הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 42362-08-16

בפני
כבוד ה שופטת גאולה לוין

מבקשים

1.אמיר קיטרון
2. עשבי קדם בע"מ

נגד

משיב

ניסים אמזלג

החלטה

לפניי בקשה מטעם המבקשים, הם הנתבעים 1 ו-2 בהליך העיקרי (להלן: "המבקשים") לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, התיישנות, חוסר סבירות קיצוני, מניעות עקב השתק, שיהוי, העדר יריבות וחוסר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי.

1. הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהגיש המשיב (להלן "המשיב" או " אמזלג") ביום 17.8.2016 כנגד שורה של נתבעים וביניהם גם המבקשים, אשר מתבססת על עילות נטענות של הפרת זכויות יוצרים של המשיב; פרסום לשון הרע, גזל; גניבת עין; פגיעה במוניטין; ועילות נוספות.
המשיב הוא חוקר ביולוגיה בתחום הצמחים. המבקשת 2, חברת עשבי קדם בע"מ (להלן: " החברה") הוקמה על ידי אשתו (מיכל אבריאל-אמזלג) בשנת 1996 כחברת הזנק במטרה לבצע פיתוח עסקי ולשווק מוצרים שפיתח המשיב (מרקחות מרפא המבוססות על צמחים מאזור מדבר יהודה). המבקש 1 (להלן גם: " קיטרון") נכנס בשנת 2000 לשותפות בחברה והוא המנהל את החברה עד היום.

2. התביעה נסבה על חוברת פרסומים מקצועית (להלן: "החוברת"), שלטענת המשיב היא קניינו הרוחני ונעשה בה שימוש מצד המבקשים והנתבעים הנוספים, מבלי לקבל רשותו, הן בדרך של הפצת החוברת כחוברת מודפסת והן בדרך של הפצת קטעים מהחוברת ברשת האינטרנט. על פי הנטען, מקורם של חלק מהפרסומים הוא בחומר מקצועי שחיבר המשיב לצורך מטרה מצומצמת ושונה מזו שלשמה עשו הנתבעים שימוש בחוברת; וחלק נוסף מהווה תוספות שקיטרון הוסיף מעצמו, תוך סילוף ועיוות מחקריו של המשיב. הכל, כך נטען, נעשה ללא ידיעתו של המשיב, ללא הסכמתו וללא כל תמורה.
הסעדים המבוקשים בתובענה הם פיצוי כספי בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ופיצוי שייקבע בהמשך לאחר בחינת היקף הפגיעה בזכויות היוצרים, וכן צו מניעה קבוע, לפיו יצווה על הנתבעים להימנע מלהמשיך להשתמש ו/או לייצר ו/או למכור ו/או לפרסם פרסומים כלשהם המשלבים את יצירתו של אמזגלג או את שמו או את מחקריו.
כסעד ביניים, התבקש סעד של מתן חשבונות, לפיו יתנו הנתבעים פרטים וחשבונות מלאים בדבר הכמויות והמספרים המדויקים של החוברות שהפיצו.

3. התביעה דנן היא תביעה מחודשת שהוגשה לאחר מחיקתה של תביעה קודמת שהתנהלה בין הצדדים (ת.א. 25361-04-13; להלן: "התביעה הקודמת"). התביעה הקודמת נמחקה ביום 9.11.2015 על ידי כב' השופטת ר' ברקאי על רקע מחדלים דיוניים של המשיב.

עוד יצוין כי קיים פסק בורר בעניינם של הצדדים, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 23.12.2015 במסגרת ת.א. 6274-12-13.

4. המבקשים הגישו בקשה ארוכה ומפורטת, בה העלו כל טענה אפשרית לסילוק התובענה על הסף. אקדים ואומר כי לא מצאתי הצדקה לסלק את התובענה על הסף, למעט לעניין העילה המתבססת על חוק איסור לשון הרע. לטעמי, בכל הנובע לעילה המבוססת על הפרת זכויות יוצרים, אין זה המקרה המצדיק דחייה על הסף בשלב מקדמי של ניהול ההליך, בטרם התבררו השאלות העובדתיות השנויות במחלוקת.

5. כידוע, סעד של סילוק על הסף הוא דרסטי ואין בית המשפט נוקט בו אלא לעיתים נדירות. דחייתה של תביעה על הסף מונעת מתובע את האפשרות להביא עניינו לפני בית המשפט, ועל בית המשפט לנהוג במשנה זהירות בהפעלת סעד זה, שמא תיפגע במידה בלתי ראויה זכות הגישה לערכאות [ר' ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, לו (2), 151, 155 – 156; ע"א 9292/07 שדמות הדרום בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שמעונים (ניתן ביום 6.1.2010); רע"א 7473/14 עלומים נ' יהודה זרובבלי (ניתן ביום 12.1.2015)]. במרבית המקרים, יש מקום להמשיך את בירור התובענה בכפוף לכך שככל שיתברר עם התקדמות ההליך כי קיימת עילת סף, יפוצה הנתבע כדי נזקו באמצעות השתת הוצאות (ר' רע"א 6733/13 פקיד הסדר מקרקעין נ' עו"ד ערן אבולוף (ניתן ביום 5.11.2013).

החלטתי תחולק על פי עילות הסילוק שנטענו בבקשה.

מעשה בית דין

6. הטענה בדבר מעשה בית דין מתבססת על פסק בורר שניתן בעניינם של הצדדים וקיבל (ביום 23.12.2015) תוקף של פסק דין, במסגרת ת.א. 62274-12-13 (כב' השופטת ש' דברת.) פסק הבורר קובע, בין היתר, כך:
"6. עם אישור הסכם זה מצהירים הצדדים כי הסכסוך שהתגלע ביניהם ושנידון בערכאות השונות בא על סיומו וכי אין למי מהצדדים שום טענה (לרבות טענות קנייניות..) האחד כלפי חברו ולא כלפי החברה ולא תעלה שום טענה בעניין זה. הדבר נכון אף כלפי ההשלכות שיש לפתרון הסכסוך כלפי צדדי ג'.
7. האמור בסעיף 6 לעיל לא יחול על ההליכים המתנהלים במסגרת תובענת לשון הרע המתנהלת בפני כב' בית משפט השלום בפ"ת, כב' השופטת קמיר וייס (ת.א. 16564-12-12) ולא על תובענת זכויות יוצרים המתנהלת בפני כב' בית המשפט המחוזי בב"ש אצל כב' השופטת ברקאי (ת.א. 25361-04-13)".

7. לטענת המבקשים, חל מעשה בית דין על העלאת טענת לשון הרע בתובענה הנוכחית, שעה שפסק הבורר ופסק הדין המאשר אותו מחייבים את המשיב להימנע מלהעלות דרישות בעתיד, זולת "זכויות יוצרים" על חוברת ההדרכה של החברה. המשיב טוען בתגובתו כי לפי סעיף 7 לפסק הבורר, האמור בסעיף 6 לא יחול על התביעה הקודמת או כל מספר תיק חדש אחר שייפתח, לאחר מחיקתה. עוד הודגש כי עילת התביעה בגין לשון הרע נתבעה בתביעה הקודמת ולכן לא חל לגביה מעשה בית דין בשל פסק הבורר.

8. עיון בתביעה הקודמת מעלה כי בניגוד לתביעה הנוכחית, לא נתבע בה סעד לפי חוק איסור לשון הרע, ואיסור לשון הרע לא נמנה מפורשות על עילות התביעה. באותה תביעה נתבע פיצוי כספי כולל, שהועמד לצרכי אגרה על סך 1,200,000 ₪, תוך שמירת הזכות לעדכן את הסכום לאחר קבלת חשבונות.

אמנם, בסעיפים 193-195 לכתב התביעה בתובענה הקודמת טען ה המשיב לפגיעה במוניטין בשמו הטוב, בזו הלשון:
"193. במעשיי הפרת זכויות היוצרים וההעתקה של יצירתו של התובע, עיוותה ופרסומה, גרמו הנתבעים לפגיעה אנושה במוניטין אותו צבר התובע במשך עשרות שנים, בהם בנה את שמו כביולוג המומחה בתחומו ובעל קריירה עשירה בתחום זה.
194. הנתבעים, בהפצת החוברות ובפרסומי האינטרנט כאמור לעיל, גרמו לפגיעה ממשית בשמו של התובע כחוקר בקרב חברי האקדמיה. כל ביולוג אשר קרא את החוברת או חזה בפרסום באינטרנט, הבין כי מי שכתב את החוברת המעוותת ו/או מי שאוזכר וצוטט כביכול באתרי האינטרנט איננו מבין דבר וחצי דבר בביולוגיה.
195. בנסיבות האמורות, מעשיהם של הנתבעים פגעו קשות במוניטין של התובע, הביא לנידויו מתחום הביולוגיה וגרמו לחיסול הקריירה במדעית שלו".

אולם, הטענות הועלו במסגרת הפגיעה הנטענת בקניין הרוחני של התובע, והפיצוי שהתבקש הוא תחת הפיצוי הכולל שהועמד על 1.2 מיליון ₪, ולא כעילה נפרדת ועם דרישה נפרדת לפיצוי ללא הוכחת נזק, על יסוד סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.
פסק הבורר ביקש להביא לסיומו את הסכסוך בין הצדדים, על כל היבטיו, תוך החרגת התביעה הקודמת. אין הצדקה להרחיב כעת את הפתח הצר שהותיר פסק הבורר להמשך ה תדיינות בין הצדדים, ולערוך "מקצה שיפורים" של התביעה הקודמת. לא מצאתי הצדקה לאפשר זאת.
התביעה הקודמת נמחקה כאמור ותחתיה הוגשה תובענה חדשה, היא התובענה שלפנינו. יש לראות את התובענה שלפנינו ככזו הנכנסת בנעליה של התובענה הקודמת לעניין פסק הבורר, אך אין להרחיב לאפשר תביעה בעילות החורגות מהתביעה הקודמת ואין לאפשר סעדים שלא נתבעו בתביעה הקודמת. על התובע להתאים, איפוא, את תביעתו, לתביעה הקודמת, ללא הרחבה כלשהי.

חוסר סמכות עניינית

9. טענה נוספת בפי המבקשים היא כי התביעה אינה עומדת בתנאי פנייה לבית המשפט המחוזי. לטענתם, החוברת המקורית לא נמכרה למטרת רווח אלא רק ניתנה כעזר מכירה, לרוב בחינם ולעיתים במחיר סימלי, ולכן סך המכירות נמוך מהסכום הנדרש על פי כללי הסמכות של בית המשפט המחוזי. המשיב טוען כי עצם הסירוב של המבקשים והנתבעים האחרים לחשוף את מימדי ההדפסה, ההפצה והמכירה של החוברת בארץ ובחו"ל (סירוב הנמשך משנת 2011), מעיד כי הם חוששים מחשיפת הנתונים האמיתיים אשר ערכם כסף רב.

10. סעיף 40 (4) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1948, קובע כי בית משפט מחוזי ידון באלה:
"(4) תביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, 'תביעה בעניני קנין רוחני' – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן: (א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007".
בהתאם לסעיף 40(4) לחוק, במצבים בהם שוויה הכספי של תביעה בעניין קניין רוחני אינו מגיע לסכום שהוא בסמכותו של בית המשפט המחוזי, אך התביעה היא בעניין קניין רוחני שמצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי (בענייננו – זכויות יוצרים), אזי התביעה כולה תתברר בבית המשפט המחוזי. אם כן, גם אם לאחר בירור התובענה יתברר כי הסכום הנתבע אינו עולה על 2.5 מיליון ₪ הסמכות עדיין נתונה לבית משפט זה מעצם הסעד האחר המבוקש בה – צו מניעה מכוח חוק זכויות יוצרים – ומכאן שדין הטענה בדבר חוסר סמכות להידחות.

חוסר סבירות קיצוני ומניעות עקב השתק

11. הטענות בדבר סילוק על הסף בשל חוסר סבירות קיצוני ובשל מניעות עקב השתק מועלות הן בקשר לעילה המושתתת על חוק זכויות יוצרים, הן בקשר לעילה המושתתת על חוק איסור לשון הרע. מאנם, קבעתי כי נוכח פסק הבורר, המשיב אינו יכול לתבוע על פי חוק איסור לשון הרע. אולם מאחר שגם בתביעה הקודמת הועלו טענות בדבר פגיעה במוניטין ובשם הטוב, ואלה יכולות להיכלל בתביעה הנוכחית, אדרש לטענות הסף גם בנוגע אליהם.

12. לעניין זכויות יוצרים, המבקשים מתבססים על סעיף 15.4 להסכם ההצטרפות הרשמי של קיטרון לחברה. בסעיף זה נכתב בזו הלשון:
"אין כל הידע, ההמצאות, התהליכים, הטכנולוגיות והפטנטים המשמשים ו/או המיועדים לשימוש בהליכי המחקר, הפיתוח, היישום, הייצור ושיווק המוצר, הינם בבעלות עשבי קדם הזכאית לעשות בהם שימוש על פי כל דין מבלי שהדבר מהווה הפרה של זכות של צד ג' כלשהוא".
לטענת המבקשים, בהתאם לסעיף 15.4, כל הקניין הרוחני שייך לחברה ולכן אין בידי המשיב זכות תביעה. נטען כי במועד חתימת החוזה החוברת כבר שימשה את החברה בהסכמתו וביוזמתו של המשיב ונשאה את שמה של החברה ולכן גם הזכויות בחוברת היו במועד זה בבעלותה הבלעדית של החברה והיתה לה זכות לעשות בה שימוש מבלי שהדבר יהווה הפרה של זכותו של המשיב.

13. המשיב טוען, מנגד, כי יש לקרוא את הסעיף כך: " אין כל הידע, ההמצאות, התהליכים... הינם בבעלות עשבי קדם... ", קרי "כל הידע, ההמצאות, התהליכים...אינם בבעלות עשבי קדם... ". מאזלג מוסיף וטוען כי הוא כלל אינו צד להסכם האמור.

14. על פני הדברים, הטענה שבפי המבקשים באשר לבעליו של הקניין הרוחני היא טענה כבדת משקל, והיא מציבה בפני התובע משוכה גבוהה. עם זאת, קיים קושי להכריע בטענה זו בשלב המקדמי בו מצוי ההליך, ללא בירור עובדתי ומשפטי יסודי. ברי כי חל שיבוש תחבירי בנוסח הסעיף ובנוסף לכך המשיב אינו צד ישיר להסכם. זיקתו להסכם נעוצה בכך שאשתו, אשר יזמה והקימה את החברה, חתומה על ההסכם בשם החברה ו כן על קשריו ומעורבותו בנוגע לחברה. מתן פרשנות להוראה החוזית מחייב התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973), והמערכת ההסכמית בככללותה, דבר שלא ניתן לעשותו במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

נוכח האמור, אין לדחות את התביעה על הסף על סמך טענה זו.

15. בהקשר לזכויות יוצרים מעלים המבקשים טענות נוספות מהן הם מבקשים ללמוד כי החוברת היא נכס של החברה. לטענתם, היא מהווה תוצר סופי ומוגמר והיא נועדה להפצה בקרב הקהל הרחב לשם שיווק מוצרי החברה והשאת רווחיה. מסיבות אלה, כך נטען, החוברת הוכתרה בשמה של החברה ולא בשמו של המשיב. עוד נטען כי המשיב ואשתו החזיקו ב-45% מהון המניות של החברה ומשכך היה לשניהם אינטרס עצום כי החברה תצליח ותשיא רווחים. בנוסף, טוענים המבקשים כי אין בחוברת כל רמז לכך שמדובר בחוברת ששייכת למישהו מלבד החברה, ושמדובר בחוברת שאינה נועדה להפצה אלא "לשמש משוב מצד אנשי מקצוע", כשיטתו של המשיב, ולראיה מפרטים רבות וארוכות אודות תוכנה של החוברת.

16. המשיב, בתגובתו, טוען כי אין זה המקום ואין זה השלב לדון ולקבוע מסמרות בשלל הטענות האמורות, כי אם בדרך של התגוננות ראויה ולא במחטף, ולכן אינו מפרט מעבר לכך בתגובה לגופה.

17. בעניין זה יש ממש בעמדת המשיב. חזרתי והפכתי בטענות המבקשים וסבורה אני כי אין זה המקרה המצדיק דחייה על הסף מבלי להיכנס לעובי הקורה ולברר הטענות העובדתיות השנויות במחלוקת במסגרת הליך הוכחות, כמקובל.

18. לעניין הפגיעה בשם הטוב, המבקשים טוענים כי גם אם נלך לשיטתו של המשיב, לפיה גילה על הפצת החוברת רק בשנת 2008, יש לתת את הדעת לכך שבנקודת זמן מאוחרת יותר (בישיבת הדריקטוריון מיום 25.6.2009) לא רק שהמשיב אינו מלין על השימוש שנעשה בחוברת ובשמו, אלא הוא מברך על שימוש זה ומנסה להציגו כתרומתו שלו. בנוסף מצטטים המבקשים אמירות של המשיב מאירועים שונים שאירעו עובר לשנת 2009 מהם ניתן ללמוד כי המשיב ידע על ההפצה והשימוש בחוברת ההדרכה מוקדם יותר משנת 2008, בניגוד לטענתו. עוד מפרטים המבקשים ביקורת שנכתבה בעיתונות האקדמית ובאתרי האינטרנט השונים בדבר אמינותו של המשיב ורצינות התיאוריות שלו, וטוענים כי אף לא אחת מהביקורות נכתבו בהקשר של חוברת ההדרכה של החברה וכי גם המשיב אינו מציג כל אסמכתא כזו. בהתבסס על האמור, מגיעים המבקשים לידי מסקנה כי אין פגיעה בשמו הטוב של אמזלג וכי הלה מוחזק כמי שוויתר על טענותיו, או למצער, מושתק ומנוע מלטעון אותם כעת.

19. המשיב, מצדו, משיב באופן כללי לדברים וטוען כי מדובר בטענות עובדתיות אשר מצריכות בירור עובדתי מקיף ונרחב, ובירורן בשלב מקדמי יחייב ניהול הליך זוטא שלם, שגודלו והיקפו עלול להיות יותר מזה של בירור התביעה עצמה.

20. גם בעניין זה יש ממש בעמדה הדיונית המשיב. לא ניתן לסלק התביעה על הסף, ללא בירור עובדתי, על בסיס ציטוט דבריו של המשיב מישיבת דירקטוריון אחת או על בסיס ניתוח הרקע לביקורות שנכתבו עליו בפרסומים שונים. יש לבחון את האמירות שצוטטו בהקשר הרחב של הדברים במסגרתם נאמרו או נכתבו. בקשה לסילוק על הסף אינה המסגרת המתאימה לבחינה ולניתוח טענות מסוג זה, כי אם הליך הוכחות.

התיישנות

21. המבקשים טוענים להתיישנות כל אחת מעילות התביעה – זכויות יוצרים ולשון הרע. בטיעוניהם, מפרידים המבקשים בין טענות ההתיישנות ביחס לכל אחת מהעילות, הגם שלכאורה מירוץ ההתישנות והדיון המשפטי בו זהה ביחס לשתיהן, שכן שתי העילות מתבססות על הפצת חוברת ההדרכה.

בהיבט של לשון הרע טוענים המבקשים כי מאז גילוי החוברת בשנת 2008, על פי טענת המשיב, ועד להגשת התובענה דנן, בסוף קיץ 2016, לא העלה המשיב מעולם טענה של לשון הרע, גם לא בתובענה הקודמת.
טענה זו מעוררת קושי, נוכח האמור בסעיפים 193-195 לכתב התביעה בתביעה הקודמת עוסקים ב"פגיעה במוניטין ובשמו הטוב של התובע".

22. בהיבט של הפרת זכויות יוצרים, נטען כי השימוש בחוברת לשם קידום מוצריה של החברה החל בשנת 2000 לכל המאוחר, ולראיה מפנים המבקשים לתצהיר שהוגש בהליך אחר מאת תושבת היישוב בו התגוררו המשיב ואשתו. מכאן הטענה כי אילו המשיב היה רואה פסול בחוברת, היה עליו להלין על כך לכל המאוחר בשנת 2006, ומשלא עשה כן תביעתו התיישנה. עוד טוענים המבקשים כי משנת 2007 מרבית התוכן של חוברת ההדרכה כבר היה פרי עטו של קיטרון ולכן עילת זכויות היוצרים של המשיב התבטלה באותה שנה.

23. המשיב בתגובתו מציין כי ביום 5.2.2015, במסגרת התובענה הקודמת, דחתה כב' השופטת ר' ברקאי את טענת ההתיישנות של המבקשים, כך שחל על טענה זו כלל מעשה בי-דין ואין להיזקק אליה שוב. כן מוסיף המשיב כי הסכמתו למחוק את התובענה הקודמת הותנתה בשמירה על זכותו להגיש תביעה מחדש ומפנה לפרוטוקול הדיון הרלוונטי, בו הנתבעים ובאי כוחם לא הביעו התנגדות לאמור. עוד נטען כי הדברים עליהם הצהירה תושבת היישוב בתיק אחר סולפו באופן בוטה, ולא ברור מהיכן שאבו המבקשים את הטענה בדבר ידיעת המשיב אודות הפצת החוברת שחיבר. בנוסף, על פי כתב התביעה, התובע גילה על הפצת חוברת ההדרכה בשנת 2008.

24. אין בידי לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. ראשית, במסגרת בקשה לסילוק על הסף, המוגשת בשלב מקדמי זה של ההליך, נבחנת שאלת ההתישנות על פי הטענות העובדתיות שבכתב התביעה. לפי טענת המשיב, הוא גילה את דבר הפצת החוברת רק בשנת 2008. משכך, ומאחר שפרק הזמן שבו היה הליך תלוי ועומד (בין הגשת התובענה הקודמת בחודש אפריל 2013 לבין מחיקתה בחודש נובמבר 2016) אינו נכלל במירוץ ההתיישנות., לא חלפו שבע שנים עד הגשת התביעה שלפניי באוגוסט 2016.

בשלב זה, בטרם נשמעו הוכחות, לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בשאלה באיזו נקודת זמן גילה המשיב על הפצת חוברת ההדרכה או שהיה עליו לדעת על ההפצה. בדומה לא ניתן לקבוע מימצאים בשאלה מי יצק התוכן לחוברת משנת 2007 ואילך.

אוסיף, כי לא ניתן לדחות תובענה על סמך תצהיר של צד שלישי, שהוגש בהליך אחר, בפרט כשכל שנאמר בתצהיר הוא "אני זוכרת פליירים בנוסח 'עשבי קדם נוסד ע"י ד"ר ניסים אמזלג' שהופקו לאחר כניסת אמיר לחברה".

נמצא, כי הטענות שמעלים המבקשים ומהם מבקשים להסיק כי התובע ידע או שהיה עליו לדעת על הפצת החוברת החל משנת 2000 מחייבות בירור עובדתי מעמיק. הגם שלא ניתן לשלול את האפשרות כי התביעה התיישנה, ההתיישנות במקרה דנן אינה מפורשת וברורה על פניה, באופן המאפשר להכריע בה בשלב המקדמי של ההליך. מובהר כי אין בהחלטה זו כדי לסתום את הגולל על סוגיית ההתיישנות.

שיהוי

25. המבקשים טוענים כי גם אם ניצמד לטענת המשיב, לפיה גילה על הפצת החוברת בשנת 2008, המשיב המתין לא פחות מחמש וחצי שנים עד שהגיש את התובענה הקודמת. המבקשים הסתמכו על התנהגות המשיב לאורך השנים הללו, וניהול התובענה בשיהוי ניכר כזה יביא לשינוי לרעה במצבם של כלל הנתבעים בתובענה. נטען כי ממחיקת התובענה הקודמת ועד להגשת התובענה דנן חלפו תשעה חודשים המהווים שיהוי נוסף.

26. המשיב טוען בתגובה כי שיהוי אינו יוצר מחסום דיוני, וכל שכן מהותי, מפני בירור התובענה וכי טענת השיהוי לבדה לא יכולה לשמש כעילה לדחיית תביעה על הסף. המשיב הסביר בכתב התביעה מדוע המתין עם הגשת התביעה מאז שנת 2008 ושב וטוען כי רק לאחר שהצליח לקבל ראיות חלקיות, בזכות הליך גילוי מסמכים בתובענה שיזמו המבקשים נגד אשתו, יכול היה המשיב להגיש את תביעתו בשנת 2013.

27. סילוק תובענה אזרחית על הסף בשל שיהוי ייעשה במקרים נדירים ויוצאי דופן, שמקרה זה אינו נמנה עליהם. ללא ספק, אין מדובר במצב מובהק וחד משמעי של שיהוי. על פניו מתקבל הרושם כי המשיב לא שקט על שמריו, אלא פעל באפיקים שונים על מנת למצות את הזכויות שלטענתו נפגעו, לרבות שליחת מכתבים לקיטרון (מיום 20. 1.2011 ומיום 21.5.2011) וניהול הליכים משפטיים שונים (ת.א. 25361-04-13; ת.א. 16564-12-12; ת.א. 62274-12-13). פרק הזמן שחלף ממחיקת התביעה הקודמת ועד להגשת התביעה שלפניי (תשעה חודשים) ספק אם הוא עולה כדי שיהוי. יצוין כי התובע שלח למבקשים ביום 19.11.15 מכתב התראה בדבר הגשת תביעה מחודשת. במכלול הדברים, נוכח ההתנהלות של הצדדים, קשה לקבל את הטענה כי המבקשים הסתמכו על אי הגשת תביעה במועד מוקדם יותר.

העדר יריבות

28. המבקשים טוענים כי לא קיימת יריבות בין המשיב לבין קיטרון והנתבעים 3 ו-4. הנתבעת 3, עמותת מו"פ ביהודה, היא הגוף המנהל את מו"פ יהודה – מכון מחקר ופיתוח הנמצא במושב כרמל, ועל פי הנטען בתביעה מכון זה הוא אשר הוציא לאור את החוברת, תוך הפרת זכויות היוצרים של המשיב. הנתבע 4, מנחם אדוני, הוא הבעלים של חברת "אדוני מדיקל", חברה אשר שימשה כמפיץ הרשמי של חוברת ההדרכה ופירסמה קטעים נבחרים מהחוברת באתר האינטרנט שלה.

29. בקשר לנתבעת 3, טוענים המבקשים בבקשה לסילוק על הסף כי זו לא פרסמה את חוברות ההדרכה, וכי המשיב לא מראה שהיא אי פעם עשתה כן. בנוסף נטען כי המשיב מודה שהנתבע 4 לא רשם שום מידע כציטוט כביכול של המשיב, וכן מודה בכתב התביעה כי עד להגשת התביעה דנן מעולם לא פנה לנתבע 4 בעניין כלשהו. באשר ליריבות עם קיטרון, נטען כי המשיב אינו מראה שקיטרון פעל שלא בסמכות החברה. כך, למרות שאשתו של המשיב התיימרה להיות יו"ר החברה בקיץ 2009, לא עשתה דבר למניעת הפצת חוברות ההדרכה של החברה או שינוי תוכנן ולראיה מפנים המבקשים לפרוטוקול ישיבת הדריקטוריון מיום 29.6.2009.

30. לטענת המשיב, על מנת שתתקבל טענה של העדר יריבות משפטית, שתצדיק סילוק על הסף, אין די בפריסת טענות אשר הצדדים חלוקים עליהם, כי אם יש להציג טענות אשר אין מחלוקת לגביהן, דבר שלא עלה בידי המבקשים לעשות.
המשיב דוחה את הטענה בדבר העדר יריבות בינו לבין קיטרון, וטוען כי כתב התביעה מגולל מסכת עובדות ארוכה המייחסת לקיטרון מעשים חמורים ביותר, אשר נעשו בהסתר גמור מדירקטוריון החברה ומכאן שנעשו בחוסר סמכות. באשר לנתבעת 3 טוען המשיב כי זו הופיעה כמוציאה לאור של חוברת ההדרכה משנת 2005 ועד שנת 2010 לפחות, ועל כן האחריות המשפטית רובצת אף לפתחה. לגבי הנתבע 4 טוען המשיב כי אתר האינטרנט בו התפרסמו הדברים המהווים הפרת זכויות יוצרים ולשון הרע הוא בבעלותו הבלעדית וכי הנתבע 4 אישר זאת בכתבי הטענות מטעמו. כן מוסיף המשיב כי הנתבעות 3 ו-4 לא עתרו לסילוק על הסף מחמת היעדר יריבות ואין המבקשים רשאים לטעון זאת בשמם.

31. אומר מיד כי אין מקום להידרש לטענות בדבר העדר יריבות עם הנתבעות 3 ו-4 כאשר אלה לא מועלות על ידי נתבעות אלה.
באשר להעדר יריבות עם קיטרון, דין הטענה להידחות בשלב זה. ראשית, מסכת האירועים המתוארת על ידי שני הצדדים אינה תומכת בטענה בדבר העדר יריבות. בנוסף, השאלה אם קיטרון פעל במסגרת הסמכות שהקנתה לו החברה היא שאלה עובדתית, המחייבת בירור מעמיק ובירור שכזה אין מקומו במסגרת בקשה לסילוק על הסף. יתרה מכך, הדין מכיר באפשרות להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, אם הוא עצמו, אישית, קיים את יסודות האחריות בנזיקין (ראו, ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 [1994]. גם לעניין זה אין לקבוע מסמרות בשלב הנוכחי, והדברים צריכים בחינה יסודית, עובדתית ומשפטית.

הימנעות מתשלום אגרה

32. המבקשים טוענים כי דין התובענה להידחות מחמת אי תשלום אגרה. נטען כי המשיב מתחמק מתשלום אגרה בגין סעיפים שאינם "לשון הרע", וזאת על אף שכבר בכתב ההגנה שהוגש בספטמבר 2016 נמסרו לו סדרי הגודל של היקפי מכירות חוברת ההדרכה. המשיב מצדו טוען כי היקפי המכירות שנטענו בכתב ההגנה הועלו בעלמא וללא כל תימוכין ולכן אינם יכולים לשמש כנתון לחישוב אגרת התביעה. עוד נטען כי בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה ליתן צו למתן חשבונות אולם עד היום לא הוגשו חשבונות.

33. נקודת המוצא היא חובתו של יוזם ההליך המשפטי לשלם אגרה עבור ההליך המשפטי בו נקט. על הטעמים שביסוד החובה לשלם אגרה עמד כב' השופט ס' ג'ובראן בבשג"ץ 3320/11 מעוז נ' הנהלת בתי המשפט, ניתן ביום 11.5.11)):

"נראה כי במקרה דנן חשוב לחזור ולהדגיש מושכלות יסוד של מערכת המשפט. הליכים משפטיים עולים כסף. ניהול ההליך המשפטי מטיל עלויות הן על בעל הדין שפתח את ההליך והן על מערכת בתי המשפט, קרי, הקופה הציבורית, והצד שכנגד... אגרת בית משפט מגלמת סכום שנדרש יוזם ההליך לשלם לידי המדינה, לא כתמחור מלא של ההתדיינות, אלא כהשתתפות שלו בחלק מן העלות של ההליך המשפטי וכנגד השירות המתקבל ממערכת המשפט... מלבד השתתפות בהוצאות ההליך, לתשלום האגרה ישנם תכליות רבות נוספות, בכלל זה התכליות שעניינן מניעת הליכי סרק, שמירת זכויותיו של בעל הדין שכנגד, קיום מינהל שיפוטי ראוי, ועוד".

לצד החובה לשלם אגרה, קבועה בתקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, גם סנקציה בגין אי התשלום, לפיה בית המשפט רשאי לצוות על מחיקת כתב תביעה באם "שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך". בדומה, קובע סעיף 2(ו) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, כי "נזקק בית המשפט להליך, והתברר כי לא שולמה האגרה, כולה או חלקה, תינתן דרישת תשלום לחייב בתשלום האגרה; לא שולמה האגרה בתוך עשרים ימים מיום המצאת הדרישה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בה... רשאי בית המשפט למחוק את ההליך".

34. כאשר עסקינן בתביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבנונות, יש לפרש בכתב התביעה את הסכום על פי המשוער ובהתאם לכך לשלם אגרה. לעניין ניסוח כתב התביעה הדבר מוסדר בתקנה 16 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה "היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער". אם כן, על התובע לאמוד את סכום תביעתו, גם אם באופן משוער, אשר עשוי להשתנות לאחר מתן החשבונות, והאגרה תשולם בשלב הראשון על פי סכום משוער זה (כאגרה לתביעה בסכום קצוב; ראו בהקשר זה תקנה 3(2) לתקנות, לפיה תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות אינה בגדר "הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף").
בהתאם לכך, על המשיב להגיש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו ינקובע בסכום התביעה המשוער על ידו, וישלם אגרה בהתאם.

בסיכום הדברים, על התובע להגיש כתב תביעה מתוקן, ממנו יוסרו הסעדים הנפרדים על פי חוק איסור לשון הרע, ובמסגרתו ינקוב התובע בסכום התביעה המשוער על ידו.

כתב תביעה מתוקן יוגש בתוך 30 ימים.

בהתאם לסכום התביעה המשוער, ישלם המשיב אגרה כמתחייב מהוראות הדין, בד בבד עם הגשת כתב התביעה המתוקן.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, לפיה הבקשה התקבלה בחלקה, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ט"ז תשרי תשע"ח, 06 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.