הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 04

לפני הרכב כבוד השופטים:
רון שפירא, נשיא [אב"ד]
בטינה טאובר
תמר נאות פרי

המערערות

.1 הכשרה חברה לביטוח בע"מ
.2 סי.אר.פי. חדרים נקיים וצנרת בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שאדי אלמאדי

נגד

המשיב
סשה מישייב, ת"ז XXXXXX014

ע"י ב"כ עו"ד גלית בוחבוט

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת איילת הוך-טל), מיום 25.12.2017, במסגרת ת"א 37381-01-14.
השופטת תמר נאות פרי
רקע כללי –
עסקינן בתאונת עבודה מיום 26.12.10 (להלן: "התאונה").
המשיב ( התובע בבית המשפט קמא, להלן: "המשיב")), יליד 20.11.56 , היה כבן 54 במועד התאונה וכבן 61 במועד מתן פסק הדין קמא. המערערת 2 ( הנתבעת 1 קמא), מנהלת מפעל מתכת ( להלן: "המפעל"). המערערת 1 ( הנתבעת 2 קמא), הינה חברת הביטוח אשר הקימה פוליסת ביטוח חבות מעסיקים לגבי הפעילות במפעל. שתי המערערות יחדיו יכונו להלן: " המערערות".
המשיב עבר בעבר כמלגזן והחל לעבוד במפעל פחות מחודש לפני התאונה, כעובד ייצור.
במהלך ניהול התיק בבית המשפט קמא, התבררו מחלוקות באשר לנסיבות התאונה, באשר לשאלת האחריות ובאשר לנזק הנטען. לגבי המצב הרפואי של המשיב – הוגשו מטעם שני הצדדים חוות דעת בתחום האורתופדי ובית המשפט קמא מינה מטעמו מומחה בתחום זה, פרופ' גרשון וולפין (להלן: " המומחה הרפואי מטעם בית המשפט"). בנוסף, הוגשו מטעם שני הצדדים חוות דעת של מומחים בתחום התעסוקתי.
מטעם המשיב העידו הבאים: המשיב עצמו, עובד נוסף במפעל שזומן באמצעות בית המשפט (להלן: "העובד הנוסף") והמומחה התעסוקתי, ד"ר טמיר גפן (להלן: " המומחה התעסוקתי מטעם המשיב"). מטעם המערערות העיד עובד בכיר במפעל, שהיה האחראי על המשיב (להלן: "העובד הבכיר"), והמומחה התעסוקתי מטעם המערערות, ד"ר מונל רורליך (להלן: "המומחה התעסוקתי מטעם המערערות").
פסק הדין קמא -
נסיבות התרחשות התאונה וסוגיית החבות – לטענת המשיב, ביום התאונה עסק במיון פרופילים של מתכת במפעל, כאשר כל אחד מהם במשקל ממוצע של 5-6 ק"ג ובאורך משתנה של 3 עד 6 מטרים. הפרופילים למיון הונחו על גבי קרשים בערימה בגובה של כ-1 מ', ללא תמיכה, קשירה או עיגון, מלבד ניילון נצמד בקצוות. לטענת המשיב, תוך כדי המיון, נפלה ערימה של פרופילים במשקל מאות ק"ג על רגלו הימנית וגרמו לו לפגיעה בברך ימין. מנגד, לשיטת המערערות, העובד הבכיר ועוד עובד היו אלו שעסקו במיון הפרופילים והעברתם מהערימה לעגלת שינוע ממתכת (להלן: " העגלה"). לטענתן, במהלך העברת הפרופילים, העובד הבכיר הבחין בחוסר יציבות של הפרופילים על גבי הערימה, התריע על כך בפני שאר העובדים שנכחו במקום, לרבות המשיב, וכולם הספיקו להתרחק מהמקום לפני נפילת הפרופילים, חוץ מהמשיב, שלא הספיק "לברוח" ונפגע. עוד טוענות המערערות, כי המשיב לא נפגע ישירות מהפרופילים שנפלו, אלא שכאשר הם נפלו, הם דחפו בעוצמה את העגלה, וזו "עפה" לעבר המשיב ופגעה בו בכוח .
בית המשפט קמא מציין כי לגבי הנסיבות המדויקות של התאונה העידו למעשה רק המשיב והעובד הבכיר, שכן העובד הנוסף שהמשיב זימן למתן עדות העיד כי לא ראה בעצמו את ההתרחשות.
בהמשך נפסק כי אין חשיבות להכרעה במחלוקת לגבי הנסיבות המדויקות, שכן שתי הגרסאות מלמדות על כך שערימת הפרופילים הוצבה ללא קשירה ראויה וללא עיגון כלשהו, באופן שיוצר סיכון ממשי בעת הזזת הפרופילים, כי העובדים לא היו מצוידים באמצעי מיגון כלשהם ואף העגלה הייתה בלתי בטיחותית, בהיותה מונעת ידנית עם גלגלים ללא מעצורים. לכן, נפסק כי בין אם תתקבל גרסת המשיב לפיה עסק בפריקת פרופילים בפועל בעת שנפגע, ובין אם נקבל את גרסת המערערות לפיה המשיב עמד במקום "כצופה", אזי שהסיכון הטמון בשיטת העבודה במפעל התממש, וקמה אחריות נזיקית כלפי המשיב , כפועל יוצא של היעדר סביבת עבודה בטוחה.
היעדר אשם תורם – ממשיך בית המשפט קמא ומתייחס לטענת המערערות לגבי תרומתו של המשיב לקרות התאונה, שכן לשיטתן, המשיב עמד באזור ללא סיבה ממשית, למרות שהוזהר לעזוב את המקום. בהקשר זה נפסק כי אף אם העובד הבכיר אמר לשאר העובדים להתרחק, הדבר רק מחזק את המסקנה בדבר האחריות לקרות התאונה , ואין מקום לייחס אשם תורם לחובת המשיב.
הפגיעה והנכות הרפואית עקב התאונה – מוסכם כי מיד לאחר התאונה, הובהל המשיב לבית החולים, שם אובחן שבר ללא תזוזה בשליש הפרוקסימאלי מימין בברך . המשיב אושפז למשך 5 ימים והוחלט על טיפול שמרני בגבס. בהמשך, לאחר כשנה, עבר המשיב הליך של ארטרוסקופיה של ברך ימין בהרדמה מלאה לשחרור הידבקויות, במהלכו נמצא כי המשיב סובל מחוסר של כ-20 מעלות ביישור ברך ימין וכי קיים קרע ישן של הרצועה עם רקמה צלקתית והידבקויות. הממצא טופל והדבר הוביל לשיפור קל במנגנון היישור. כפי שצוין, הוגשו חוות דעת של מומחים בתחום האורתופדי מטעם שני הצדדים, ונוכח הפער ביניהם – מונה המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, אשר קבע כי למשיב נותרה נכות בשיעור של 10% בהתאם לתקנה 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, בגין הגבלה של 5 מעלות ביישור הברך והגבלה של 20 מעלות בכיפוף הברך, ללא פגיעה ביציבות הברך וללא חסר נוירולוגי. מומחה זה אף קבע את הנכויות הזמניות הבאות: 100% למשך 12 חודשים לאחר התאונה, 50% למשך 6 חודשים לאחר מכן, ו-20% למשך 6 חודשים נוספים. בית המשפט קמא קבע כי לאור הממצאים, ובשים לב לכך שלמומחה הרפואי מטעם בית המשפט נשלחו שאלות הבהרה והוא לא זומן לחקירה – יש לאמץ את חוות דעתו ו להעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה שנגרמה למשיב בגין התאונה בשיעור של 10%.
הנכות התפקודית – בית המשפט קמא סוקר את חוות הדעת של המומחה התעסוקתי מטעם המשיב, בה נקבע כי המשיב אינו כשיר לשוב לעבודתו הקודמת כמלגזן או כעובד ייצור משום שמדובר בעבודות הדורשות פעילות פיזית ועומס רב על הרגליים. עוד נכתב באותה חוות דעת כי המשיב מסוגל לעסוק רק בעבודות המבוצעות בעיקר בישיבה, וכישוריו הדלים אינם מאפשרים עבודה פקידותית, כך שהוא מוגבל לעיסוקים בלתי מקצועיים המבוצעים בישיבה, להם קיים היצע נמוך בשוק. בהתאם, ההערכה הינה שהפגיעה התפקודית הינה בשיעור של 60% מכושר העבודה שלפני התאונה. לאחר מכן, נסקרת חוות הדעת של המומחה התעסוקתי מטעם המערערות, שם נקבע כי מלבד הגבלה מינימלית בברך, אין כל ממצא מגביל בבדיקת המשיב וכי הוא עבד במשרה כמעט מלאה במועד הבדיקה. מומחה זה אימץ את הנכות הרפואית אותה קבע המומחה הרפואי מטעם בית המשפט וקבע כי המשיב יכול לעבוד בכל עבודה שאינה כרוכה בעומס יתר על ברך ימין או בטיפוס על סולמות, לרבות חזרה לעבודה כמלגזן. בית המשפט קמא מתייחס אף לחקירות של שני המומחים בבית המשפט, לפסיקה הרלבנטית וקובע כי אין מקום לאמץ אף אחת מהמלצות מומחים אלה כהווייתה, וכי יש מקום להעמיד את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של המשיב על 30%, לרבות בשל העובדה כי נתון זה עולה בקנה אחד עם קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בעניינו של המשיב.
חישוב הנזק – בהמשך, פונה בית המשפט קמא לחישוב נזקיו של המשיב, כדלקמן: השכר הקובע - 6,950 ₪ נכון למועד פסק הדין; הפסד שכר לעבר – לגבי 84 חודשים (מיום התאונה ועד מועד מתן פסק הדין) בסך 240,000 ₪ בדרך של הערכה כללית; הפסד שכר לעתיד – לגבי 72 חודשים (בהינתן שהמשיב היה בן 61 במועד מתן פסק הדין ועד גיל 67), בסך 100,000 ₪ באופן גלובלי; הפסדי הפרשות סוציאליות – לעבר ולעתיד, 35,000 ₪; עזרת הזולת – לעבר ולעתיד, 5,000 ₪; הוצאות – לעבר ולעתיד, 5,000 ₪; כאב וסבל – 45,000 ₪. מכאן, שסך הנזק בסך 430,000 ₪, ולאחר ניכוי תקבולי המל"ל בסך 334,000 ₪ לערך (על פי חוו "ד אקטוארית) - הסכום לתשלום הינו 95,000 ₪.
סיכום – לאור האמור, בית המשפט קמא חייב את המערערות לפצות את המשיב בסך של 95,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 19,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, עלות שכר המומחים בה נשא המשיב והחזר אגרה.
טענות המערערות בערעור -
הטענה הראשונה נוגעת לאי ייחוס אשם תורם למשיב. לטענת המערערות, התנהלותו של המשיב נגועה בהתרשלות תורמת הן בשל שהגיע למקום התאונה מבלי שנדרש לכך, הן בשל שעמד בין שתי עגלות, והן בשל שלא שעה לדרישת העובד הבכיר להתרחק מהמקום.
הטענה השנייה הינה כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי הנכות התפקודית הינה בשיעור של 30%. נטען כי יש להעמידה על 10%, בדומה לנכות הרפואית, או לכל היותר על שיעור של 15%, אך כי אין כל בסיס לביצוע החישוב בזיקה ל-30%. נטען כי המומחה התעסוקתי מטעם המשיב התעלם מהקביעות הרפואיות ולכן לא היה מקום להתייחס כלל לחוות דעתו והיה מקום לאמץ במלואה את חוות הדעת של המומחה התעסוקתי מטעם המערערות . עוד נטען כי לא היה מקום להגיע לתוצאה שמהווה מעין "ממוצע" בין חוות הדעת מטעם שני הצדדים, כי שגה בית המשפט קמא עת נתן משקל לקביעת המל"ל לגבי הסוגיה התפקודית או הפעלת תקנה 15 לתקנות המל"ל, וכי הנתונים מראים ששיעור הנכות התפקודית הלכה למעשה נמוך ביותר. לשיטת המערערות, לו החישוב של הנזק היה מתבצע בזיקה לנכות תפקודית של 10% או 15%, לגבי הפסדי השכר, הנזק היה "נבלע" בתקבולי המל"ל, והתביעה הייתה נדחית.
לכן, המערערות עותרות לכך שנורה על הפחתה משמעותית מהפיצוי שנפסק למשיב, הן בשל ניכוי אשם תורם והן בשל התערבות בפיצוי בראשי הנזק המתייחסים להפסדי שכר – והכל באופן שהתביעה "תיבלע" ותידחה.
טענות המשיב בערעור -
המשיב סומך ידיו על קביעותיו של בית המשפט קמא, ומבקש להורות על דחיית הערעור. לשיטתו, אכן לא היה מקום להשית עליו אשם תורם, תוך שהוא חוזר ומפנה לגרסתו לגבי נסיבות התאונה. באשר לנכות התפקודית, נטען כי לבית המשפט שיקול הדעת לאמוד את ההשפעה של הנכות הרפואית על התפקוד, וכי בנסיבות – אין כל מקום להתערב בהערכה זו ובחישובים שבוצעו על יסוד ההערכה האמורה.
דיון והכרעה –
לאחר בחינת הנתונים, סקירת תיק בית המשפט קמא ושקילת טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור.

אשם תורם – האמנם?
נזכיר כי אין מחלוקת שערימת הפרופילים שקרסה גרמה לתאונה, וברור כי הדבר מקים אחריות מצד המערערות. המשיב טען שנפגע בעודו עוסק בהעברת הפרופילים מהערימה לעגלת השינוע, ומנגד, גרסת המערערות הייתה שהוא לא עסק ישירות בהעברת הפרופילים, אלא נפגע מכך שהפרופילים נפלו על העגלה, והיא נהדפה לעברו ופגעה בו, וכלשונו של העובד הבכיר בחקירתו: "הגובה של הברזל [בעגלה] זה גובה הפיקה של הברך וזה פגע בו וזה מחץ אותו בעוצמה" (עמ' 35 לפרוטוקול קמא, שורות 10-12).
המשיב והעובד הבכיר נחקרו לגבי נסיבות האירוע וכל אחד חזר על גרסתו. המשיב זימן כעד מטעמו את העובד הנוסף, אך זה האחרון העיד כי הוא לא ראה את התאונה ורק שמע שזה "משהו עם פרופילים שנפלו" (עמ' 20 לפרוטוקול קמא, שורה 9). יוער כי עובד זה הבהיר כי הוא נשוי לאחותו של העובד הבכיר, כי אשתו מנהלת החשבון במפעל וכי חמותו היא הבעלים של המפעל, אך בכל מקרה , היות וטען שלא ראה דבר, לא היה בעדותו כדי לסייע בקביעת ממצאי עובדה. המערערות לא זימנו עדים נוספים ששהו בסמוך למקום התאונה או שידעו מה התרחש (כגון מנהל העבודה במועד הרלבנטי, מר ארבל, שעזב את המפעל בשלב מסוים, אך היה זה שהכין ביחד עם העובד הבכיר את התצהיר שלו (עמ' 31 לפרוטוקול קמא שורה 13, ועמ' 32 שורה 13) וזה שפינה את המשיב לבית החולים (עמ' 36, שורה 15). בדומה, לא מצאתי שהוגשו מסמכים מהמל"ל ובהם תיאור האירוע או מסמכים שמתעדים בדיקה פנימית או תחקיר פנימי שבוצעו במפעל לגבי האירוע. יש בדבר כדי לעורר סימני שאלה, אך אני מוצאת שבדין קבע בית המשפט קמא שהרשלנות והאחריות ברורות, וכי ניתן להמשיך את הדיון בנוגע לבחינת הטענות בדבר אשם תורם – על יסוד ההנחה שתתקבל גרסת המערערות ולא גרסת המשיב.
רוצה לומר, שהואיל ולא התבקשנו במסגרת הערעור להכריע חד משמעית באשר לנסיבות המדויקות של הפגיעה במשיב, נמשיך בדרכו של בית המשפט קמא ונבחן את הטענות לגבי האשם התורם, בהינתן שהמשיב לא עסק ישירות בהעברת הפרופילים מהערימה לעגלה ובהנחה שהוא נפגע מהעגלה ולא ישירות מפרופיל, כלומר – נניח שהיה מקום לקבל את גרסת המערערות . ועתה נשאל - מהי הרשלנות התורמת המיוחסת למשיב לשיטת המערערות, והאם יש מקום לקבל את הטענות בהקשר זה ?
ראשית, נטען כי הוא רק עמד במקום "והסתכל" וזאת כאשר "נוכחותו הייתה מיותרת ולא היה צורך בו והוא התבקש להתרחק מהמקום" (סעיף 4 לתצהירו של העובד הבכיר, מוצג נ/3). העובר הבכיר לא הוכיח כי הוא אמר למשיב להתרחק מהמקום לפני שהחלו העבודות של פריקת הפרופילים מהערימה, לא הוכח שנאמר לו "להסתלק" או כי "נוכחותו אינה נדרשת", וברי כי אף אם עמד במקום "סתם כך" והסתכל על העובדים האחרים, הדבר אינו עולה כדי רשלנות. המפעל אמור להיות מקום בטוח, ועובד ייצור יכול לעמוד ליד מקום בו מתבצעת עבודת מיון של פרופילים ללא שהדבר מהווה התנהגות רשלנית.
שנית, נטען כי המשיב "עמד בין שתי עגלות". לא הצלחתי להבין מדוע הדבר מהווה רשלנות, איפה בדיוק המשיב אמור לעמוד, ובוודאי שאין בנתון זה - אף אם נכון – כדי ללמד על אשם תורם.
שלישית, נטען מטעם המערערות כי כאשר העובד הבכיר הבחין בכך שערימת הפרופילים עומדת ליפול, הוא צעק לכולם להתרחק וכולם הספיקו להתרחק ורק המשיב "לא התרחק משם וללא כל סיבה" (סעיף 5 לאותו תצהיר), כאשר בחקירתו העובד הבכיר עוד מוסיף וטוען כי כולם הספיקו "לברוח", כולל אביו המנוח שהיה נכה, אבל המשיב הספיק לזוז "רק מטר אולי" ואז נפגע. לא יעלה על הדעת להעלות טענה בדבר אשם תורם כלפי עובד ייצור במפעל בשל שהוא לא הספיק לברוח מספיק מהר, או בכלל. אף אם העובד הבכיר צעק שהערימה "קורסת" שניות לפני הקריסה (הגם שגם נתון זה לא הוכח), העובדה שהמשיב "זז רק מטר" ולא הספיק לרוץ או לקפוץ - בוודאי שאינה עולה כדי אשם תורם.
בהקשר זה נזכיר את ההלכה לפיה בתי המשפט מבחינים בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי בעת עבודתו, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט המעביד באמצעי זהירות, ונגרם לעובד נזק. במקרים הראשונים – הערכאות נוטות לשקול להטיל על העובד אשם תורם בשיעור זה או אחר, אך במקרים האחרונים - האשם כולו מיוחס למעביד, המזיק, לרבות בשל הפער בין העובד לבין מעבידו ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין, פסקה 25 (31.8.2011)). כנגזר מכך, בבחינת שאלת האשם התורם, נבחנים בדרך כלל מידת ניסיונו של העובד, היכרותו את מקום העבודה ותהליכי העבודה, מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה, זמינותם של אמצעי זהירות, קיומן של הדרכות וכו' (ראו למשל ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל, פסקה 14 (10.5.2016)).
בדומה, נפנה לע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.2010) , לאמור:
"כידוע, לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור, וכך נאמר לעניין זה: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו פ"ד לו(2) 592, 603-604 (1982). ראו גם: ע"א 663/80 שריזאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993); ... ע"א 5435/07 אבו ליל נ' א.ע. מהנדסים בע"מ, פס' י' לפסק הדין ( 10.3.2009))".
יישום ההלכות על נסיבות המקרה, בשים לב לנתונים שהוכחו ועילות האשם התורם שהופנו כלפי המשיב – מחייב את המסקנה שאין להתערב בקביעה קמא שלא להשית על המשיב אשם תורם.
הגריעה מכושר ההשתכרות –
על פניו, ייתכן ו"ברגע הראשון" פיצוי בסך של למעלה מ-400,000 ₪ לגבר בן 61, אשר השתכר מתחת לשכר הממוצע במשק ונקבעה לו נכות רפואית בשיעור של 10% "בלבד" - נחזה להיות פיצוי גבוה, המחייב בחינה קפדנית. אלא, שבמקרה הנוכחי, בנסיבותיו, שוכנעתי כי אין מקום להתערב בקביעות לגבי הפסדי ההשתכרות, הגם שהם על הצד הגבוה.
אמנם בית המשפט קמא קבע כי הוא מעמיד את שיעור הנכות התפקודית, לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות כדי 30%, אלא שמיד לאחר מכן, נקבע סכום "גלובלי" לפיצוי, הן בהתייחס לעבר והן בהתייחס לעתיד, כך שהנתון של 30% לא מיושם בתחשיב אריתמטי זה או אחר. מכאן, שיש לבחון אם אכן נעשה השימוש באותו נתון, אשר עליו מלינות המערערות, וחשוב מכך - יש לבחון אם להתערב בפיצוי שאותו העריך בית המשפט קמא כראוי לגבי שני ראשי נזק אלו.
הפסדי העבר –
התאונה התרחשה ביום 26.12.2010, ושכר הבסיס שנקבע הינו 6,950 ₪ (ועל כך אין חולק). אציע להלן דרך לחישוב ההפסדים בתקופות השונות, על יסוד הנתונים שהוכחו בבית המשפט קמא:
תקופה I - המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קבע כי הוא מעריך את הנכות הזמנית בשיעור של 100% רק למשך 12 חודשים, אך מעיון במסמכים עולה כי המדובר בתקופה ארוכה יותר. המשיב הפסיק את עבודתו במפעל לאחר התאונה והופנה לעבודות חלופיות על ידי המל"ל רק לאחר פרק זמן ממושך, הוא עבר ניתוח בברך בנובמבר 2011, כאשר לאחריו נזקק לתקופת החלמה נוספת שגם במהלכה לא היה כשיר לעבוד, ולתצהירו צורפו אישורי מחלה מיום התאונה ועד 31.12.2012. לא מצאתי כי קיימת טענה מוצקה מטעם המערערות לגבי כך שהמשיב יכול היה למצוא עבודה אחרת במועד שקודם למועד סיומן של תעודות המחלה , ולכן – ניתן להניח שעסקינן בהפסד מלא במשך 24 חודשים, משמע: 24 X 6,950 ₪ = 166,800 ₪ .
תקופה II – מתום תקופה זו, סוף 2012 ועד תחילת העבודה של המשיב שאליה נתייחס בהמשך, הוא עבר הליכי שיקום במל"ל ולא עבד כלל. המדובר בתקופה של 11 חודשים, לגביה לכל הפחות יש לפסוק פיצוי בשיעור של 20% מהשכר, כלומר, לפחות 20% X 6,950 ₪ X 11 = 15,290 ₪ .
תקופה III – המשיב השתלב במסגרת שיקומית של המל"ל, החל מיום 1.11.13 , וזאת בחברת אמיר יועצי ייעול ויצור בע"מ (להלן: " אמיר"), בתפקיד של משגיח על מכונה ליצור רשתות, שם השתכר 2,800 ₪ ברוטו עבור עבודה חלקית (וראו את הממוצע של ארבעת תלושי המשכורת שצורפו לתצהיר המשיב). המשיב פוטר ממשרה זו בחודש יולי 2015 מחמת צמצום כוח אדם. לכן, לגבי תקופה זו, נובמבר 2013 עד יולי 2015, כלומר, 20 חודשים, המדובר בהפסד של כ-4,150 ₪ לחודש (ההפרש בין השכר הבסיסי 6,950 ₪ לבין 2,800 ₪ שהם השכר הממוצע בתקופה זו), ובסך הכל - המדובר בהפסד של 20 X 4,150 ₪ = 83,000 ₪ . יובהר ויודגש כי לא הועלו טענות לגבי מקום עבודה זה, לגבי היכולת של המשיב לעבוד יותר ימים בשבוע או לגבי יכולתו לחפש מקום עבודה נוסף במקביל, וכיוצא באלו טענות שעניינן חובת הקטנת הנזק.
תקופה IV – לאחר הפיטורין מחברת אמיר, ביולי 2015, לא עבד המשיב עד יוני 2016. שוב, המדובר בתקופה של 11 חודשים, לגביה לכל הפחות, גם לשיטת המערערות, יש לפסוק לו פיצוי בשיעור של 15% מהשכר, כלומר, לפחות 15% X 6,950 ₪ X 11 = 11,470 ₪ .
תקופה V - בהמשך, הועסק המשיב בחברת קל-קר בעין כרמל (להלן: " עין כרמל"), וזאת מחודש יוני 2016 ועד לפיטוריו בחודש פברואר 2017 (9 חודשים), כאשר במכתב הפיטורין צוין כי הפסקת העבודה נובעת מכך שהמשיב לא עמד במטלות ונטל הפסקות מרובות במהלך יום העבודה. המשיב נחקר בבית המשפט באוקטובר 2016, כאשר היה בתקופת עבודתו בעין כרמל, והסביר כי הוא עובד שם בעבודות ניקיון קלות, ומשתכר שכר מינימום, 4,800 עד 5,200 ₪ לחודש (עמ' 7 לפרוטוקול קמא, שורה 2). עם זאת, המשיב הציג תלוש שכר בודד לתקופה זו, לפיו השתכר סך של 6 ,893.46 ₪ ברוטו נכון לחודש ספטמבר 2016 . לא הוצגו כל תלושי המשכורת לגבי תקופה זו, ולכן, בהנחה שהיה על המשיב לספק את כל המידע הרלבנטי, היות ויש תלוש בודד לגבי 6,890 ₪ לערך, והיות והשכר שלו לפני התאונה היה 6,950 ₪, ייתכן והשכר במקום עבודה זה היה דומה לשכר בעבר, ולו למשך חלק מהתקופה, ולכן, לגבי תקופה זו, לא ילקחו בחשבון הפסדים.
תקופה VI – פסק הדין ניתן בסוף דצמבר 2017, כלומר בחלוף 10 חודשים ממועד הפיטורין מחברת קל-קר. המשיב לא מצא עבודה חלופית, אף לא דרך המל"ל, ולכן, אף אם נחשב את ההפסד לגבי תקופה זו באופן המצמצם ביותר, על בסיס הפסד בשיעור של 15% בלבד משכר הבסיס, המדובר באובדן של לפחות 15% X 6,950 ₪ X 10 = 10,400 ₪ .
מכאן, שאם נסכם את שיעור ההפסדים לגבי התקופות בעבר, על יסוד התחשיב מעלה, המדובר בסכו ם של ההפסדים כדלקמן: 166,800 ₪, 15,290 ₪, 83,000 ₪, 11,470 ₪, ו-10,400 ₪ = 286,960 ₪. היות ובית המשפט קמא פסק לטובת המשיב פיצוי לעבר בסכום גלובלי בסך כולל של 240,000 ₪, נמצא שאין מקום להתערב בסכום כאמור, אשר לוקח בחשבון את הנתונים, את הליכי השיקום הארוכים, את ניסיונותיו של המשיב לעבוד במקומות שאליו נשלח מטעם אגף השיקום של המל"ל, ותוך מתן משקל מלא לתקופה הקצרה שבה אכן הצליח המשיב למצוא עבודה עם שכר דומה לשכר שלפני התאונה.
רק לשלמות התמונה, אציין כי אם נחלק את הסכום שנפסק לגבי העבר, 240,000 ₪, במספר החודשים שבהם עסקינן (סוף דצמבר 2010, מועד התאונה, עד סוף דצמבר 2017, מועד מתן פסק הדין, כלומר – 84 חודשים), המנה הינה 2,860 ₪. היות ושכר הבסיס הינו 6,950 ₪, המשמעות הינה כי ההפסד הממוצע לעבר הינו בשיעור של 24% מהשכר עובר לתאונה (2,860 חלקי 6,950), כלומר – שהחישוב לא מבוסס על 30% נכות תפקודית אלא על 24%.
ויובהר. התחשיב המוצע מעלה אינו בא חלף קביעתו של בית המשפט קמא לגבי הפיצוי הגלובלי, אלא נועד להמחיש כי יש בסיס מוצק להערכת בית המשפט קמא וכי טענת המערערות לפיה החישוב סומך על 30% אובדן – אינה מדויקת.
אובדן בעתיד –
המערערות אף מלינות על הפיצוי בראש הנזק של אובדן שכר לעתיד, בסך 100,000 ₪, וטוענות כי לא היה כל מקום לחשב הפסד זה על בסיס ההנחה כי הנכות התפקודית הינה בשיעור של 30%. אף פה, לא אוכל לקבל את הטענות. ראשית, על מנת להעמיד דברים על דיוקם, יש לראות כי הסכום שנפסק נקבע לגבי התקופה שעד הגיעו של המשיב לגיל 67 (על פי החוק, ולגבי כך אין מחלוקת). משמע, שמדובר ב-6 שנים ממועד מתן פסק הדין, כלומר – 72 חודשים. אם נחלק את הסכום ש ל 100,000 ₪ שנפסק , חלקי 72 חודשים לעתיד, המדובר ב-1,390 ₪ לחודש. אם נזכור כי שכר הבסיס 6,950 ₪, המדובר בהפסד של 1,390 ₪ מתוך 6,950 ₪ = 1,390/6,950 = 20%. רוצה לומר, שהחישוב מבוסס על גריעה בשיעור של 20% משכר הבסיס ולא 30%.
מעבר לכך, אין להתערב בסכום שנפסק לעתיד, נוכח הגיל של המשיב, נתוניו הדלים, העדר כישורים לעבוד בתחומים רבים ואי יכולתו לחזור ולעבוד בתפקיד בו עבר מרבית חייו המקצועיים כמלגזן (וראו כי בית המשפט קמא אף מציין כי הוכח שהמשיב הש תלב כעובד יצור במפעל מלכתחילה מחמת קושי למצוא מקום עבודה אחר כמלגזן בגילו ובכישוריו, כי המשיב הסביר מדוע עבודה כמלגזן דורשת הפעלת כוח על הרגל שנפגעה ואף הבהיר לשאלות בית המשפט מה ההבדל בין נהיגה ברכב רגיל "אוטומט" לבין הנהיגה על המלגזה והפעלת המלגזה – עמ' 9 לפרוטוקול קמא, שורה 27 עד עמ' 10, שורה 7 ).
לכן, דומה כי יש בסיס להערכת בית המשפט קמא, לפיה למגבלה הרפואית יש השלכה משמעותית לגבי האפשרות של המשיב לחזור למעגל העבודה, במיוחד נוכח קורותיו מיום התאונה ועד היום, נוכח גילו, כישוריו, יכולותיו מקצועו כמלגזן ועוד.
עוד יוער, לגבי התקופה שבה עבר המשיב בעין כרמל ובה לכאורה השתכר סכומים הדומים למשכורתו עובר לתאונה – כי אין בכך כדי להשפיע משמעותית על החישוב לעתיד שכן –
"אין במצבו התעסוקתי הנוכחי של נפגע כדי לשנות את שיעור הנכות התפקודית שנקבעה לו בשל אירוע נזיקי. שיעור הנכות התפקודית מעיד על הירידה בכושר ההשתכרות, שאינה תלויה בהכרח במצבו התעסוקתי בפועל של הניזוק (ראו והשוו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281 (1981); ע"א 10064/02‏ ‏"מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 26 (2005))."
רע"א 217/16 עזבון המנוחה פלונית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 15 (14.02.2016) .
מכאן, שאף בפריט זה, והגם שיתכן ושיעור הפיצוי נמצא ברף הגבוה – לא מצאתי כי יש מקום להתערב בו או להפחיתו.
זאת ועוד. אמנם, הנכות הרפואית עשויה להשפיע על קביעת הנכות התפקודית, ונוכח מגמת ההאחדה בדיני הנזיקין, אנו מוצאים כי קיימת נטייה לזהות נכות רפואית עם הנכות התפקודית בהיעדר ראיות אחרות (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 22 (28.06.2012), המפנה גם לע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו (31.1.2008) ;
ועם זאת - אין צורך לחזור על ההלכה לפיה שיעור הנכות הרפואית אינו "חזות הכל" ככל שעסקינן בהשלכה על הגריעה מיכולת ההשתכרות, ולא תמיד יש זהות בין הנכות הרפואית לבין התפקודית. הפסיקה חזרה והבחינה בין שלושה מושגים : הנכות הרפואית, ההשלכות של הנכות הרפואית על התפקוד היומיומי (כלומר, "הנכות התפקודית", במשמעה הצר), וההשלכות של הנכות הרפואית על יכולת ההשתכרות או על הגריעה מהשכר (כלומר, "הנכות התעסוקתית"). הצדדים מסכימים כי המדובר בשלושה מושגים שונים, אשר משפיעים האחד על השני והשלישי, אך אינם בהכרח חופפים, והדברים ברורים ושזורים בפסיקה. אפנה בהקשר זה לפסק הדין המנחה באשר למהות המושגים מעלה ויחסי הגומלין ביניהם, כמו גם באשר לרכיבים המשפיעים על קביעה שיעור הגריעה מפוטנציאל ההשתכרות - ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995) והפסיקה שבעקבותיו, כדוגמת רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, (25.3.2012)).
אני מוצאת כי זהו אחד מהמקרים שבהם בית המשפט קמא מצא שיש פער ניכר בין שלוש הנכויות המוזכרות מעלה, וזאת לאחר ששמע את העדויות הרלבנטיות ובחן את המסמכים שהונחו על שולחנו. הנכות הרפואית הינה 10%, הנכות התפקודית "הרגילה" הינה בשיעור של 10% או אף למטה מכך (נוכח מיעוט הפיצוי לגבי עזרת צד ג' והוצאות שקשורות לתפקוד היומיומי), ולעומת זאת, הנכות "התעסוקתית" גבוה ה יותר, ומגיעה בתקופות מסוימות כדי 20% עד 24%. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעות בהקשר זה, אשר נמצאות במתחם הסבירות, אף אם על הצד הגבוה.
מעבר לאמור, הלכה היא -
"שקביעת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות היא בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית",
(ע"א 426/17 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (21.12.2017) );
ובדומה נפסק כי:
"הקביעה של הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר, מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואף נמצאת בליבת שיקול דעתה",
(ע"א 8074/15 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פסקה 6 (22.5.2016); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 (11.1.2015)).
במקרה הנוכחי אין מקום להתערב בקביעה זו, אשר מבוססת על שמיעת העדים, התרשמות בלתי אמצעית מהמשיב והסבריו, ושמיעת החקירות של שני המומחים התעסוקתיים מטעם הצדדים. יתכן והמדובר במקרה שאינו שגרתי, אך הפער שקיים בין הנכות הרפואית לבין שיעור הגריעה מהשכר אינו פער קיצוני או בלתי הגיוני, הודגמו ההפסדים בפועל לעבר, ולכן – על אף שייתכן וניתן היה להגיע לתוצאה שונה, לא מצאתי נימוק שבכוחו להצדיק התערבות בקביעה קמא בדבר שיעור הגריעה מיכולת ההשתכרות (וראו רק לצורך ההשוואה את המקרים הבאים אשר אף שם נקבעה נכות תפקודית ואובדן כושר השתכרות לעתיד בשיעור גבוה מהנכות הרפואית - ע"א 8090/15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (20.04.2016) ; ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449 (1984) ).
סיכום –
אשר על כן, לו דעתי תשמע, נורה על דחיית הערעור, אגב חיוב המערערות בהוצאות המשיב בסך 15,000 ₪ (כולל מע"מ). בהתאם, יש לשלם את החיובים על פי פסק הדין קמא בתוך 30 יום מהיום, ולהוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק לסכומים שפסק בית המשפט קמא, מהמועד לתשלום על פי פסק הדין קמא ועד התשלום בפועל. ככל שניתנו עד עתה החלטות בנוגע לעיכוב ביצוע פסק הדין קמא – או עיכוב חלקי – החלטות אלו בטלות.

תמר נאות פרי, שופטת

השופטת בטינה טאובר
אני מסכימה לפסק דינה המעמיק של חברתי, השופטת תמר נאות פרי ולכל האמור בו.
קביעותיה של השופטת בכל הנוגע לאשם התורם מקובלות עליי לחלוטין, מה גם שעולה כי המשיב עבד במקום עבודתו פרק זמן קצר, שלא עלה על חודש ימים במועד התאונה, ובשקלול נסיבה זו עם כל האמור בפסק דינה של חברתי עולה בבירור שאין מקום להשית אשם תורם על המשיב ביחס להתנהלותו בעת אירוע התאונה.
בשים לב למכלול הנתונים האישיים של המשיב, אשר פורטו על ידי בית משפט קמא, לרבות גילו של המשיב אשר עסק במשך 14 השנים עובר לתאונה בעבודה פיסית בתחום הייצור, כישוריו המקצועיים הדלים בתחומי עיסוק אחרים, תקופת השיקום הלא מבוטלת לה נדרש המשיב, אשר הסבה קושי נוסף לחזור למעגל העבודה , וכן בשים לב לקורות המשיב בתחום התעסוקתי מאז התאונה, מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא כי התאונה אכן העמידה למשיב מכשול ממשי במציאת מסגרת תעסוקתית המתאימה לכישוריו, ומשכך סבורני כי בית משפט קמא העמיד בצדק את נכות התפקודית של המשיב, חרף הנכות האורתופדית הנמוכה יחסית (10%) על שיעור של 30%.

וכאמור, שיעורה של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה, אינה הנתון היחיד שיובא בחשבון כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, ולעיתים יש חשיבות גם למקצועו של תובע, מקום עבודתו, יכולתו להשתלב בשוק העבודה ושיקולים נוספים, כפי שנזכרו עוד בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טו 1572, בעמ' 1577:
"...נזק ממון שהיה לנפגע בתביעת נזיקין נקבע על בסיס של הפסד כיס והפסד הכנסה, והפסד הכנסה ונכות גופנית אינם היינו הך. יש ואדם נפגע פגיעה קלה יחסית מבחינה גופנית, אך תוצאותיה הכלכליות קשות וחמורות; ויש וקורה היפוכו של דבר. הדבר תלוי במקצועו של האדם, בכושר הסתגלותו למצבו החדש, בשלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים ממקרה למקרה. כנר, שנפגעו שתיים מאצבעות ידו השמאלית, עשוי לקפח את מקצועו המיוחד הזה כליל ולסבול הפסד חמרי עצום למשך כל ימי חייו. לעומת זאת, מנהל חשבונות שנפגע בשתי רגליו, אך רוחו נשארה איתנה, ייתכן ויוכל להמשיך במקצועו הקודם והפסדו החומרי עלול להיות לא גדול ביותר".

באשר לפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא למשיב, הכרעתו של בית משפט קמא התבססה על נתוני יסוד עובדתיים שנקבעו, לרבות בעניין נכותו התפקודית של המשיב, אותם היה בית משפט קמא מוסמך לקבוע, ואינני סבורה שהמקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים וקיצוניים, שבהם יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. ראה: ע"א 989/03 חוטר ישי נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796. זאת ועוד, ומעבר לחישוב המפורט שערכה חברתי בפסק דינה, סכום הפיצוי הכולל שנפסק למשיב, לא כל שכן בהתחשב בראשי הנזק האחרים, שנפסקו על הצד הנמוך, הינו סביר גם בלא צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק, וראה: ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון לידור (04/08/05).

בטינה טאובר, שופטת

הנשיא רון שפירא [אב"ד]
אני מסכים.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

סיכום:

לאור האמור מעלה, אנו מורים על דחיית הערעור.

יש לשלם את החיובים על פי פסק הדין קמא בתוך 30 יום מהיום, ולהוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק לסכומים שפסק בית המשפט קמא, מהמועד לתשלום על פי פסק הדין קמא ועד התשלום בפועל. ככל שניתנו עד עתה החלטות בנוגע לעיכוב ביצוע פסק הדין קמא – או עיכוב חלקי – החלטות אלו בטלות.

המערערות ישאו בהוצאות המשיב בערעור שבפנינו בסך 15,000 ₪ (כולל מע"מ), ואף זאת בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח עותק פסק דין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ח, 04 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

בטינה טאובר, שופטת

תמר נאות פרי, שופטת