הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 2248-02-17

ניתן ביום 14 דצמבר 2017

תמר סורוקה

המערערת

-

המוסד לביטוח לאומי

המשיב

לפני: סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח
נציגת עובדים, גב' מיכל בירון בן גרא, נציגת מעסיקים, גב' יודפת הראל בוכריס

בשם המערערת – עו"ד יונה סירוטה ועו"ד דן גנון
בשם המשיב – עו"ד רישין נקש
פסק דין

השופט אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר רפאל להבי ומר פיני שורצברד; ב"ל 33718-11-15), שבו נדחתה תביעת המערערת להכיר בה כמי שארע לה ביום 16.9.12 ארוע חריג בעבודה בגינו נגרם לה אוטם שריר הלב.
המסגרת העובדתית
המערערת, ילידת 1952, היתה בתקופה הרלוונטית לתביעה סוכנת ביטוח עצמאית שעבדה במסגרת סוכנות הביטוח שחם (להלן – שחם), שם היה לה משרד נפרד. למערערת לא היתה מסגרת שעות עבודה קבועה והיא נהגה להיפגש עם לקוחותיה הן במשרד והן מחוץ לו.
הגם שהמערערת היתה סוכנת ביטוח עצמאית, עבודתה במסגרת שחם בוצעה תחת פיקוח שחם והמנהל מטעמה – מר אורי אזולאי, אשר פיקח על עבודת המערערת ויתר הסוכנים במחוז הצפון (להלן – המנהל).
ביום 21.5.17 הגישה המערערת למשיב (להלן – המוסד) הודעה על פגיעה בעבודה. לטענתה ביום 16.9.12, ערב ראש השנה, ארע לה ארוע חריג בעבודה בגינו אושפזה בבית חולים ביום 17.9.12 ואובחנה כמי שלקתה באוטם בלב. הארוע החריג שנטען היה "התרגזות והתעצבנות בלתי רגילה בגין קבלת מייל" מהמנהל שנשלח אליה בשעה 15:26 ונצפה על ידה מאוחר יותר - בשעה 18:00 לערך.
ביום 24.5.15 נחקרה המערערת על ידי חוקר המוסד. ביום 6.7.15 נחקר המנהל על ידי חוקר המוסד. ביום 5.8.15 דחה המוסד את תביעת המערערת ומכאן התביעה שהוגשה לבית הדין האזורי.
קודם שנפנה לקורות יום הארוע הנטען – 16.9.12 ולהודעת הדוא"ל הנזכרת נפנה לדברי המערערת בחקירתה לפני חוקר המוסד בכל הנוגע לארועים שקדמו – שאין לגביהם טענה כי הם מבססים "ארוע חריג". וכך נרשם מפיה:
"... עבדתי בשחם עם פיקוח ודורשים תפוקה ומפקחים על היחס אל הלקוחות. אורי אזולאי הוא מנהל המחוז. ורותם היא לקוחה ותיקה וגם בעלה לקוח חלקי שלי. רותם הגישה תביעה בין 3-4 שבועות קודם למקרה. חב' הביטוח משלמת עד 30 יום מן התביעה. רותם צפתה לקבל כסף מן התביעה תוך מס' ימים. בינתיים החליפה ח-ן. ביקשתי ממנה לשלוח מחדש מס' ח-ן חדש. אז חב' הביטוח החלה את הספירה של הזמן מחדש. רותם לא הייתה מרוצה מזמן ההמתנה לכסף. אז אמא שלה התקשרה לאורי, התלוננה בפניו שאני סוכנת לא טובה לא ממלאת את תפקידי, ועוד מס' דברים. זה מה שאורי אמר לי. כל זה כמה ימים לפני 16.9.2012 בערך פחות משבוע... אז רותם התקשרה אלי בלשון בלתי נעימה, וכשהסברתי לה שהיא צריכה שוב לחכות כי החליפה ח-ן טרקה את הטלפון... אני אמרתי לה שאני עושה כמיטב יכולתי ובקשתי ממנה שהיא תתנצל על הדברים שאמרה לאורי אחרי שטרקה לי את הטלפון. היא דיברה בשיחת טלפון שנטרקה בלשון לא נעימה, ומאורי אפילו בקשה להחליף סוכן. היא אמרה לי בין השאר שאני לא מטפלת בה כמו שצריך לא היו גידופים או קללות. רק היא צעקה עלי. השיחה נמשכה פחות מ 10 דקות להערכתי. אורי קרא לי לבירור מס' ימים קודם ל 16.9.2012... אני סוכנת הרבה שנים, אף פעם לא קרה מקרה כזה, עד כדי קריאה לבירור. היו פגישות אבל לא בירור. עד המקרה הזה לא היו תלונות כאלה לאורי כי אני מסבירה שאני מנסה לזרז. אני מקבלת הרבה מאוד מכתבי תודה והערכה. לאורי יש יחסי חברות עם ההורים של רותם וללא כל קשר אלי. השיחה איתו ביום השיחה עם רותם, הייתה בחדרו. הוא סיפר לי מה נאמר עלי כפי שאני אמרתי לך ושרותם ביקשה להחליף סוכן, הוא קצת ירד עלי, אמר לי שהוא מצא סוכן מחליף, ושהיא צריכה לקבל יחס מיוחד ושאני אולי לא עשיתי מספיק והסברתי לו מה היה עם החלפת ח-ן... הוא גם אמר לי למי מעביר את התיק. זה תיק גדול. זה גם הפסד כספי וגם פוגע בי רגשית. לא היו קללות ולא צעקות כי אני לא צועקת ולא מקללת. זה היה מאוד לא נעים הוא אמר שאני לא בסדר. בעבר היו מקרים של ביקורת והיו דיונים כי הוא מפקח עלי ועל הסוכנים. אבל ביני לבינו מעבר לעבודה היו יחסים חבריים ובד"כ כל דבר נעשה ברוח טובה. לא היה קודם לכן מקרה כזה שבו טון הדיבור וגם בד"כ מקובל שהוא אמור להיות בצד שלי ופה הוא קיבל את הצד השני של הלקוחה, וכבר מצא לה סוכן. קודם לכן לא קרה אף פעם שהוא לקח ממני תיק והעביר לסוכן אחר...."

עתה נשוב לקורות יום 16.9.12, שהוא ערב ראש השנה. וזו גרסת המערערת בנוגע לארוע החריג הנטען:
מהבוקר היא עסקה בבישולים לארוחת ליל החג, אותה התכוונה לסעוד עם בני משפחתה, כ- 20 איש, אצל בת דודתה בחיפה. במהלך ההכנות לארוחה היה לה מצב רוח טוב.
טרם יציאתה מהבית, בשעה 18:00 לערך, פתחה כמנהגה את המחשב בביתה על מנת לבדוק את הודעות הדוא"ל, אז הבחינה בהודעת דוא"ל שהמנהל שלח באותו היום בשעה 15:26 בזו הלשון ( להלן – הדוא"ל):
"לטפל בדחיפות בענין נרותם (צ"ל: רותם – א.א.). היא כועסת מאוד."

נוסח הדוא"ל הפתיע את המערערת ונחת עליה כ"רעם ביום בהיר". קבלתו בערב החג, בלי איחולי שנה טובה, בלי שנרשם כי עליה לטפל בנושא אחרי החג, כאילו המנהל מצפה שתטפל בלקוחה בחג, גרמו לה ל"התפוצץ" מכעס והיא נפגעה והתרגזה עד מאוד וזה הרע את מצב רוחה. וכך תארה המערערת לפני חוקר המוסד את נסיבות פגיעתה:
"ביום א' 16.9.2012, זה היה ערב ראש השנה. הייתי בבית בהכנות לחג הכנתי ובישלתי לקראת החג. זה חג עם המשפחה של בני הדודים שלי בדניה כולם יחד. התכוננו לצאת בערך ב 19:00. ב 18:00 או 18:30, פתחתי את המחשב, זו כמו פעולה אוטומטית כמידי יום. אז כמו פיצוץ, ראיתי את המייל מאורי... היה רשום רק משפט אחד, לטפל דחוף ברותם. ככה בערך. לא שלום לא שנה טובה, כי זה ערב ראש השנה. נפגעתי מאוד ממש התפוצצתי. אני לא יכולה לטפל במקרה כזה בערב ראש השנה הכל סגור. זה לא מקרה של מישהו מת כולו כסף. זה היה יכול לחכות לאחרי החג. כל כך נפגעתי, וזה קלקל לי את כל הערב."

המערערת נסעה לארוחת ליל החג המשפחתית ולדבריה, היא נראתה לא טוב וחשה לחצים בחזה לאורך כל הערב, עד שהמארחים ושאר בני משפחתה לא הרשו לה לעזור בשום דבר. וכך מספרת המערערת לחוקר המוסד:
"בשל כך לא נתנו לי כבעבר להגיש ולעזור. כל הזמן שאלו מה קרה והתביישתי לספר על כך. כל כך כעסתי בצורה בלתי רגילה כי אני לא כעסנית. היו לי לחצים בחזה, לא חשבתי שקורה לי משהו בריאותי חשבתי שזה מעצבים בלתי רגילים."

לאחר ששבה מהארוחה המשפחתית לביתה, לא הצליחה המערערת להירדם מהכאבים בחזה ולכן ישבה על הכורסא בסלון. בבוקר בעלה הבחין במצבה והזמין אמבולנס שפינה אותה לבית חולים, שם אובחנה כמי שלקתה באוטם בשריר הלב, כעולה מהחומר הרפואי שצורף.
לדברי המערערת, עובר לאירוע הלב היא היתה ספורטאית, רקדה, הלכה ברגל והשתתפה בצעדות, ואילו לאחר האירוע היא נדרשה לשיקום גופני ונפשי, כעולה מהחומר הרפואי שצורף.

פסק דינו של בית הדין האזורי
לפני בית הדין העידו המערערת והמנהל ש"אישר בעדותו כי המייל [הדוא"ל – א.א.] היה מיועד לטיפול התובעת והוסיף, כי בדרך כלל אינו נוהג לשלוח מיילים לסוכני הביטוח בערבי חג ובמקרה הנדון, אינו זוכר אם עשה זאת באופן בו נעשה הדבר, מתוך קשריו האישיים עם משפחת הלקוחה, או שמא מתוך כעס או בהיסח הדעת". כן הוגש תצהירו של מר עוזי אפל בן דודה וחבר טוב של המערערת. מר אפל לא נחקר על תצהירו.
בית הדין האזורי קבע כי "לאחר שנתנו דעתנו למכלול העדויות והראיות הגענו לידי מסקנה, לפיה לא עלה בידי התובעת להוכיח שביום 16.9.12 אירע לה אירוע חריג תוך כדי ועקב עיסוקה במשלח ידה". להלן עיקרי נימוקי בית הדין האזורי:
לדוא"ל שלפי הנטען גרם לארוע חריג "קדמו מספר אירועים משמעותיים – הלקוחה כבר הבהירה לה שאיננה מרוצה; התקיימה שיחת טלפון לא נעימה בין התובעת ללקוחה; התובעת כבר ' השלימה עם כך' (כדבריה) שהלקוחה עוזבת אותה ועוברת לטיפולו של סוכן אחר. כל האירועים האמורים התקיימו לפני ה-16.9.12, במועדים שלא פורטו בפנינו. כלומר אין במייל מיום 16.9.12 משום הפתעה לתובעת, או מידע שלא היה ידוע לה קודם לכן".
הדוא"ל לא נוקט "בלשון בוטה או יוצאת דופן. ההודעה חוזרת על מידע שכבר ידוע לתובעת – שהלקוחה כועסת ונדרש ממנה לטפל בה בדחיפות. הא ותו לא. אף לא נטען כי לשון המייל היא פוגענית בדרך כלשהי". מוסיף בית הדין האזורי ומציין כי אכן אין בדוא"ל "איחולים לכבוד החג. לכל היותר זהו הדבר החריג היחיד במייל, כפי שגם שולחו אישר בפנינו ( לעיל) ואולם בבוחננו את כלל נסיבות האירוע, כאשר מדובר באירוע ' מתגלגל', שהתובעת כבר מודעת לכל פרטיו, לרבות למשמעות הכספית שיש עבורה בגין הפסד הלקוחה, לא די בכך שלא נרשם במייל ' חג שמח', בכדי להגדיר את האירוע כחריג. יוצא אפוא שלפנינו הודעת מייל שגרתית, גם אם לא אדיבה, ביחסי עבודה, שלא היה בה דבר מפתיע, בוטה או חורג מגבולות סבירים של התכתבות בענייני עבודה".
מקובלת על בית הדין האזורי טענת המוסד "לפיה, חיי העבודה בכלל ועיסוקה של התובעת במשלח ידה, בפרט, אינם מתנהלים בדרך כלל על מי מנוחות כאשר התובעת עצמה העידה, כי עבודתה כסוכנת ביטוח עצמאית משך 15 שנים עובר לאירוע הנטען היתה קשה ומלחיצה וכללה מטבעה תלונות מצד הלקוחות (...); בנוסף, קבלת מייל בערב חג אינה יוצאת דופן כשלעצמה, שכן התובעת נהגה לפתוח מיילים באופן יומיומי לרבות בשבתות ובחגים".
הטענה כי הדוא"ל "השפיע באופן כה משמעותי על מצב רוחה" של המערערת עולה בדיעבד, שכן בזמן אמת היא לא סיפרה "למי מבני משפחתה על אודות התרגזותה בעקבות המייל ו/או על המקרה של הלקוחה, מה גם שבהודעתה לחוקר הנתבע ציינה התובעת, כי הגם שנשאלה על ידי בני המשפחה במהלך הארוחה לפשר מצבה, היא התביישה לספר (...), ככל הנראה משחשה פגיעה ב'אגו' כלשונה (....). יחד עם זאת, גם מבלי להיכנס לפרטי האירוע, לא חלקה התובעת בזמן אמת עם מכריה כי מצב רוחה כרוך במייל שקיבלה מהממונה עליה".
המערערת "אף לא סיפרה לרופאיה על אודות האירוע החריג הנטען ובנוסף קיימת אנמנזה רפואית שפורטה בסיכומי הנתבע (...), ממנה עולה לכאורה כי המיחושים המבשרים את בוא האוטם הופיעו אצל התובעת עובר לאירוע החריג".
התביעה הוגשה בחלוף מספר שנים מהאירוע, "דבר המלמד אף הוא על כך שהתובעת לא קשרה בזמן אמת בין אירוע בעבודה לבין האירוע הלבבי שפקד אותה".

הטענות בערעור
טוענת המערערת, בתמצית ובין היתר, כדלקמן: אין מחלוקת לגבי עצם קבלת הדוא"ל ערב החג וקריאתו בסמוך לחג; שגה בית הדין בקביעתו כי לא הוכח שקבלת הדוא"ל הובילה לארוע חריג; המבחן לחריגות ארוע הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי, לכן לא היה מקום לבחינת בית הדין את האופן בו צפוי היה שהדוא"ל ישפיע; עדות המערערת לגבי הארוע החריג היתה עקבית לכל אורך הדרך; עדות בן הדוד תומכת במצבה הגופני לאחר קריאת הדוא"ל; לא היה בארועים שקדמו כדי לשלול את תגובתה הסובייקטיבית של המערערת להודעת הדוא"ל שהגיעה באופן בלתי צפוי ערב החג; אין בכך שהמערערת לא סיפרה לבני המשפחה על הארוע החריג כדי לשלול את קיומו; אין ברישומים הרפואיים כדי לשלול את גרסת המערערת ודאי לא נוכח ההסברים שניתנו לאותם רישומים; אם מתעורר ספק לגבי קיומו של ארוע חריג יש למנות מומחה רפואי.
לטענת המוסד דין הערעור להדחות בהיותו סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי המבוססות על התרשמותו מהעדיות והראיות שהיו לפניו. מוסיף המוסד וטוען כי לא די בכך שהארוע היה חריג מבחינה סובייקטיבית, אלא נדרשות ראיות אובייקטיביות לקיומו; אין מקום למינוי מומחה רפואי.
כן נטען כי התיעוד הרפואי אינו תומך בגרסת המערערת:
בתיעוד הרפואי מיום 9.10.12 נרשם "בערב ראש השנה מהבוקר חשה ברע, הופיעו אחר הצהרים לחצים במרכז החזה, מלווים בכבדות ביד שמאל ללא קורצ [צ"ל: קוצר – א.א.] נשימה או הזעה. לפנות בוקר חשה קוצר נשימה. אושפזה ..." (הדגשה הוספה – א.א.).
באנמנזה בבית חולים נרשם "שבוע טרם אישפוזה החלה לסבול מקוצר נשימה .... יממה טרם אישפוזה סבלה מלחץ בחזה לסרוגין שנמשך מספר דקות וחלף ....".
נציין כי במסגרת ישיבת קדם הערעור הודיעה המערערת כי היא עומדת על ערעורה וכי היא מבקשת לטעון לפני הרכב. בדיון נקבע כי הדיון בערעור יעשה על דרך של סיכומים בכתב לפי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991), וכי המותב שישב בדין יחליט אם יש צורך בהשלמת טיעונים בעל פה אם לאו.
לאחר בחינת כלל חומר התיק נחה דעתנו כי אין צורך בהשלמת טיעון בעל פה.

הכרעה
לאחר שעיינו בכלל חומר התיק ושקלנו את כלל טענות הצדדים נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. להלן נפרט את טעמינו.
בהתאם להלכה הפסוקה, כפי שסוכמה על ידי חברתי השופטת דוידוב-מוטולה בעניין סידי, "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח קרות אירוע חריג בעבודתו, בסמוך לפני קרות האוטם, אשר גרם לו לדחק נפשי (מסוג התרגזות או התרגשות) בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. האירוע החריג נבחן באופן סובייקטיבי, היינו נבדקת 'חריגותו' בהתייחס למבוטח המסוים. עם זאת, 'אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה' (עב"ל (ארצי) 1302/00 מיכאל אסולין - המוסד לביטוח לאומי (3.11.05))".
באותו עניין ציינתי כך:
".... על מנת לבחון אם עלה בידי תובע להוכיח טענתו בדבר ארוע חריג יש לזכור שני עקרונות יסוד.
הראשון, חריגותו של ארוע נבחנת ביחס למבוטח הספציפי. לפיכך, הגם שיתכן וסביר להניח כי ארוע מסויים לא יחווה על ידי רוב אנשים כחריג, אין בכך כדי לשלול את האפשרות כי מבחינת המבוטח הספציפי אותו ארוע נחווה כחריג. ולהיפך. הגם שיתכן וסביר להניח שרוב האנשים יחוו ארוע מסויים כחריג, אין הדבר מלמד כי אותו מבוטח אכן חווה את הארוע האמור כחריג. כל מבוטח צריך להבחן לפי עובי וחוזק ' גולגלתו' – בין אם ' דקה' היא ובין אם ' קשיחה'. כפועל יוצא, הסתברותה של גרסה אמנם יכולה לשמש שיקול בקבלת גרסתו העובדתית של מבוטח או בדחייתה, אולם אין [צ"ל: היא – א.א.] עומדת בפני עצמה במובן זה שהסתברות גבוהה מלמדת בהכרח על התקיימותה. ולהיפך. השאלה האם ההסתברות – בין הגבוהה ובין הנמוכה, התממשה אם לאו צריכה להשקל ולהבחן ביחס למכלול הראיות.
השני, גרסתו של מבוטח צריכה להבחן גם בשים לב לראיות אובייקטיביות שקיימות או נעדרות. לקיומן או להעדרן של ראיות אלה נודעת משנה חשיבות בהערכת גרסת המבוטח, קל וחומר מקום בו עסקינן בעדות יחידה של בעל דין."

עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי מעלה כי דחיית גרסת המערערת בדבר הארוע החריג מבוססת הן על סבירות גרסתה והן על נסיבות נוספות. אשר לסבירות גרסת המערערת, התייחס בית הדין האזורי במפורט והעלה תהיות רבות אודות הסבריה של המערערת לכך שהודעת הדוא"ל גרמה לה לרוגז כה גדול. אף אנו סבורים כי גרסתה של המערערת מעוררת תהיות ויש קושי לקבלה על רקע תהיות אלה. יחד עם זאת וכפי שצויין בעניין סידי, ההסתברות – בין גבוהה ובין נמוכה, להתרחשותו של דבר אינה מלמדת לכשעצמה על השאלה האם מומשה הסתברות זו במקרה מסויים, ולפיכך נדרש לבחון את יתר הראיות האובייקטיביות קודם לקבלת הגרסה.
אשר ליתר הראיות האובייקטיביות, הצביע בית הדין האזורי על אינדיקציות מרובות שעל רקען לא השתכנע לקבל את גרסת המערערת: העדר איזכור של הארוע לפני בני המשפחה; חלוף הזמן שבין הארוע החריג ובין הגשת התביעה; תיעוד רפואי, שלא רק שאינו מזכיר את האירוע החריג חרף העובדה כי נעשה בו ניסיון להתחקות אחר תחילתם של המיחושים, אלא עולים ממנו נתונים המכרסמים עד מאד בגרסת המערערת ובכלל זה, למשל, ציון העובדה שכבר בבוקרו של ערב החג חשה המערערת שלא בטוב.
בעניין לאופולד הבהירה חברתי השופטת לאה גליקסמן כי גם קביעה שלפיה בית הדין לא שוכנע לקבל גרסה, היא קביעה שבעובדה, וזאת גם אם לא נקבע לגבי גרסה זו כי אינה מהימנה. וכך נפסק על ידה:
"גם אם בית הדין האזורי לא קבע במפורש ממצא לעניין מהימנות המערער או העד מטעמו, מדובר בקביעה עובדתית שלפיה המערער לא הוכיח את גרסתו, על כל הנובע מכך לעניין התערבות ערכאת הערעור. בעניין זה נקבע בפסיקה כי 'אין בית הדין קמא צריך לומר במפורש כי הוא מייחס חוסר מהימנות' לתובע (או לעדים מטעמו) ו'די בכך שהוא מבהיר על פי מה הוא מסתמך בקביעתו העובדתית לענין שאלת קרות האירוע ...' ..."

משהגענו למסקנה כי קביעת בית הדין האזורי לפיה לא שוכנע בקרות הארוע החריג הנטען היא קביעה עובדתית, אין לנו אלא לשוב ולהזכיר את ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, שכן קביעת ממצאים שבעובדה היא עניין המסור לערכאה הדיונית. התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית תיעשה רק במקרים חריגים, שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, למשל כאשר הקביעות שבהן מתבקשת ההתערבות אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר או שאינן מבוססות או שהן מופרכות על פניהן. הטעם לכך הוא שבשאלות של עובדה ומהימנות יש לערכאה הדיונית, שהתרשמה במישרין מהעדים ומהראיות, יתרון על פני ערכאת הערעור.
לא מצאנו כי התקיימו הנסיבות המצדיקות התערבות בקביעת בית הדין האזורי לפיה לא עלה בידי המערערת להוכיח את קרות האירוע החריג הנטען. ודאי כך הוא נוכח האמור בתיעוד הרפואי בנוגע למועדים בהם חשה שלא בטוב.
סוף דבר – הערעור נדחה. המערערת תשלם למוסד הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 4,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ח (14 דצמבר 2017) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

אילן איטח,
שופט

גברת מיכל בירון בן גרא,
נציגת ציבור (עובדים)

גברת יודפת הראל בוכריס,
נציגת ציבור (מעסיקים)