הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 41428-01-13

ניתן ביום 10 מאי 2018

מרדכי שחם
המערער בע"ע 41428-01-13

-

  1. קובי ביטון
  2. תנופה ל. כ. בע"מ
  3. תנופה שירותי ניהול ושכר בע"מ
  4. תנופה שירותי כח אדם בע"מ
  5. תנופה איגוד חברות כוח אדם בע"מ
  6. איגור ליגונקו

אהרן קמרי

-

  1. מרדכי שחם
  2. עיריית יבנה

מרדכי שחם

-

  1. לודמילה בלוב
  2. מרים דרעי
  3. לודמילה פצ'קוב
  4. סימה היילו

המשיבים בע"ע 41428-01-13

המערער בע"ע 50947-06-14

המשיבים בע"ע 50947-06-14

המערער בע"ע 1581-02-15

המשיבות בע"ע 1581-02-15
לפני: השופטת (בדימוס) רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק
נציג ציבור (עובדים) מר נתן מאיר, נציג ציבור (מעסיקים) אמנון גדעון

בשם המערער בע"ע 41428-01-13 ו ע"ע 1581-02-15 והמשיב בע"ע 50947-06-14 (מר מרדכי שחם) – עו"ד יהונתן כרמון
בשם המשיב 1 בע"ע 41428-01-13 (מר קובי ביטון) – עו"ד ניר כהן
בשם המערער בע"ע 50947-06-14 (מר אהרן קמרי) – עו"ד רחלי גולדפלד
בשם המשיבה 2 בע"ע 50947-06-14 (עיריית יבנה) – עו"ד איתן בראש
בשם המשיבות בע"ע 1581-02-15 – עו"ד שי דדוש

פסק דין
השופט רועי פוליאק

שלושה ערעורים אשר הדיון בהם אוחד, על פי החלטת הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן מיום 22.4.2015, המתמקדים בשאלה האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין שמונה חברות שונות אשר העסיקו את העובדים התובעים לבין מר מרדכי שחם שהוא, כנטען, הבעלים והרוח החיה באותן החברות.

רקע - ההליכים בבתי הדין האזוריים וקבלת ראיות נוספות בערעור

ההליכים המשפטיים

מבוא – הקווים המשותפים בשלושת ההליכים

בכל אחד משלושת ההליכים שאוחדו בערעור, הועסקו עובדים מוחלשים בענפי השמירה או הניקיון באמצעות מספר חברות, תוך פגיעה בזכויות המוקנות להם במשפט העבודה המגן, הן בתקופת ההעסקה והן עם סיומה. העובדים הועברו מחברה לחברה, מבלי שהחברה המעבירה עמדה בהתחייבויותיה כלפיהם ומבלי שהחברה הנעברת הכירה בזכויותיהם בחברה המעבירה, ועמדו בפני שוקת שבורה עם סיום עבודתם, מאחר שהחברות המעסיקות, או חלקן, פסקו מלהיות חברות פעילות והפכו לחדלות פירעון.

העובדים הגישו תביעות נגד החברות המעסיקות ונגד מר מרדכי שחם (להלן – שחם), אשר, לטענתם, היה הרוח החיה בחברות והבעלים של אותן חברות. העובדים טענו כי החברות נוהלו בדרך של תרמית, עירוב נכסים, מימון דק וכיוצא באלה עילות להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו האישי של שחם בהתאם לקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות). בשניים מהמקרים הוגשו תביעות גם נגד יחידים נוספים – בעל מניות רשום בחלק מהחברות ומנהל בחברה אחרת – אשר לא התגוננו וניתנו כלפיהם פסקי דין שאינם ניתנים למימוש. החברות המעסיקות עצמן, אשר היו מעורבות בהליכים משפטיים רבים, הפסיקו את פעילותן ופורקו טרם ההליכים המשפטיים או נמצאו בהליכי פירוק במהלכם.

טיעוני שחם והתנהלותו בתביעות השונות התאפיינו בדפוס דומה. שחם הכחיש את היותו הבעלים של החברות בתקופה הרלוונטית להעסקת העובדים ואת טענותיהם הנוספות, נמנע מלהגיש כתבי טענות במועד ומלהתייצב לחלק מהדיונים, ובאי כוחו הוחלפו חדשות לבקרים תוך השהיות נוספות בהליכים. בחלק מההליכים ניתנו פסקי דין במעמד צד אחד, אשר בוטלו בהמשך.

בשניים מתוך ההליכים התקבלה טענת העובדים, מסך ההתאגדות הורם ושחם חויב בתשלומי החברות המעסיקות לעובדים. בהליך השלישי נפסק, כי בתשתית העובדתית שהוצגה לבית הדין האזורי לא הוכח כי שחם אכן היה הבעלים של החברות המעסיקות בתקופה הרלוונטית להעסקת העובדות התובעות באותו הליך והתביעה נגד שחם נדחתה.

נקדים את המאוחר ונציין, כי במסגרת הערעור הוגשה בקשה לצירוף ראיות נוספות בערעור, בעקבותיה התקבלו לתיק בית הדין שתי הכרעות דין בהליכים פליליים שונים בגדרם הודה שחם כי הוא היה הבעלים והמנהל בפועל של החברות המעסיקות השונות בתקופה הרלוונטית, בניגוד גמור לטענותיו בפני בתי הדין האזוריים ובהליכי הערעור, והורשע על פי הודאתו.

עניין ביטון (ע"ע 41428-01-13)

המשיב 1, מר קובי ביטון (להלן – ביטון), הגיש תביעה לקבלת תשלומים הנובעים מתקופת עבודתו החל מחודש מרץ 2005 ועד לחודש נובמבר 2007 בארבע החברות המשיבות בערעור. כמו כן טען ביטון כי יש להרים את מסך ההתאגדות שבין מעסיקותיו לבין שחם ומנהל נוסף בחברות אשר לא התגונן בהליך.

בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור; תע"א 1728/08) פסק, כי ביטון זכאי לקבלת תשלומים בגין פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, הפרשי ימי הבראה, הפרשי פנסיה, ניכויים בגין קורס מקצועי והשתתפות עצמית, ניכויים בגין הוצאות רכב וטלפון ותשלום בגין שעות נוספות, בסך כולל של 53,451 ₪. עוד השית בית הדין הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. תביעת ביטון לדמי חגים, לשעות בגין ערבי חג ולעוגמת נפש – נדחתה.

כמו כן נפסק, "כי יש להרים את המסך בין מר שחם לחברות ובינן לבין עצמן כשכולם מעבידים במשותף וכן נושאים בחוב ביחד ולחוד כלפי התובע".

פסק הדין בתביעת ביטון ניתן חרף אי הגשת סיכומים על ידי שחם. בקשה לביטול פסק הדין שהגיש שחם לבית הדין האזורי נדחתה, מאחר שלא הובאה בפניו הצדקה למחדלו של שחם, שלא הגיש סיכומים מטעמו, ובית הדין לא שוכנע כי ביטול פסק הדין יוביל את בית הדין להחלטה שונה מזו שניתנה.

לאחר שבקשתו של שחם לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה על ידי בית הדין האזורי, החליט חברנו השופט א' איטח (כתוארו דאז), ביום 17.4.2013, כי יעוכב מחצית מן הסכום הפסוק בו חויב שחם, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב עד להכרעה בערעור.

שחם הגיש ערעור על פסק הדין בטענה כי הוא ניתן על סמך הליך פגום ובהעדר כתב סיכומים מטעמו, בנסיבות בהן באת כוחו דאז התפטרה מייצוג מבלי להגיש את הסיכומים ומבלי ליידעו. שחם ביקש, לפיכך, להורות על ביטול פסק הדין ומתן הזדמנות להגיש את סיכומיו לבית הדין האזורי, ורק לאחר מכן ליתן פסק דין, על בסיס הסיכומים שיוגשו מטעמו. שחם הוסיף וטען, כי בית הדין שגה בדחיית הבקשה לביטול פסק הדין, בהחלטה על הרמת מסך ההתאגדות בין שחם לבין מעסיקותיו של ביטון ובעצם קבלת התביעה של ביטון נגד מעסיקותיו.

עניין קמרי (ע"ע 50947-06-14)

המערער בתיק, מר אהרן קמרי (להלן – קמרי), עבד כמאבטח בבית ספר ביבנה ולעיתים עבד בנוסף לכך כמאבטח בסניפי מרכולים שונים באשדוד וברחובות בשעות אחר הצהריים. מעסיקותיו של קמרי היו חברות בבעלות שחם כנטען על ידי קמרי, אשר התקשרו במישרין או בעקיפין עם עיריית יבנה, לצורך מתן שירותי אבטחה בבתי הספר בעיר. קמרי תבע שמונה חברות (שלוש מהן נמחקו במהלך הדיון בבית הדין האזורי), שלא צורפו להליך הערעור, בגין תקופת העסקתו כמאבטח החל מיום 1.9.2003 ועד ליום 31.08.2009. כמו כן נתבעו שחם ועיריית יבנה.

בית הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור הגברת ברכה זיגלמן ומר יוסי פרלמן; תע"א 12090/09, דמ"ש 8331/09) דן בפתח פסק דינו בשאלה האם יש לייחס לשחם ולעיריית יבנה חבות באשר לזכויותיו הסוציאליות של קמרי, שהועסק על ידי קבלני שמירה שונים.

בית הדין האזורי החליט, לאחר בחינה טענות הצדדים ושקילת הראיות שהובאו בפניו, "כי לא הוכחה, בנסיבות של הליך זה, הצדקה משפטית לחיובו האישי של שחם במחויבותיהן של חברות השמירה כלפי התובע. הגענו למסקנה זו על אף הרושם העגום שנותר בכל הנוגע להתנהלותו של שחם, נוכח המסמכים שהוצגו בפנינו ובהתחשב בעדותו אשר הייתה פתלתלה, מגמתית ומתחמקת" [ההדגשה הוספה – ר.פ]. בית הדין הסביר, כי מסקנתו נובעת מהכחשת שחם את עובדת היותו הבעלים בחברות המעסיקות בתקופה הרלוונטית להעסקת קמרי ובאי הבאת ראיות בסוגיה ו"לפיכך גם אם התחושה העולה מהראיות החלקיות הינה כי שחם עמד מאחורי כלל מעסיקותיו של התובע בשנים הרלוונטיות – איננו סבורים כי די בתחושה זו כדי להחליף הצגת ראיות, אשר לפחות בחלקן ניתנות היו להבאה".

בנוסף קבע בית הדין, כי אין חבות ישירה לעיריית יבנה וכי לא התקיימו "יחסי עובד-מעביד בין התובע לעירייה, אלא כי העירייה ביצעה "מיקור חוץ" אותנטי של שירותי השמירה לחברות השמירה, עימן התקשרה בהתאם למכרזי החברה למשק ... וכאשר ההתקשרות הייתה לתכלית ניהולית-לגיטימית ולא על מנת לפגוע בזכויות העובדים".

קמרי קיבל מהמוסד לביטוח לאומי, כתוצאה מפירוקה של מעסיקתו האחרונה, סך כולל של 35,377 ₪. תשלום זה מיצה את דרישותיו של קמרי בגין פיצויי פיטורים ופדיון ימי חופשה במלואן. בית הדין האזורי בחן, אפוא, את עילות התביעה הנוספות בלבד. בית הדין קיבל "תיאורטית" כלשונו את תביעת קמרי לגמול שעות נוספות ביחס לחודשים מסוימים, הפרש דמי חגים והשבת קיזוזים שונים משכרו, אך בפועל, משהתביעה נגד הנתבעים שנותרו בתיק – שחם ועיריית יבנה – נדחתה, קביעת הזכאות של קמרי לתשלומים ממעסיקותיו שנקלעו להליכי פירוק ונמחקו מההליך הפכה לתיאורטית. לעומת זאת, תביעת קמרי לדמי מחלה, דמי הבראה, דמי נסיעות, קיזוז שעות עבודה שלא כדין, "13 ימי מלחמה" ו"רענון עבור מטווחים" נדחתה. חרף התוצאה החליט בית הדין האזורי, בהתחשב בהתחמקותו של שחם ממסירת נתונים רלוונטיים ועדותו המגמתית אשר הביאה לסרבול הליכים ולהוצאות מיותרות לקמרי, ולהתנהלות עיריית יבנה, כי שחם ועיריית יבנה יישאו בהוצאות קמרי בגין ההליך בסכום של 2,500 ₪ לכל אחד.

קמרי הגיש ערעור על פסק הדין, בו טען כי בית הדין שגה כשהחליט כי אין לייחס לשחם בנסיבות העניין חבות אישית ונמנע מלקבוע כי עיריית יבנה חייבת בחיובי החברות המעסיקות בין בכשירותה כ"מעסיק" ובין מכח חובת תום הלב. קמרי
הוסיף וטען, כי בית הדין האזורי שגה כאשר החליט כי הוא זכאי רק לחלק מזכויותיו הסוציאליות, על אף שהמשיבים לא הצליחו להפריך את זכאותו לכלל הזכויות שנתבעו, ומשהותיר אותו עם זכויות תיאורטיות בלבד, מבלי להטיל את החבות בגינן על שחם או על עיריית יבנה.

עניין בלוב (ע"ע 1581-02-15)

ארבע המשיבות בתיק, הועסקו על ידי חברות, אשר העבירו אותן מאחת לרעותה, כעובדות ניקיון באתר משרד החקלאות, בתקופות העסקה שונות במהלך השנים 2004 - 2006. שחם היה בעל מניות ודירקטור של החברות המעסיקות בחלק מהתקופה, הגם שבמועדים שונים בעל המניות הרשום היה מר אולג שפס (להלן – שפס), שנתבע בבית הדין האזורי וניתן כנגדו פסק דין בהיעדר הגנה.

ביום 10.10.2007 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין העובדות לשתי חברות, בו התחייבו החברות כי לסילוק סופי ומוחלט של התביעות הן ישלמו למשיבות סך של 33,517 ₪ וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 11,173 ₪ בצירוף מע"מ (להלן – הסכם הפשרה). ברם, החברות לא עמדו בהתחייבותן לפי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ולא שילמו תשלום כלשהו מכוחו ועל כן המשיבות הגישו את התביעה כנגד שחם. בנסיבות אלה הוגשה תביעה נוספת על ידי כל אחת מארבע העובדות כנגד שחם עצמו.

בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת אופירה דגן-טוכמכר; תע"א 8945/09, תע"א 8944/09, תע"א 8943/09, תע"א 8942/09) החליט, כי דין התביעה להתקבל ויש להרים את מסך ההתאגדות, בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות. בית הדין האזורי קבע, כי "יוצא אפוא כי לכל אורך תקופת עבודתן של התובעות ... היה הנתבע הבעלים והמנהל של החברות והקובע הבלעדי של תנאי העסקתן של התובעות. כאמור, גרסתו של הנתבע, לפיה החל משנת 2005 לא היה מעורב בנעשה בתנופה איגוד ובכוח עוצמה סיור, הוכחה כשקרית" . בהמשך נפסק, כי "סיכומו של דבר, הצטברות הנסיבות המתוארות לעיל מעידות על עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות בניגוד לחוק. ראיות אלו מובילות למסקנה כי ראוי וצודק בנסיבות מקרה זה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי בקיום הסכם הפשרה שנחתם עם תנופה איגוד וכוח עוצמה סיור". בנוסף לכך, נפסק כי שחם ישלם למשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 ₪.

שחם הגיש ערעור על פסק הדין בטענה כי פסק הדין שגוי מיסודו. שחם טען כי לא אישר את חתימת הסכם הפשרה; פסק הדין סותר פסיקות קודמות של בית הדין האזורי בתביעות אחרות שנדחו; פסק הדין ניתן על סמך התרשמות של המותב ללא סימוכין בעובדות ובעדויות שנשמעו, אינו עולה בקנה אחד עם העובדות שהוצגו בפני בית הדין וסותר הלכות פסוקות של בית הדין הארצי. שחם הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שנדחתה על ידי חברנו השופט א' איטח (כתוארו דאז), ביום 18.3.2015.

ראיות נוספות בערעור

הבקשות להוספת ראיות

לאחר הגשת הערעורים השונים, הגישו המשיבות בעניין בלוב בקשות להגשת ראיות, שנדונו במסגרת כלל תיקי הערעור שאוחד, שעניינן הכרעות דין שניתנו בשני הליכים פליליים שונים נגד שחם:

הכרעת דין בהליך פלילי בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בו אוחדו שישה כתבי אישום שהוגשו כנגד חברות שונות וכנגד שחם בבתי הדין האזוריים השונים (ת"פ 24090-06-12; ת"פ 29672-08-12; ת"פ 7573-09-13; ת"פ 22584-09-12; ת"פ 44129-09-12; ת"פ 8880-10-13). בית הדין האזורי (השופט דורי ספיבק) הרשיע את שחם, לפי הודאתו, בכל האישומים (להלן – ההרשעה בבית הדין).

הכרעת הדין בהליך פלילי שהוגש על ידי הנהלת המכס והמע"מ נגד שחם ותשע חברות בבעלותו לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 8808-08-10). בית משפט השלום (השופטת מיכל ברק נבו) הרשיע את שחם, לפי הודאתו, בכל האישומים שנכללו בכתב אישום מתוקן בשנית (להלן – ההרשעה בתיק המע"מ).

מותב בית הדין אישר בהחלטה, אשר ניתנה במהלך הדיון בערעור, לאחר שמיעת טענות הצדדים, את הגשת הראיות הנוספות:

" ... משמדובר בראיות שלא ניתן היה להגישן במועד ניהול ההליך לפני בית הדין האזורי נוכח המועד שבו ניתנו הכרעות הדין, ממילא לא ניתן לומר שהיה צריך להגישן בשעתו תוך ניהול ההליך. כמו כן, על פניו יש רלבנטיות לשתי הכרעות הדין בהן מדובר. משאלה הם פני הדברים התקיימו התנאים על פי הפסיקה להגשת ראיות בשלב הערעור. מובן הדבר כי משקלן של הראיות הללו עוד יוערך בבא העת, לכשיבוא בית הדין ליתן את פסק דינו בערעור. הצדדים גם יורשו לטעון לעניין משקל הראיות בהמשך הדיון".

ביום 6.12.2017, לאחר השלמת ההליכים בתיק והעברתו לכתיבת פסק דין, הגישו המשיבות בעניין בלוב בקשה להגשת ראיה נוספת לתיק. הראיה שהוספתה התבקשה היא פסק דין של בית דין זה (ע"פ 25307-12-15) אשר דחה את ערעור שחם על גזר הדין שהוטל עליו בעקבות ההרשעה בבית הדין (להלן – פסק הדין בערעור).

לאחר שבחנו את הראיה הנוספת ואת התייחסות הצדדים בכתב לבקשה לצירופה, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתיר את צירופה. שחם לא ערער על עצם ההרשעה בבית הדין, אשר היתה חלוטה במועד מתן ההחלטה על קבלתה כראיה בתיק, אלא על גזר הדין בלבד. בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן – פקודת הראיות), "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם", כאשר הנאשם הוא צד להליך האזרחי כבענייננו. עם זאת הובהר בסעיף 42א(ב)(2) לפקודת הראיות, כי ממצאים בגזר הדין, להבדיל מהממצאים בהכרעת הדין, לא ייחשבו כראיה לכאורה לאמור בהם. ממילא, אין בפסק הדין בערעור כדי להוסיף על הממצאים הקבילים בהרשעה בבית הדין.

ההרשעות ומשמעותן

ההרשעה בבית הדין - בית הדין האזורי לעבודה הרשיע את שחם ו חמש חברות, בשישה כתבי אישום, בגין 63 עבירות שונות, שבוצעו בשנים 2008 – 2010, של אי תשלום שכר מינימום, ניכויים משכר עובדים ואי העברתם ליעדם, אי תשלום דמי חופשה שנתית ופדיון חופשה, אי מסירת פרטי שכר ופיטורי עובדת השוהה בחופשת לידה. שחם הורשע מתוקף היותו המנהל בפועל של החברות.

בהתאם להסדר הטיעון עליו חתמו הצדדים, לו ניתן תוקף על ידי בית הדין האזורי, הודה שחם בעובדות ששת כתבי האישום שהוגשו נגדו. על שחם הוטל קנס של 1,000,000 ₪ אשר ישולם בתשלומים או 10 חודשי מאסר תמורתו. יצוין, כי מאחר שהחברות שהורשעו בצוותא באותו כתב אישום פורקו או היו מצויות בהליכי פירוק, הוטל על כל אחת מהן קנס בסכום סמלי של שקל חדש אחד.

ההרשעה בתיק המע"מ - בבית משפט השלום הורשע שחם לפי הודאתו בכתב האישום המתוקן בשנית, כי בין השנים 2005 -2009 עסק שחם – באמצעות שמונה חברות שבשליטתו שגם הן הורשעו בהליך – באספקת עובדים ללקוחות שונים, תוך ביצוע עבירות שונות להתחמקות מתשלום מס בסכום כולל של 11,879,862 ₪. בסעיפים 1 – 3 לכתב האישום המתוקן בשנית, בו כאמור הודה שחם, נכתב כי:

"בתקופה שבין השנים 2005 ל- 2009 (להלן: "התקופה הרלוונטית"), עסק נאשם 1 (להלן: "הנאשם") באמצעות נאשמות שבשליטתו באספקת עובדים ללקוחות שונים. לצורך התחמקות מתשלום מס, פעל הנאשם במסגרת נאשמות 2-9 וביחד עימן לביצוע עבירות שונות, כפי שיפורט בגוף כתב האישום. בכל התקופה הרלוונטית, היה הנאשם המנהל הפעיל ובעל השליטה בנאשמות 2-9, זאת על אף שהסתיר את שליטתו ומעורבותו בחלק מהן בכך שרשם אותן על שמם של אחרים..." [ההדגשות הוספו – ר.פ].

לצורך השלמת התמונה נציין כי בית משפט השלום גזר על שחם, בהתחשב בהסדר הטיעון בין הצדדים שקבע גם את המסגרת העונשית, את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 36 חודשים בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי; קנס כספי של 200,000 ₪ או 8 חודשי מאסר תמורתו. יצוין, כי אף בית משפט השלום הטיל על כל אחת מהחברות שהורשעו בתיק המע"מ קנס סמלי בלבד של 100 ₪ עקב מצבן וכי שחם הגיש ערעור על גזר הדין (ע"פ 32634-06-16) אך לא ערער על הכרעת הדין שניתנה לאור הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית.

הטענה העיקרית של שחם בשלושת הערעורים היא כי מאחר שאינו בעל מניות בחברות שהעסיקו את התובעים בערעורים השונים, לא ניתן להרים כלפיו את המסך לנוכח הוראות סעיף 6 לחוק החברות:

עניין ביטון – בהודעת הערעור מציין שחם, כי "בזמן העסקתו של המשיב לא היה המערער בעל מניות באף אחת מהחברות הנתבעות" (סעיף 38 להודעת הערעור. הטענה העובדתית נזכרת בין היתר בסעיף 6 להודעת הערעור וסעיפים 5 ו – 31 לסיכומי שחם).

עניין קמרי – בסכומי המשיב חוזר שחם פעמים רבות על הקביעה, לפיה "המערער לא הוכיח כי המשיב היה בעל מניות בחברות שנתבעו בבית הדין קמא, או מי מהן בתקופה הרלוונטית להעסקתו" (סעיף 4.5 לסיכומים. שחם חוזר על הטענה בין היתר בסעיפים 4.6, 4.8, 13.1, 13.11, 13.12 ו - 13.13 לסיכומיו).

עניין בלוב – בפתח הודעת הערעור (המהווה גם את סיכומי שחם בתיק), נכתב באותיות מוגדלות ומודגשות, כי " בפסק הדין הורם מסך ההתאגדות וחויב המערער חיוב אישי, כאשר אין חולק כי המערער אינו רשום כבעל מניות ואף לא היה רשום כבעל מניות לתקופה הרלוונטית לתביעה בביה"ד קמא, כל זאת ללא הסתמכות על ראיות פוזיטיביות או איכותיות, אלא על סמך התרשמות ובניגוד לדין ולהלכות פסוקות" (סעיף 3 להודעת הערעור). בהמשך הדברים נטען, כי "הוכח כי בשנת 2005 המערער מכר את מניותיו וכל זכויותיו בחברות הנ"ל למר אולג שפס, שהינו נתבע מס' 2 (ניתן פס"ד בהיעדר הגנה) בתביעה נשוא ערעור זה" (סעיף 37 להודעת הערעור. דמותו של שפס, הבעלים כביכול החל משנת 2005 של החברות המעסיקות בעניין בלוב, והטענה לפיה שחם אינו בעל השליטה בחברות, נזכרות בהרחבה גם בסעיפים 38 – 41 להודעת הערעור).

הנה כי כן, הראיות הנוספות שומטות את הקרקע מתחת לטענה העיקרית של שחם. ההרשעה בתיק המע"מ מלמדת כי שחם היה בעל השליטה היחיד בחברות המעסיקות בערעורים השונים, לפחות בשנים 2005 עד 2009 במסגרתן הועסקו כל התובעים בשלושת הערעורים, תוך ששפס ודמויות נוספות שנזכרו כבעלי מניות בהליכים השונים אינם אלא "אנשי קש" מטעמו. כמו כן נמצאנו למדים הן מההרשעה בתיק המע"מ והן מההרשעה בבית הדין, כי שחם הסתיר, באופן שיטתי, את שליטתו בחברות תוך ביצוע עבירות פליליות כלפי רשויות המס וכלפי עובדיו בין היתר באמצעות הקמת חברות וריקונן, כאשר בסופו של יום קרס מגדל הקלפים שנבנה והותיר את נושי החברות – ובכללם העובדים שתבעו בהליכים שלפנינו - ללא אפשרות לגבות את חובם.

דיון והכרעה

מתכונת הדיון

בכל שלושת הערעורים, השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם יש להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין החברות שהעסיקו את העובדים לבין שחם. עם זאת, לצד השאלה דלעיל, עלו סוגיות נוספות באשר להיקף החיוב שיוטל על שחם, אם אכן יורם המסך ותוחל על שחם חבות לשאת בחיובי החברות המעסיקות. בעניין קמרי, אף הוגש על ידי קמרי ערעור בגדרו נתבקשה הטלת אחריות גם על עיריית יבנה.

בדיוננו להלן נבחן תחילה את סוגית הרמת המסך בכל אחד מהערעורים ולאחר מכן תבחנה השאלות הפרטניות העולות בכל ערעור וערעור. טענות הצדדים בכל סוגיה תסקרנה בעת הדיון בסוגיה. נקדים ונציין, כי מצאנו לנכון בכל שלושת הערעורים להרים את המסך ולחייב את שחם בחיובי החברות המעסיקות ולא מצאנו לנכון להתערב בקביעות הנוספות בפסקי הדין באשר להיקף החיובים המפורטים בהם או להטיל אחריות על עיריית יבנה בעניין קמרי. בנסיבות אלה, ערעור קמרי מתקבל בחלקו והערעורים בעניין ביטון ובלוב נדחים, בכפוף להבהרה כי שחם יחויב, לנוכח הרמת המסך גם בעניין קמרי, לשאת בחיובים "התיאורטיים" המפורטים בפסק הדין בעניין קמרי.

הרמת המסך

סעיף 4 לחוק החברות קובע את הכלל הבסיסי בדיני החברות לפיו לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעליה, כאשר מושכלות יסוד הן כי "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית" (ה' בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס 343, 345 (א' ברק ואח' עורכים, 2015) (להלן – בר-מור)).

עם זאת, בסעיף 6 לחוק החברות נקבע, כי "במקרים חריגים" רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ...".

שחם גורס כי אין מקום להרמת מסך בעניינו. לגישתו של שחם, מאחר שלא היה בעל המניות בחברות המעסיקות לא התקיים תנאי הסף ("לייחס חוב ... לבעל מניה") וממילא לא ניתן להרים כלפיו את המסך. הטענה העובדתית דלעיל נתקבלה, בהיעדר ראיות מספיקות, בעניין קמרי ונדחתה בפסקי הדין בעניין ביטון ולבוב. שחם מוסיף וטוען לחלופין, כי אפילו היה בעל מניות, בניגוד לגרסתו העובדתית, לא היה מקום בנסיבותיו של כל אחד מהתיקים להרמת מסך ולייחוס חובות החברות המעסיקות אליו. טענה זו נדחתה בכל שלושת פסקי הדין, לרבות בפסק הדין בעניין קמרי בגדרו לא הורם המסך אך ורק משלא הוכחה עובדת היותו של שחם בעל מניות.

עם קבלת הראיה הנוספת של ההרשעה בתיק המע"מ, דומה כי שוב אין כל ספק כי שחם הוא בעל השליטה בשמונה החברות שהורשעו באותו תיק, בהן הועסקו התובעים בתיקים שבפנינו, כפי שנפסק בעניין ביטון ובעניין בלוב. העובדה לפיה שחם אינו רשום כבעל מניות כתוצאה מפעולת הסתרה מכוונת, תוך שימוש באנשי קש, אינה מעלה ואינה מורידה, בנסיבות בהן לרישום בספרי רשם החברות תפקיד דקלרטיבי בלבד (ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ, פ"ד נו(6) 481, 487 (2002)) ורישום "אנשי קש" כבעלי מניות אינו מהווה אמצעי לרכישת חסינות מפני הרמת מסך לבעל השליטה בחברה (השוו לעניין סעיף 373 לחוק החברות: ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' ביטי, פ"ד נ(2) 27, 35 למטה (1996)). למעלה מהנדרש אף נוסיף ונציין, כי הקביעות העובדתיות בעניין ביטון ובעניין בלוב על היות שחם הבעלים והרוח החיה של החברות המעסיקות, מנומקות היטב ונסמכות על התרשמות בלתי אמצעית של בתי הדין מהמסמכים והעדויות שהוצגו בפניהם, והן מקובלות עלינו. נוסיף ונציין, כי אף בעניין קמרי היתה לבית הדין "תחושה" דומה, אך חסרו ראיות של ממש, בעקבות פעולות ההסתרה וההתחמקות של שחם, ואלה נמצאו בהרשעה בתיק המע"מ. הנה כי כן, שחם הוא בעל השליטה והרוח החיה בחברות המעסיקות ואין מניעה, בכפוף לנסיבות, להחיל בגינו את הוראות סעיף 6 לחוק החברות.

טענת ההגנה החלופית של שחם, כאמור לעיל, היא כי לא התקיימו התנאים להרמת המסך כלפיו. בערעורו בעניין ביטון טוען שחם כי העברת עסקים מחברה לחברה או מתן היתר לחברה לעשות שימוש בשמה של חברה אחרת אינו אלא חלק מ"מהלך עסקים רגיל [בו] מיזוג ורכישת חברות מתרחשות חדשות לבקרים, ואין כל עילה להרמת מסך בגין זה". לגישת שחם באותו עניין משלא נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי המניות, אין מקום להרמת מסך ההתאגדות. בערעורים הנוספים התמקד שחם בעיקר בסוגית אי חלות סעיף 6 לחוק החברות משאינו בעל מניות, תוך שבעניין לבוב הוא מוסיף וטוען כי אין לחייבו בהיעדר כל זיקה לחברות המעסיקות.

הכללים להרמת מסך ההתאגדות הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק (ראו בין היתר: בג"צ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה (5.4.2017); בר-מור 346 - 347) וממעמדם המיוחד של העובדים כנושים נוכח העובדה לפיה "העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת" (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש עיתונות - אילת בע"מ (17.12.2002); ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין – G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ (31.10.2011)) .

פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך (ע"ע (ארצי) 1138/04 מאיר – ידגר (7.11.2005); ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – ברגר (14.10.2009); ע"ע (ארצי) 3903-05-11 איפראימוב – ר.צ. פלסטק בע"מ (4.12.2014)), והדברים נכונים מכח קל וחומר מקום בו העובד מועבר מחברה כושלת לרעותה. היטיב להציג את הדברים השופט ש' צור:

"מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות" (ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר - חוסיין. פסקה 13 (22.5.2006).

מתכונת ההתנהלות של העברה מחברה לחברה על מנת לחמוק מחובות לנושים ולעובדים בכלל זה, בה הודה שחם בהרשעה בתיק המע"מ, ועירוב הנכסים תוך פגיעה מהותית בעובדים והתחמקות מקיום חובות המעסיק כלפיהם, מצויה בכל שלושת הערעורים:

בעניין ביטון, שהועסק על ידי לפחות ארבע חברות, נפסק, בהתייחס לעדות "פתלתלה ומתחמקת" של שחם באשר לחברות שהוקמו על ידו, כי "מהתשובות המעטות עולה ניהול משותף, עירוב הנכסים הנדרש בפסיקה להרמת המסך, הקמת חברות והבאתן לחדלות פירעון, עבירות על חוקים ופעולות שניתן על פיהן לזקוף את ההתנהגות הנדרשת לפי סעיף 6 לחוק החברות כפי שפרטנו לעיל. וברי כי בעל החברה מר שחם עשה ככל יכולתו לטשטש את שביל התחמקות זה כדי להימנע מתשלום החובות לעובדים ולאחרים".

בעניין קמרי, אשר הועסק בלא פחות משמונה חברות בשש שנות עבודתו, ציין בית הדין האזורי כי שחם אישר את העברת קמרי בין החברות. בית הדין הוסיף וקבע, כי "עוד עלה מהראיות כי הנתבעות נוהלו תוך עירוב וערבוב ביניהן, לכל הפחות בנוגע להעסקת התובע ... וגם עצם העברתו של התובע בין החברות השונות הגם שנותר באותו מקום עבודה, ללא שינוי ובאותו תפקיד, ללא כל סיבה נראית לעין ואף בלא לעדכנו בכך".

בעניין בלוב, בו נחתם הסכם פשרה בין שתיים מהחברות בבעלות שחם לבין המשיבות בערעור לבוב, אשר לא כובד עקב היותן של החברות חדלות פירעון כבר במועד חתימת הסכם הפשרה, נפסק כי המשיבות הועברו ללא ידיעתן בין החברות, ששחם המשיך בהפעלתן "חרף העובדה שידע או היה עליו לדעת שאין לחברות אלה יכולת פיננסית לשלם את זכויותיהם של העובדים ובכללם התובעות. הנתבע היה עסוק בלסגור ולפתוח חברות כלאחר יד, מבלי לתת דעתו להשלכות ולתוצאות מכך על העובדים".

ואולם, כמדומה שהיישום לעיל של כללי הרמת המסך בבתי הדין לעבודה בנסיבות העניין, עלול להחטיא את התמונה המלאה. עניינו של שחם לא מצטמצם להעברת עובדים בין חברות כאילו היו אבן על לוח המשחק, אלא מהווה פעילות מירמתית שיטתית ועקבית של בעל השליטה בקבוצת חברות, העולה כדי עבירות פליליות הן במישור יחסי העבודה והן במישור דיני המס, הנמשכת לאורך שנים רבות, בגדרה מוקמות חברות הרשומות בחלק מהמקרים על שם אנשי קש, תוך פגיעה בזכויות הנושים בכלל והעובדים המוחלשים בפרט, העברתם מחברה לחברה "מעל ראשם" והתעלמות צינית ובוטה מהחובות הבסיסיות כלפי העובדים תוך העמדתם בפני שוקת שבורה עם סיום עבודתם. ספק אם יימצא מקרה מובהק יותר להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב אישי של בעל השליטה בחברות כלפי עובדיו.

ערעור שחם בעניין ביטון

מיקוד הערעור

ערעורו של שחם מתמקד בשלושה מישורים. האחד, מתן פסק הדין חרף אי הגשת סיכומים מטעמם של הנתבעים בתיק ואי ביטולו של פסק הדין על ידי בית הדין לבקשת שחם. שחם מערער, לפיכך, על ההחלטה שלא להאריך את המועד להגשת בקשת הביטול ועל הקביעה כי ממילא דין הבקשה היה להידחות לגופה. השני, הרמת מסך ההתאגדות. והשלישי, החיובים השונים שהושתו בפסק הדין על הנתבעים, ובכללם שחם, ביחד ולחוד. סוגית הרמת מסך ההתאגדות נדונה והוכרעה בחלקו הקודם של פסק הדין. להלן נדון בשתי הסוגיות הנוספות.

הבקשה להארכת מועד והבקשה לביטול פסק הדין עקב אי הגשת סיכומים

שחם טוען כי לא היה מודע לאי הגשת סיכומים מטעם הנתבעים על ידי באת כוחו. לטענתו, עובדת אי הגשת הסיכומים נודעה לו רק לאחר קבלת פסק הדין. בקשת שחם לביטול פסק הדין נדחתה על ידי בית הדין האזורי, הן לנוכח הגשתה באיחור והחלטת בית הדין שלא להאריך את המועד והן לגופה. בערעור על אי הארכת המועד חוזר ומעלה שחם טענות עובדתיות שנדחו על ידי בית הדין האזורי, כמו אי יכולתו לצלם את התיק באותה תקופה, שהייתו בחו"ל וחופשת סוכות במשרד בא כוחו. בבית הדין האזורי העלה שחם אף את הטענה על קשיים בבירור העובדות עם "המנהל". שחם מבקש, לפיכך, לבטל את פסק הדין, לאפשר לו להגיש את סיכומיו וכי רק לאחר מכן יינתן פסק הדין על בסיס הסיכומים.

פסק הדין ניתן ביום 22.7.2012 והומצא לשחם ביום 15.8.2012. המועד האחרון להגשת בקשת הביטול, בהתחשב בפגרות הקיץ וסוכות, היה יום 9.10.2012. בקשת הביטול הוגשה רק ביום 1.11.2012 באיחור של שלושה שבועות מהמועד האחרון להגשה וכחודשיים וחצי לאחר קבלת פסק הדין. בית הדין האזורי לא מצא בבקשה להארכת מועד כל נימוק של ממש לאיחור בהגשת בקשת הביטול. מעבר לעובדה שניתן היה לצפות בתיק במערכת "נט המשפט" ולהדפיסו, או לצלמו במזכירות בית הדין גם בתקופת הפגרה ולתמיהה על הצורך בבירור מול "המנהל" (שככל הנראה אינו אלא שחם עצמו), ציין בית הדין כי ניתן היה להגיש, בתוך המועד, בקשה להארכתו עד לגיבוש בקשת הביטול.

חרף הקביעה דלעיל דן בית הדין האזורי בבקשת הביטול ודחה אותה גם לגופה. בית הדין לא השתכנע כי שחם, אשר "לקח חלק פעיל ביותר בהליך המשפטי" לא היה מודע לאי הגשת הסיכומים, בין היתר מאחר שנכח בדיון בו נקבע המועד לסיכומים, ניתנו הארכות מועד ותנאי לשחרורה של עורכת הדין היה ניסיון ליצור קשר עם שחם ומשלוח ההודעה בדואר רשום לשחם, כפי שאכן נעשה. בית הדין הוסיף וציין כי גם לגוף העניין, משאין בפי שחם טענות חדשות, לא היה בהגשת הסיכומים כדי להביא לשינוי בתוצאה.

החלטת בית הדין האזורי שלא לבטל את פסק הדין עקב אי הגשת הסיכומים מקובלת עלינו. שחם, בעל דין "פעיל ביותר" בהליך המשפטי כפי שציין בית הדין האזורי (וכפי שניתן להתרשם מפרוטוקול הדיון בתיק לבוב בו הנחה שחם את בא כוחו) נכח בדיון בו נקבע מועד הגשת הסיכומים (ע' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 20.7.2011) והיה מודע לחובת הגשתם. צודק ביטון בטענתו, כי משהרקע להתפטרות באת הכח (אחת מארבעה באי כח בהליך) היה אי תשלום שכר טרחתה, לא היתה לשחם ציפייה סבירה כי יוגשו סיכומים. ספק, על כן, אם שחם אכן הופתע מפסק הדין ומכל מקום הוא לא פעל במהירות הראויה לבטלו. יתר על כן, אי הגשת הסיכומים היא מחדל דיוני של שחם, אפילו היתה האחריות מוטלת, ואיננו סוברים כך, על באת כוחו.

בין כך ובין כך, לנוכח קביעת בית הדין האזורי לפיה לא היה בסיכומים, אילו היו מוגשים, כדי לשנות את התוצאה, וכן לנוכח הגשת הודעת ערעור וסיכומים בהליך הערעור, שיש בהם כדי לרפא, ולו במידה חלקית, את הפגיעה הנטענת עקב אי הגשת הסיכומים בבית הדין האזורי, לא מצאנו לנכון להורות עתה על ביטול פסק הדין ולהחזיר את התיק לבית הדין האזורי, עשר שנים לאחר פתיחתו, לצורך הגשת הסיכומים. בהקשר זה נזכיר, כי בעקבות ההרשעה בתיק המע"מ, הגשת הסיכומים לא תקדם את הטענה העיקרית של שחם לפיה אין הוא הבעלים של החברות המעסיקות.

החיובים בפסק הדין

אף בחיובים השונים שהוטלו בפסק הדין על החברות המעסיקות ושחם לא נמצא כל מקום להתערב, חרף העובדה ששחם ערער על כל רכיב ורכיב, תוך שהוא תוקף את הממצאים העובדתיים בפסק הדין. קביעות בית הדין האזורי הן קביעות עובדתיות הנסמכות על התרשמות בלתי אמצעית מהעדים השונים, תוך העדפת עדות ביטון על העדויות מטעמן של החברות המעסיקות, ועל מסמכים שהוצגו – ולא הוצגו (בין היתר לא הוצגו: פנקס חופשות; רישומי נוכחות; סיכום עם התובע על ניכוי השתתפות עצמית) – על ידי בעלי הדין. להלן נתייחס, בתמצית, לחיובים בפסק הדין:

פיצויי פיטורים – בית הדין האזורי פסק, כי ביטון התפטר עקב הרעת תנאי עבודה ונסיבות שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, כך שהוא זכאי לפיצויי פיטורים מכח הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. בית הדין ציין כי גרסתו של ביטון שלפיה "פנה פעמים רבות והתריע" טרם התפטרותו לא נסתרה. ואולם, בהודעת הערעור ובסיכומי שחם, טוען שחם כי לא היתה עילה להתפטרות וכי "המשיב מעולם לא מסר מכתב ו/או הודיע בעל פה על תלונותיו בגין הרעת תנאים". אין מקום, כמובן, להתערב בקביעות העובדתיות, אך משום ששחם חוזר על טענות עובדתיות שנדחו במפורש בפסק הדין.

פדיון חופשה שנתית – משלא הוגש פנקס חופשה, קיבל בית הדין האזורי את גרסתו העובדתית של ביטון כי בשנתיים ושמונה חודשי עבודה ניצל רק יום חופשה אחד. שחם טוען כי פנקסי החופשה נמצאים אצל המפרק המסרב להעבירם וכי הניצול גבוה יותר, תוך פירוט הניצול הנטען, אך לא המציא אסמכתאות לשביעות רצון בית הדין האזורי לטענתו. בית הדין האזורי פסק כי לא נוהל כלל פנקס חופשה ולא ניתן לסמוך על פירוט החופשות שהוצג בהליך. ביטון מוסיף ומציין בסיכומיו כי המפרק מונה רק לאחר שלב הראיות וכי לא הוצגה כל פנייה אליו לקבלת הפנקסים. בין כך ובין כך, לא נמצא מקום להתערב בקביעות העובדתיות הנסמכות על הנטל הרובץ על המעסיק (ראו: דב"ע (ארצי) לד/3-17 אברג'יל – אנסבך, פד"ע ה' 253, 257 (1974)) .

קיזוז – משכרו של ביטון קוזזו סכומים שונים בגין הוצאות רכב וטלפון, קורס מקצועי ורכיב השתתפות עצמית בגין נזק שנגרם לרכב חברה. בית הדין האזורי עמד על השינוי בגרסת החברות המעסיקות בכתבי ההגנה (מקיזוז בהסכמה לקיזוז עקב ניצול יתר לעניין השימוש ברכב ובטלפון), קיבל את גרסתו העובדתית של ביטון ודחה את גרסת החברות המעסיקות לפיה קיזוזים מעין אלה מקובלים. אף בקביעות עובדתיות אלה, לא מצאנו מקום להתערב.

גמול שעות נוספות – בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על הרישום בתלושי השכר לפיו עבד ביטון מידי חודש 25 ימים בני 8.5 שעות עבודה מידי יום, כי ביטון הועסק במתכונת עבודה קבועה של 47.2 שעות עבודה שבועיות והוא זכאי, לפיכך, לגמול שעות נוספות משהוכחה מתכונת ההעסקה (השוו: ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אפרים (12.11.2008)). שחם גורס כי חלה בגינו של ביטון, כמפקח בחברת שמירה, הוראת סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, לפיה הוראות החוק הנזכר אינן חלות על העסקתו של ביטון ואין הוא זכאי, לפיכך, לגמול שעות נוספות. מעבר לעדות מנהל הסניף כי לא נערך בפועל פיקוח על שעות עבודתו של ביטון, לא הוצגה, ובוודאי שלא הוכחה, טענה לפיה לא ניתן לפקח על שעות העבודה (לאבחנה בין הפיקוח בפועל לבין אפשרות הפיקוח, ראו בין היתר: דב"ע (ארצי) לג/2-4 רון – המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד 386, 390 (1973); ע"ע 271/98 (ארצי) טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה בע"מ – טל, פד"ע ל 703, 711 (2000)). בנסיבות אלה אין לקבל את טענתו של שחם בדבר אי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקתו של ביטון, בהסתמך על הוראת סעיף 30(א)(6) לחוק.

חיובים נוספים – לא מצאנו כל טעם טוב להתערב בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי לפיה מעסיקיו של ביטון התחייבו לבטחו בהסדר ביטוח מנהלים, הגם שלא הוטלה במועד ההתחייבות חובה, כנטען, לעשות כן, ואף לא בחישוב דמי ההבראה ובהפרשים שיש לשלמם לפי הקביעה בפסק הדין.

ערעור ביטון – סיכום

הנה כי כן, דין ערעורו של שחם בעניין ביטון להידחות. שחם יישא בהוצאות ביטון ובשכר טרחת עורכי דינו בסכום (כולל) של 15,000 ₪.

ערעור קמרי כנגד שחם ועיריית יבנה

מיקוד הערעור

קמרי מערער על "שלוש שגגות". האחת, אי הטלת חבות אישית על שחם. השניה, הקביעה כי "אין לייחס למשיבה 10 [עיריית יבנה – ר.פ] חבות אישית בהתייחס לזכויותיו הסוציאליות של המערער", חרף קיומם, כנטען בהודעת הערעור, של יחסי עבודה בין קמרי לבין העירייה וחרף מודעותה לטענות בדבר אי תשלום זכויות מאבטחים המועסקים בחברות. והשלישית, אי קבלת מלוא רכיבי התביעה. כמפורט לעיל, מצאנו לנכון להרים את המסך החוצץ בין שחם לבין החברות (הרבות) בבעלותו שהעסיקו את קמרי, כך שלהלן נדון בשתי הטענות הנוספות המפורטות בהודעת הערעור.

עיריית יבנה

בית הדין האזורי הקדיש חלק ניכר מפסק הדין בעניין קמרי לטענות קמרי בסוגית חבות עיריית יבנה כלפי קמרי (סעיפים 23 – 41 לפסק הדין). בית הדין דחה את הטענה לפיה יש לראות בעיריית יבנה מעסיקה במשותף עם החברות המעסיקות:

"לא שוכנענו כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לעירייה, אלא כי העירייה ביצעה "מיקור חוץ" אותנטי של שירותי השמירה לחברות שמירה, עימן התקשרה בהתאם למכרזי החברה למשק (למבחנים הרלוונטיים ראו את ע"ע 478/09 יצחק חסידים – עיריית ירושלים, מיום 13.1.11).
שוכנענו כאמור שכן הוכח (על אף מיעוט הראיות בקשר לכך) כי העירייה התקשרה עם קבלן משנה, לצורך מיקור חוץ של פונקציה שלמה (אבטחת כלל מוסדות החינוך בשטחה), בתחום שלא הועסקו בו עובדים מטעמה, כאשר הממונה הישיר על התובע הינו עובד של חברת השמירה, כאשר התובע מועסק בענף השמירה ותוך כפיפות לצווי ההרחבה החלים בו, וכאשר ההתקשרות הייתה לתכלית ניהולית-לגיטימית ולא על מנת לפגוע בזכויות העובדים.
עוד עלה כי חברות השמירה שיבצו את התובע לעבודה מטעמן גם באתרים נוספים שאינם קשורים לעירייה (וזאת שלא באופן חריג אלא שוטף), וכי הן שקיבלו אותו לעבודה (אם כי באישור העירייה); קבעו את שכרו (במסגרת המגבלות שהוטלו עליהן בהסכם מול העירייה); שילמו את שכרו; פיקחו על עבודתו (באמצעות המפקח מטעמן מר בני לוי, אם כי עבד בשיתוף פעולה מול קב"ט מוסדות החינוך מטעם העירייה); ומוסמכות היו לפטרו (כאשר העירייה יכולה הייתה לדרוש את החלפתו בהתאם להסכם שירותי האבטחה, אך לא להורות על פיטוריו).
בהתחשב באמור, לא שוכנענו כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לעירייה, אף לא כמעסיקים במשותף".

קמרי הוסיף וטען ל"אחריות ישירה" של עיריית יבנה בנסיבות המקרה מכח חובת תום הלב "לכל הפחות ... מכח חוקי המגן", אך בית הדין האזורי, אשר ציין כי במועדים הרלוונטים לא חלו הוראות החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן – החוק להגברת האכיפה) "שנועד למנוע את המצב העובדתי שהתגלה לפנינו בתיק זה", פסק לאחר בחינה מדוקדקת ו"שקלול כלל הנסיבות" לרבות התשתית המשפטית החסרה, כי "שוכנענו כי אין זה מקרה חריג המצדיק הטלת אחריות ישירה מצד העירייה כלפי התובע".

בהודעת הערעור חוזר קמרי על טענותיו בבית הדין האזורי. קמרי סבור כי "כל המבחנים הנהוגים בדיני עבודה לקביעת זהות המעביד הוכחו והצביעו בבירור על כך שהעירייה היתה המעבידה של המערער" וכי התנהלות העירייה המתאפיינת "ברשלנות רבתית בכל הנוגע להתקשרות עם המשיב 9 [שחם – ר.פ] ובעצימת עיניים ואף בשיתוף פעולה מלא עימו" מחייבים הטלת אחריות ישירה על עיריית יבנה.

עיריית יבנה בסיכומיה חוזרת על טענתה, שנדחתה בבית הדין האזורי, כי עצם העלאת הטענה על קיומם של יחסי עבודה בסיכומי קמרי בבית הדין האזורי מהווה הרחבת חזית, מפרטת את העובדות שהוכחו לטענתה בבית הדין האזורי השוללות קביעת קיומם של יחסי עבודה ומסכמת כי קמרי "לא התמודד עם פס"ד ולא הראה כל נימוק ו/או טעם להתערבות בפס"ד". באשר לטענה לאחריות ישירה מדגישה עיריית יבנה את העובדה לפיה קמרי פנה אליה לראשונה רק לאחר סיום העסקתו בקבוצת החברות בבעלות שחם, חוזרת על טענתה העובדתית לפיה ההתקשרות עם חברות השמירה בוצעה באמצעות החברה למשק וכלכלה, הגובה תשלום בגין בדיקת תלושי השכר, ומציינת את אמצעי הפיקוח שנקטה באופן "שהעירייה במקרה דנן, עשתה כל אשר לאל ידה לדאוג ששכר עובדי נותן השירות יובטח וכך אכן נעשה. המקרה של המערער הינו חריג שאינו מעיד על הכלל".

לאחר עיון בכלל החומר בתיק הגענו למסקנה לפיה דחיית התביעה כנגד עיריית יבנה ראויה להתאשר לנוכח מסקנתו של בית הדין האזורי, הנסמכת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות ומניתוח חומר הראיות (החסר, כפי שצוין בפסק הדין) שהוצג בפניו,לפיה העסקת קמרי בעיריית יבנה, לצד העסקתו הנוספת והמשלימה במקומות נוספים, בוצעה במסגרת מיקור חוץ אותנטי, ולנוכח העובדה לפיה לא קיימת אבחנה בתביעת קמרי ובכלל חומר הראיות בהליך בין חבויות הנובעות במישרין מההעסקה בעיריית יבנה לבין חבויות המעסיקות הנובעות משירותים שניתנו באמצעות קמרי לכלל לקוחותיהן. בנסיבות אלה איננו נדרשים לטענת קמרי, לפיה ניתן להטיל חבות ישירה על עיריית יבנה שלא כמעסיק. עם זאת נדגיש, כי אין בקביעתנו לעיל כדי להביע הסכמה לטענת עיריית יבנה כי עשתה "כל אשר לאל ידה" על מנת למנוע קיפוחם של עובדי נותני השירות, וראוי היה, כפי שהוצע לה במהלך הדיון, כי תקבל על עצמה אחריות, בהיבט הציבורי, ותשתתף בחלק מהתשלומים המגיעים לקמרי מכח משפט העבודה המגן שהמוסד לביטוח לאומי נמנע מלשלמם.

הזכויות הכספיות

בית הדין האזורי בחן את עילות התביעה של קמרי חרף דחיית התביעה כנגד שני הנתבעים שנותרו בתיק. מקצת מהעילות נדחו מטעמים של היעדר זכאות ונטלי הוכחה, בנסיבות בהן לא הובהר כיצד חושבו התשלומים ששולמו לקמרי מהמוסד לביטוח לאומי בגין אותן עילות ומדוע לא שולמו במלואם כנתבע על ידי קמרי, או עקב אי קבלת גרסתו העובדתית של קמרי. קביעות אלה הן קביעות עובדתיות מובהקות ולא מצאנו מקום להתערב בהן, כפי שיפורט להלן. עם זאת, בגין חלק מהעילות מצא בית הדין האזורי כי קיימת לקמרי זכאות "תיאורטית", אך אין היא ניתנת למימוש בנסיבות בהן הנתבעים היחידים שנותרו בשלב מתן פסק הדין (ולאחר קבלת תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי) הם שחם ועיריית יבנה שהתביעה כנגדם נדחתה. להלן נתייחס בתמצית לעילות התביעה בגינן הוגש ערעור:

הזכאות "התיאורטית" – בית הדין האזורי קיבל את טענת קמרי לפיה הוא זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה בסכום של 7,857 ₪ לפי החישוב שחישב ולא נסתר, הפרש דמי חגים לפי חישוביו (בסכום של 6,602 ₪ שלא פורט בפסק הדין), גמול שעות נוספות בגין התקופה שמיום 1.2.2009 עת נכנס לתוקף תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"א-1951 (להלן – תיקון 24), בסכום של 6,039 ₪ והחזר בגין קיזוזים מהשכר בסכום של 1,887 ₪, אך קבע כי הזכאות תיאורטית משנדחתה התביעה נגד הנתבעים. בסיכומי שחם לא מופיעה התייחסות לעצם החיובים והיקפם, אלא טענה לפיה "המערער לא מנמק מדוע יש לקבוע כי זכאותו אמיתית ולא תיאורטית". בנסיבות העניין, בהעדר התייחסות לגופן של הטענות בערעור ומשנתקבלה הטענה על הרמת מסך כנגד שחם, יישא שחם בחיובים התיאורטיים. בהיעדר דרישה שונה, יישאו הסכומים שפורטו לעיל (אשר סכומם המצטבר הוא 22,385 ₪) הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (25.4.2010) ועד לתשלום בפועל.

עילות שנכללו בתביעת החוב – בית הדין האזורי דחה תביעה להשלמת סכומים בגין עילות שאושרו בתביעת החוב למוסד לביטוח לאומי – דמי מחלה ודמי הבראה –מאחר שקמרי לא צרף את תביעת החוב שהוגשה למוסד לביטוח לאומי ולא ניתן לדעת בגין אלו ימים אושרה תביעת החוב. בית הדין הוסיף וקבע כי כלל לא הוכחה זכאות מעבר להוכחת החוב שאושרה לתשלומים נוספים בגין רכיבים אלה, ולא מצאנו לנכון להתערב בקביעותיו.

גמול שעות נוספות – בית הדין האזורי דחה את התביעה בגין גמול שעות נוספות עבור התקופה שעד לכניסת תיקון 24 לתוקף, בנסיבות בהן לא שוכנע כי ניתן להסתמך על דו"חות הנוכחות שהגיש קמרי, אשר לא אושרו על ידי גורם כלשהו בחברות המעסיקות ובחלקם אף בוצעו תיקונים בכתב יד. בהודעת הערעור (המהווה גם את סיכומי קמרי), נטען אמנם כי בית הדין האזורי שגה בקביעתו אך לא הובהר פשר השגגה כביכול ואיננו מוצאים לנכון להתערב בקביעה.

העילות הנוספות – בית הדין דחה את התביעה בגין העילות הנוספות שנכללו בכתב התביעה מנימוקים עובדתיים (נסיעות – קמרי הגיע לעבודה באופניו) ומשלא הוכחו (קיזוז שעות עבודה; זכאות לשכר בימי מלחמה; תשלום רענון עבור מטווחים) ואיננו מוצאים לנכון להתערב בקביעות אלה.

ערעור קמרי – סיכום

הנה כי כן, ערעור קמרי מתקבל בחלקו. על שחם לשלם לקמרי סכום של 22,385 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן יישא שחם בהוצאות קמרי ובשכר טרחת עורכת דינו בסכום (כולל) של 7,500 ₪. בנסיבות העניין איננו רואים ליתן צו להוצאות ביחסים שבין קמרי לבין עיריית יבנה.

ערעור שחם בעניין בלוב

מיקוד הערעור

שחם טוען כי יש לבטל את פסק הדין בעניין בלוב משני טעמים. האחד, הסכם הפשרה אשר קיבל ביום 10.10.2007 תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (הרשמת עדי רכטמן), בתביעותיהן של ארבע עובדות ניקיון שהועסקו בחברות בשנים 2004 – 2006 (להלן – הסכם הפשרה) נחתם על ידי בא כח החברות המעסיקות, עו"ד חיים יוגב, ללא אישור שחם. השניה, בעל המניות בחברות בתקופה הרלוונטית היה שפס ואילו לשחם לא היתה כל זיקה לחברות. משפסקנו לעיל כי שפס היה "איש קש" מטעמו של שחם וכי יש מקום להרים את המסך החוצץ בין שחם לבין החברות בבעלותו, היה עלינו להתייחס לכאורה לסוגית תוקפו של הסכם הפשרה, אך בנסיבות העניין קיים, כפי שנציג להלן, קשר ישיר בין שתי הטענות.

הסכם הפשרה והשלכותיו

בסעיף 10 לכתב ההגנה שהגיש, טען שחם כי "לא עודכן לגבי הסכם הפשרה, שהרי בשלב זה [לאחר מכירת המניות כביכול לשפס בשנת 2005 – ר.פ] לא היתה לו זיקה לחברות הנ"ל ... לא היה מודע להליכים המתנהלים נגד החברות הנ"ל וממילא לא ניתן לכפות קיומו של הסכם פשרה מאדם שלא היה צד לו, כמו גם שלא ניתן להרים מסך מעל חברה, ולחייב אדם שאינו בעל מניות בתשלום התחייבויות החברה". בתצהיר עדות ראשית מטעמו חזר שחם על טענתו בדבר היעדר זיקה כלשהי לחברות מעת מכירת מניותיהן לשפס עוד בשנת 2005 ואי מעורבות בהליכים המשפטיים שהן מנהלות. טענת שחם היא, אפוא, כי לא היה בעל עניין בחברות המעסיקות בעת חתימת הסכם הפשרה, ממילא הוא לא היה מודע להסכם הפשרה ולא אישר את ההסכם ולכן אין לחייבו לשאת בתוצאות הפרתו. בית הדין האזורי דחה מכל וכל את טענת שחם על היעדר זיקה לחברות המעסיקות במועד חתימת הסכם הפשרה, "אשר הוכחה כשקרית" ופסק, לפיכך, כי יש לחייב את שחם בחיובי החברות המעסיקות בהסכם הפשרה.

לגישת שחם, פלוגתא מקדמית ויסודית שבית הדין האזורי כלל לא דן בה היא "האם הנתבע הוא שאישר טלפונית לעו"ד חיים יוגב לחתום על הסכם הפשרה", כפי שנטען על ידי העובדות המשיבות בעניין בלוב. שחם מוסיף ומציין, כי הנטל להוכיח את הטענה רובץ על העובדות, ועליהן היה לזמן לעדות את עו"ד יוגב על מנת להוכיח את טענותיהן. העובדות טוענות, לעומת זאת, כי בהיותו של שחם בעל השליטה בחברות יש לראות בו כמי שידע ואישר את ההסכם והנטל לסתור רובץ עליו. העובדות מוסיפות וטוענות, כי עו"ד יוגב המשיך לייצג את החברות שבשליטת שחם גם בעת ההתדיינות בעניין בלוב בבית הדין האזורי ולפיכך יש לזקוף את ההימנעות מהעדתו של עו"ד יוגב לחובת שחם.

נקודת המוצא בדיוננו היא, כי לא הוגשה בקשה לביטול הסכם הפשרה שנחתם וניתן לו תוקף של פסק דין, בין על ידי החברות שהיו צד להסכם הפשרה (טרם היקלעותן להליכי פירוק) ובין בדיעבד על ידי שחם כמי שנתבע מכוחו. אף בהליך שבפני בית הדין האזורי לא התכחש שחם לתוקפו של הסכם הפשרה, הגם שהעלה השגות הכיצד מחויבות מכוחו חברות שאינן החברות המפורטות בכתבי התביעה של חלק מהעובדות התובעות, ולא ביקש את ביטולו, אלא טען כי הוא, באופן אישי, לא היה מודע להליך המשפטי ולא אישר את הסכם הפשרה.

בנסיבות אלה, הסכם הפשרה תקף ומחייב את הצדדים החתומים עליו. בית הדין האזורי בעניין בלוב חייב את שחם בחבות החברות שהן צד להסכם, לנוכח קביעתו, אשר אושרה בפסק דיננו, לפיה יש להרים את המסך החוצץ בין החברות החתומות על הסכם הפשרה לבין שחם, באופן שעל שחם לשאת בחיובן של חברות אלה. משנדחתה טענת שחם על היעדר זיקה לחברות החתומות ומשנפסק כי הוא בעליהן ומשלא הועלו על ידו טענות הגנה נוספות, יש לדחות את הערעור.

למעלה מן הנדרש נציין, כי לנוכח היותו של שחם בעל השליטה והרוח החיה בחברות ומעורבותו הרבה בהליכים המשפטיים שננקטו נגדן, כעולה ממכלול החומר שבפנינו, והמשך ייצוגן של החברות על ידי עו"ד יוגב אף לאחר הגשת התביעה בעניין בלוב (ראו: חקירת שחם בע' 24 לפרוטוקול מיום 30.6.2014), לא זו בלבד כי הנטל להוכיח כי עו"ד יוגב פעל בחריגה מהרשאה מוטל על שחם, אלא שאף ניתן להניח, משלא הוצגו עובדות סותרות ולנוכח מעורבותו של שחם בהליכים משפטיים, כי אכן ניתן אישורו של שחם להסכם הפשרה. עוד נציין, כי לנוכח ההכחשה הגורפת של זיקת שחם לחברות נמנע שחם מלהעלות טענה חלופית – וממילא איננו מוצאים לנכון לדון בטענה שלא הועלתה – האם ניתן להרים כלפיו את המסך בגין חיוב בפסק דין שלא קוים בתביעה שהוגשה בעילת הפסק.

עניין בלוב – סיכום

הנה כי כן, ערעור שחם בעניין בלוב נדחה. שחם יישא בהוצאות המשיבות בעניין בלוב ובשכר טרחת עורכי דינן בסכום (כולל) של 15,000 ₪.

סוף דבר

ערעורי שחם בעניין ביטון (ע"ע 41428-01-13) ובעניין בלוב (ע"ע 1581-02-15) נדחים. ערעור קמרי (ע"ע 50947-06-14) מתקבל בחלקו באופן שעל שחם לשלם לקמרי סכום של 22,385 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 25.4.2010 ועד לתשלום בפועל. שחם יישא בהוצאות המשיבים, בעניין ביטון ובעניין בלוב, ובשכר טרחת עורכי דינם, בסכום (כולל) של 15,000 ₪ לכל אחד מהם, ובהוצאות המערער בעניין קמרי, שערעורו התקבל בחלקו, בשכר טרחת עורכת דינו, בסכום (כולל) של 7,500 ₪.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ח (10 מאי 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

רונית רוזנפלד,
שופטת (בדימוס), אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

מר נתן מאיר,
נציג ציבור (עובדים)

מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)