ניכר באשר ליכולתו לנהל את ענייניו ולהתגונן בפני תביעת הפינוי ועל כן מצא לנכון בית המשפט למנות למערער אפוטרופוס לדין אשר ייצגו בהליך הנידון.
עוד נקבע כי הלשכה לסיוע משפטי תמנה עורך דין מטעמה לתפקיד זה, תוך מתן ארכה להגשת סיכומי המערער. ואכן, מונתה עו"ד שעשוע-צבי מהלשכה לסיוע משפטי לתפקיד האמור וכבאת כוחו של המערער.

12. המערער הגיש את הערעור בעצמו ושלא באמצעות עורך דין וכשקשה היה להבין באופן ברור מה השגותיו על פסק הדין.
המערער טוען כי לא הגיע למועד ההוכחות בתביעה בעניין מעמדו בדירה מאחר ולא קיבל זימון לדיון וכך גם קיבל טיפול רפואי דחוף בבית החולים, בהוסיפו כי פקיד העזר כנראה שלא הניח את ההזמנה בפתח הדלת, היות וקיימת דלת כניסה לבית והיא נעולה. עוד טען כי ה אפוטרופא לדין שוחררה על ידו בתאריך 18.1.15 והוא ניתק עמה מגע ולטענתו בית משפט קמא לא קיבל בקשתו אלא כפה עליו את רצונו וזאת בחוסר סמכות , הואיל ומדובר במשרת אמון ולא ניתן לכפות יצוג שכזה או מינוי שכזה.
עוד טען כי נגרם לו עיוות דין באופן שנאלץ לעקור מביתו, בהוסיפו כי אכן היה מפנה את הדירה מרצונו, אולם אמנם הוא לא הבעלים אבל הוא מושקע, כך המערער.
כך הוא משיג על החלטות שונות לרבות איחוד הדיון. כך גם טען כי לא היה משקיע בדירה ולא היה שוכרה אם לא הייתה לו התחייבות למגורים כל חייו. כך התייחס למנוחה ואשר הייתה מאשרת לו. עוד הוא משיג ומתייחס לשאלת הבעלות בדירה ואם בכלל היו זכויות למנוחה.
המערער אף מלין על כך שבית המשפט נתן אמון בעדותו של עו"ד משיח וכך גם טעה במסקנותיו נוכח הראיות שעמדו בפניו.
בדיון בפנינו אישר המערער כי אכן אינו מתגורר בדירה ובלשונו "עקרו אותי מהדירה". כך גם טען כי בפסק הדין כל הקביעות כנגדו. עוד נדרש הוא לטענה כי הוא ביקש לדעת אם לאחר מינוי האפוטרופא לדין יתקיים דיון נוסף וכי פנה הרבה פעמים לבית משפט קמא בנושא זה. כך גם טען כי פנה למזכירת בית המשפט למשפחה וטען בפניה כי רוצים לזרוק אותו מהדירה וכי "תגידי לי אם יש מסמך שמוכיח שהדירה לא שייכת לעיזבון?", כאשר בהתאם לאשר הומצא לו הדירה לא מופיעה ברשימת הנכסים שהותירה המנוחה וכך גם לא מופיעה ברשימות אחרות , וכי על כן הדירה לא שייכת לעיזבון.
בהתייחס לטענה כי הדירה נמכרה, טען כי לא קיבלו את התמורה וכי רק רשמו הערת אזהרה , ולכן הוא רוצה שיחזירו אותו לדירה מאחר והוא מתגורר ברחוב וכשלטענתו השקיע בדירה הון תועפות. עוד טען כי לא היה מקום לקביעה כאילו הוא הפר הסכם.

13. בתמצית, נציין כי המשיבים טענו בעיקרי הטיעון כי המערער עזב כבר את הדירה אחרי שהחזיק בה שנים ללא הסכם שכירות תקף ומבלי לשלם שכר דירה למשיבים משך למעלה משלוש שנים תוך שהוא גורם נזק אדיר לעיזבון ומשאיר את הדירה כאי חורבות. זאת לאחר שהדירה נמכרה במכירה שאושרה על ידי בית המשפט לענייני משפחה וכשכיום עומדת תביעה כספית של רוכש הדירה כנגד המערער , בגין נזקים שגרם לדירה. יתר על כן, המכירה נעשתה תוך הפסד רב לעיזבון וליורשי המנוחה הן מאחר והמערער לא פינה את הדירה, הן לאור ההליכים הממושכים והן מאחר והוא לא איפשר לבדוק את הדירה.
המשיבים הדגישו כי עשו הכל להגיע לפשרה, לרבות הצעות מהותיות, אולם כל זאת לשוא.
לגופם של דברים טענו כי אין מקום לשנות מהקביעות העובדתיות של בית משפט קמא בהפנותם לאשר נקבע בפסק הדין. במיוחד מעת שהמערער לא הפנה בערעורו לפגם בפסק הדין אשר מצדיק סטיה מהאמור, תוך שהוא חוזר על אותן טענות שנטענו משכבר. מדובר בשני הליכים שהדיון בהם אוחד וכי ניתן לו יומו , לרבות עם מינוי ה אפוטרופא לדין. כך גם ציינו כי לאורך ההליך טען המערער כי עו"ד מטעמו מייצג אותו ומלווה אותו.
בסופו של דבר הטענה היחידה שנדרשה לבירור, טענת המערער כאילו היה סיכום בינו לבין מנהל העיזבון הקודם, עו"ד משיח, לפיו המערער יוכל להישאר בדירה, לשיטתו, עד לאין קץ. כאמור, בית המשפט דחה מכל וכל טענה זו בהפנותו לעדותו של עו"ד משיח ואשר קבע בית משפט קמא בהקשר לכך.
בנוסף, הוצגו כל המסמכים הנדרשים לדיון בבית משפט קמא הן ביחס לבעלות והן ביחס לחוזי השכירות. כך גם נטען כי עוד ביום 13.11.11 הגיע מנהל העיזבון להסכמה בכתב עם המערער לפיה יפנה את הדירה וזאת עד ליום 30.5.12 בתנאים המפורטים בו , וכשהסכם זה אושר אף הוא על ידי בית המשפט לענייני משפחה.
חרף התקיימות התנאים, המערער הפר התחייבותו זו ועשה דין לעצמו.
כך גם מתייחסים המשיבים להתארכות ההליכים בגין התנהלותו של המערער, לרבות הגשת התביעה בבית הדין לשכירות כמעט שלוש שנים לאחר שהליכי תביעת הפינו החלו ובמטרה לעכבם, וכשלא היה כל יסוד לתביעה בבית הדין לשכירות.
בכל הקשור לנושא הבעלות, נטען במסגרת הדיון בפנינו כי הוצג נסח מלשכת רשם המקרקעין אשר צורף גם לכתב ההגנה , תוך הדגשה כי כל חוזה שכירות נחתם לשנה אחת בלבד. בנוסף , כי משך שלוש וחצי שנים לא משלם המערער מאומה וכשמנהל העיזבון אף ציין כי המערער הגיש נגדו תביעה לבית משפט לתביעות קטנות בטענה כי לא חידש את החוזה עמו.
בכל הקשור למינוי האפוטרופוס לדין, הדבר נעשה לאחר פניית המערער לסיוע משפטי וכי לאחר מינויה של האפוטרופא לדין התקיימו דיונים בנוכחותה.

14. עוד נפנה להחלטת בית המשפט במסגרת הערעור (כב' השופט ברנר) אשר דחה בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המערער, זאת חרף היות המדובר בדירת מגורים ואף לאחר התייחסות למצבו הרפואי של המערער, כל זאת לאור מבחן סיכויי ההצלחה בערעור.

15. כאמור, במסגרת הדיון בפנינו התייצב המערער וטען טענותיו תוך שזוכר הוא על פה מועדים של דיונים או הליכים אלו או אחרים, כאשר ניסינו להבין השגותיו.
אולם, לאחר ששמענו ארוכות את דבריו ולאחר העיון בהליך הממושך בפני בית משפט קמא, דין הערעור להידחות.
עם זאת מצאנו לנכון לפרט את ההליך בבית משפט קמא ובפנינו.

16. לאחר העיון עולה כי יש מקום לדחות את הערעור תוך עשיית שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, זאת לאחר שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא ואשר תומכים במסקנה המשפטית וכשלא נפלה טעות שבדין בפסק הדין.

17. למעלה מהנדרש נוסיף ונציין כדלקמן:
ראשית, לא היה מקום ואין מקום להמשך הטענה של המערער, כי בעלת הזכויות בדירה לא הייתה המנוחה. כפי שבצדק קבע בית משפט קמא, די בכך שהמערער התקשר בחוזי שכירות מול המנוחה ו/או הפועלים מטעמה כמשכירה מול שוכר, למנוע מהמערער להעלות טענה שכזו. יתר על כן, מעת שהדירה נמכרה לצד שלישי באמצעות מנהל העיזבון ובאישורו של בית משפט, שוב אין יסוד לטענה זו.
למעשה, אין ולא הייתה למערער כל טענת הגנה, כנגד תביעת הפינוי ועל אחת כמה וכמה לאור קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.
שנית, הדירה נמכרה לצד שלישי ובאישור בית המשפט לענייני משפחה, וכך גם פונה המערער בפועל מהדירה, ועל כן בכל הקשור לנושא הפינוי הרי מדובר על "מעשה עשוי".
שלישית, מתוך דברי המשיבים וכך גם כעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, כי בית המשפט עשה כל שביכולתו על מנת שהמערער לא יצא מהדירה בלא כלום וכשגם המשיבים היו נכונים להצעות פשרה חריגות, בהתחשב בכך שלמעשה לא היו למערער טענות ראויות כנגד התביעה. אולם, המערער לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו, ולא אחת, ומשכך אכן לא היה מנוס אלא להורות על פינויו.

18. מהדין היה לחייב את המערער בהוצאות משמעותיות, אולם בהתחשב במצבו הרפואי נסתפק בחיוב בהוצאות בשיעור הפיקדון שהופקד.

19. אשר על כן, הערעור נדחה והמערער ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
המזכירות תעביר את הפיקדון שהפקיד המערער למשיב 1.

20. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין למערער (ת"ד 3510 תל אביב) וכך גם לב"כ המשיבים.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ז, 22 דצמבר 2016.

ישעיהו שנלר,
שופט, סג"נ
אב"ד
ד"ר קובי ורדי,
שופט, סג"נ
עינת רביד, שופטת