הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 28399-11-16

13 בספטמבר 2017
הסתדרות הגמלאים בישראל
המערערת
-

תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ
המשיבה
בפני סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר
נציג ציבור (עובדים) מר שי צפריר, נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה נוימן
בשם המערערת עו"ד איתן צחור
בשם המשיבה עו"ד עמי שחר ועו"ד דור פישר

פסק דין

השופטת חני אופק-גנדלר
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ( השופטת חופית גרשון-יזרעאלי ונציגי הציבור גב' שוש ברוך ומר משה רוזנבלום;
סע"ש 2561-01-16 וס"ק 15236-10-14) מיום 5.10.16, בו נדחתה על הסף תובענה שהגישה הסתדרות הגמלאים בישראל ( להלן: המערערת או הגמלאים) נגד תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ( להלן: המשיבה או תנובה). בתובענה העלתה המערערת טענות בדבר קיפוח מתמשך של זכותם של גמלאי תנובה להקצאת מניות ולזכויות בעלות בתאגיד, והיא נדחתה על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין. כמו כן, ניתנה התייחסות משלימה להיעדר כימות התובענה ומעמדה של המערערת.

תמצית הרקע העובדתי הרלבנטי
2. במוקד התובענה מצויה טענת המערערת כי חלה חובה להקצות מניות לגמלאי תנובה ולפצותם בגין העברת השליטה בתנובה. כן הם מבקשים לעגן תשלום שנתי בגין זכויותיהם. מנגד, מצויה טענת המשיבה לפיה גמלאי תנובה מעולם לא הוכרו כבעלי מניות בתנובה ולא ניתנה להם כל התחייבות להקצאת זכויות. מאחר והתובענה לא לובנה לגופה אלא נדחתה על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין נציג להלן את העובדות המצויות ברקע המחלוקת, ורלבנטיות להכרעה בטענת הסף:

3. המשיבה הינה אגודה שיתופית מרכזית, אשר נוסדה בשנת 1926, ומלכתחילה היו חברים בה מושבים וקיבוצים. בשלהי שנות ה-90 החלה להידון האפשרות של מכירת תנובה. ביום 19.11.98 נחתם בין הנהלת תנובה לבין נציגות העובדים מסמך הבנות בגדרו, בין היתר, הצהירה הנהלת תנובה כי " תמליץ בפני ועידת תנובה ותעשה ככל יכולתה על מנת שתיערך הקצאה לעובדים, זאת בהתאם לתנאים אשר יסוכמו בין הצדדים". בהמשך מסמך זה נקבעו חלופות שונות למקרה בו שיוך הרכוש לבעלים לא יעלה יפה בוועידת תנובה או למקרה בו הנהלת תנובה תמליץ על שיוך כאמור ואילו ועידת תנובה לא תאשר המלצה זו. בנובמבר 1999 נערך כינוס של ועידת תנובה, בה, בין היתר, הסמיכה הועידה את המועצה לדון בבקשת העובדים להקצאת זכויות בתנובה עבורם. וכך, נאמר בפרוטוקול הכינוס:
"11. מתוך הוקרה והערכה לתרומתם של עובדי תנובה לשגשוגה והצלחתה מסמיכה הועידה את המועצה לדון בבקשת העובדים להקצאת זכויות בתנובה ולהגיע להסכמות. גם זה אני חושב דבר ברור שמובן. אתה מסמיך מישהו כדי לדון, איך אתה יכול להגדיר עכשיו משהו שרק מתחילים לדון עליו?".

4. בחודש מאי 2000 נחתם הסכם קיבוצי בנוגע לעובדים המועסקים במעמד של עובד זמני. במבוא להסכם ניתן שוב ביטוי למחויבות הנהלת תנובה להמליץ בפני ועידת תנובה בדבר הקצאת זכויות לעובדים ברכוש תנובה וכן להחלטת הועידה להסמיך את המועצה לדון בנושא הקצאת הזכויות ולהגיע להסכמות עם נציגות העובדים.

5. לצורכי הכרעה בערעור זה איננו מוצאים צורך להתעכב על ההתכתבויות והפגישות שנערכו לאורך השנים. נציין בקצרה - כיוון שהצדדים התייחסו לכך בטיעוניהם - כי בשנת 2002 נערך הסכם קיבוצי מיוחד בהקשר לסגירת מחלבת תל- אביב ( להלן: הסכם 2002 ). בסעיף 43 להסכם זה נאמר כי עובד שפרש על פי הסכם זה יהא זכאי לאותן זכויות אשר היו מוענקות לו אלמלא פרש ובתנאי שבמועד הענקת הזכויות העובד " לא עבר את גיל הפרישה הסטטוטורי ( עובד בפועל או גמלאי, שנות וותק)".

6. ביום 2.3.07 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין המשיבה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות המעו"ף, וזאת על רקע ההעברה הצפויה של השליטה בתנובה לאייפקס ( להלן: הסכם 2007 ). בדברי המבוא להסכם נאמר כי ההסכם נועד " להבטיח את שמירת ועיגון מכלול זכויות העובדים שהינם עובדי קבוצת תנובה במועד חתימת ההסכם גם לאחר מועד העברת השליטה... בקבוצת תנובה וזאת בכפוף ובהתאם להוראות הסכם זה". בהמשך המבוא להסכם זה נאמר כך:

"הצדדים הגיעו להסכמה בדבר תגמול מיוחד לעובדים לנוכח העברת השליטה בקבוצת תנובה לסיום וסילוק של התחייבויות קודמות ( אם וככל שניתנו) בכל הקשור לאופציות למניות לדיווידנדים או לתגמול אחר כלשהו לעובדים ( להלן: מענק להעברת השליטה)".

בגוף ההסכם נקבע מנגנון התגמול המיוחד, קרי מענק, שיינתן לעובדי תנובה, בעקבות העברת השליטה. בסעיף 8.2 ניתנו חלק מהזכויות גם לחלק מצומצם מהגמלאים, המתקיימים בהם מספר תנאים מצטברים ובכלל זה פרישה מכוח הסכם פרישה מוקדמת וכי הגמלאי טרם הגיע לגיל פרישה החוקי.

7. ביום 29.1.08 הגישו 3,050 גמלאי תנובה באמצעות ועדי הגמלאים במחוזות השונים תביעה נגד תנובה וארגון עובדי תנובה, ובה טענו בין היתר לקיפוחם ולזניחתם במסגרת הסכם 2007 ( ע"ב 2468/08). בתובענה זו, כמו גם בקשה לסעד זמני בגדרה, ניתן ביום 7.2.08 פסק דין לפיו " משהתביעה והבקשה הוגשו על ידי צדדים לא מתאימים, במסגרת לא מתאימה, מבלי שהן נשענות על תשתית נורמטיבית ראויה ומשהבקשה אף הוגשה בשיהוי ניכר - דינן שיידחו. אין באמור בבקשה זו בכדי למנוע ממי מהתובעים להגיש תובענה אישית כנגד מי מהנתבעים בסוגיות אשר הועלו בתובענה זו".

8. בעקבות זאת, הוגשה תובענה נוספת על ידי הסתדרות הגמלאים בישראל ( ע"ב 5841/08), ובה נטען בתמצית כי לגמלאים מוקנית הזכות לקחת חלק במענק המכירה וכי הסכם 2007 מפלה בין גמלאים, סותר את תקנת הציבור ולוקה באפליה מחמת גיל. תנובה הגישה כתב הגנה. ביום 23.11.08 ניתנה החלטה בדבר תיקון התובענה וצירוף הסתדרות המעו"ף והוועד הארצי כמשיבים לתובענה על אף נכונות הסתדרות הגמלאים לוותר על צירופם שכן נוכחותם דרושה לבירור התובענה ביעילות, וזאת על אף צמצום שהשתמע לכאורה מהודעה שהוגשה לפיה הסעד המבוקש הוא הרחבת הוראות ההסכם, ולא ביטולו. לענין זה נאמר כך:

"כאמור, לטענת ההסתדרות הגמלאים, ההסכם הקיבוצי " מפלה וסותר את תקנת הציבור", פוגע בעקרון השוויון בכלל ובהוראות חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 בפרט. ההסכם הקיבוצי הוא פרי משא ומתן והסכמה בין תנובה, הסתדרות המעו"ף והוועד הארצי, והוראותיו לא נקבעו חד צדדית על ידי תנובה. לפיכך, להסתדרות המעו"ף ולוועד הארצי אחריות שווה לאחריותה של תנובה להוראות ההסכם הקיבוצי. נציין, כי בכתב התביעה, שלא תוקן, העלתה הסתדרות הגמלאים טענות קשות כלפי נציגות העובדים, וטענה בין היתר כי קבוצת העובדים הפעילים ( המיוצגת על ידי הוועד הארצי והסתדרות המעו"ף) היא "בבחינת הדור שלא ידע את יוסף" וכי "בשלילת זכותם של הגמלאים ( שיצאו לגמלאות בגיל פרישה) להיכלל בחלוקת המענק, הגדילו העובדים הפעילים והגמלאים שיצאו לפרישה מוקדמת את חלקם בעוגה על חשבון הראשונים" סעיף 74 לכתב התביעה). גם אם משיקוליה החליטה הסתדרות הגמלאים שלא לתבוע סעד מהסתדרות המעו"ף והוועד הארצי, הרי משהם צד להסכם הקיבוצי שמבוקש לבטל או לשנות הוראה מהוראותיו, כאשר הטענה היא כי הוראת ההסכם הקיבוצי היא הוראה מפלה, נוכחותם בבית הדין דרושה על מנת להכריע ביעילות בשאלות השנויות במחלוקת בין הסתדרות הגמלאים לבין תנובה. יתר על כן. גם אם תביעת הסתדרות הגמלאים מצומצמת ל"סעד ההרחבה", הרי שלהטלת מעמסה תקציבית נוספת על תנובה עשויה להיות השלכה על כלל עובדי תנובה, המיוצגים על ידי הסתדרות המעו"ף והוועד הארצי, וגם בשל כך נוכחותם דרושה כדי להכריע בשאלות השנויות במחלוקת".

בהתאם לכך, הוגש כתב תביעה מתוקן אליו צורפו כמשיבות הסתדרות המעו"ף והוועד הארצי. בהמשך, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, לפיו הוסכם כי התובענה תידחה תוך שהמשיבה נושאת, לפנים משורת הדין, בשכר טרחת באי כוח הסתדרות הגמלאים בישראל בסך 50,000 ש"ח. ביום 11.1.11 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה וכמוסכם על הצדדים התביעה נדחתה.

9. ביום 17.6.14 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד, על רקע העברת השליטה בתנובה מאייפקס לברייטפוד, וגם בהסכם זה נקבעה זכות העובדים הפעילים, למענק בעקבות העברת השליטה לברייטפוד.

10. ביום 20.10.14 הוגשה התובענה, נשוא ערעור זה, כסכסוך קיבוצי, וביום 23.12.15, בתום דיון במעמד הצדדים, הוסכם והוחלט כי התביעה תתברר כתביעה בהליך רגיל, ולא כסכסוך קיבוצי. בכתב התביעה נטען כי הפיצוי בגין המכירה לעובדים לא כלל את גמלאי תנובה, ולכן מבוקש סעד לפיו על הנתבעות מוטלת חובה חוקית להקצות מניות לגמלאי תנובה, לפצות את גמלאי תנובה בגין עסקת העברת השליטה בחברה, וכן לעגן את התשלום השנתי בגין הזכויות הסוציאליות של העובדים להם התחייבה תנובה. זאת, בטרם תועבר באופן סופי התמורה במסגרת עסקת העברת השליטה לידי הנתבעת 3, העתידה – כך נטען - לרכוש את תנובה באמצעות רכישת מניותיה מחברת אייפקס.

פסק דינו של בית הדין קמא
11. בית הדין קמא דחה את התובענה על הסף בשל התיישנותה ומחמת מעשה בית דין. לענין התיישנותה נאמר כך:

"18. הגמלאים עצמם, בתביעתם, מצביעים על שנת 1998 כמועד בו התקבלה החלטה המהווה, לשיטתם, את הבסיס לזכותם להקצאת מניות. אין חולק כי הגמלאים ידעו אודות ההחלטה שהתקבלה בשנת 1998 מיד עם קבלת ההחלטה. אף לא הועלתה כל טענה בדבר מניעה מהגשת תביעה למימוש הזכות הנטענת בשנים הסמוכות שלאחר שנת 1998. יתרה מכך, הוגשו בעבר מספר תביעות על ידי גמלאי תנובה בעניין הקצאת הזכויות.

19. מכל האמור ברי, כי עילת התביעה אכן נולדה בשנת 1998, מועד בו נדון נושא שיוך רכושה של תנובה בוועידת תנובה, בהחלטה אשר הגמלאים רואים בה התחייבות מפורשת וברורה אשר הופרה. למצער, קמה עילת התביעה עם החתימה על ההסכם הקיבוצי בשנת 2007, מועד בו הובהר כי ההסכם הקיבוצי מהווה, מבחינת תנובה, צעד סופי בכל הקשור להענקה או שיוך מניות לעובדים."

בהקשר להתיישנות דחה בית הדין קמא את הטענה כי עילת התובענה היא הפרת יחסי הנאמנות, ולכן לכאורה מרוץ ההתיישנות אמור להימנות מעת הפרת חובת הנאמנות. נפסק כי הטענה בהיבט זה היתה כללית וסתמית, ולא נטען מכוח מה קמה הנאמנות. בנוסף, ולמעלה מן הצורך, נקבע כי אף אם נוצרה נאמנות אזי זו הופרה בשנת 2007, וממועד זה החל להימנות מרוץ ההתיישנות. וכך נאמר:

"25.לא מצאנו כל יסוד, ולו לכאורי, לטענה בדבר נאמנות. גם ככל שיוכחו כל העובדות המתוארות בכתב התביעה טענה זו סתמית, ובלתי מבוססת עובדתית ומשפטית.

26. למעלה מן הצורך נוסיף, גם לו הייתה מוכחת הטענה בדבר נאמנות, הרי שממילא כבר ביום 2.3.2007, עם חתימת ההסכם הקיבוצי במועד העברת השליטה בתנובה לחברת אייפקס, כשלה לכאורה הנהלת תנובה במילוי " חובתה" הנטענת לדאוג לזכויות הגמלאים. בהסכם קיבוצי זה נקבע מפורשות כי רק העובדים הפעילים, והעובדים שטרם הגיעו לגיל פרישה סטטוטורי, יהיו זכאים לזכויות בגין המכירה. התביעה שלפנינו הוגשה בחלוף כשבע שנים וחצי ממועד החתימה על הסכם קיבוצי זה".

12. טעם נוסף לדחיית התובענה על הסף נעוץ בהליך הקודם שנפתח בשנת 2008, ואשר בו נטענו טענות דומות, גם אם לא זהות. בית הדין קמא קבע כי בנסיבות אלה קם השתק עילה, וזאת נוכח הדמיון בין עילות התובענה – מזה, ונוכח כך שבהתאם להלכה הפסוקה הכלל בדבר מעשה בית דין עשוי לחול גם כאשר פסק הדין ניתן בהסכמה – מזה.

13. לבסוף, ניתנה בשולי פסק הדין " התייחסות משלימה לטענות נוספות", שיש בהן לדעת בית הדין לחזק את ההחלטה לדחות על הסף את התובענה דנן, ומבלי להכריע אם טענות אלה כשלעצמן היו מצדיקות דחיית התובענה על הסף. הדברים אמורים בהגשת כתביעה כספית ללא כימות כנדרש; היות המבקשת אורגן של ההסתדרות הכללית והקושי הטמון בכך שהיא חפצה לערער תוקפם של הסכמים אשר ההסתדרות חתומה עליהם.

14. על פסק דין זה הוגש הערעור דנן.

טענות הצדדים
15. ׁׁׁ(א) לענין ההתיישנות, שבה המערערת על טענתה כי הצהרת הועידה משנת 1999-1998 משקפת היווצרותה של נאמנות מצד ההנהלה כלפי עובדי תנובה, ותימוכין לכך קיימים גם בהסכמים הקיבוציים שנחתמו מאוחר יותר, ובכלל זה הסכם 2002. בתוך כך, אין מקום לקבוע שמרוץ ההתיישנות החל בשנת 1998, כשגם במועדים מאוחרים יותר חזרה תנובה ואישררה הסכמה זו. העדר עיגון הנאמנות בכתב אינו פוגע בתוקפה, וזאת במיוחד משעשויה זו להיות נאמנות קונסטרוקטיבית. עוד נטען כי ההסכם משנת 2007 אינו מהווה הפרת חובת הנאמנות, אלא להיפך הדגשת זכויות הגמלאים, שאינם צד להסכם, להקצאת זכויות בעלות עתידיות לטובתם. על פי הנטען ההסכם מבטא את ויתור החתומים עליו על הקצאת זכויות בעלות, אך הוא אינו מהווה פגיעה בחובת הנאמנות של תנובה. בנוסף, נאמר כי הסכם 2007 אינו יכול להיחשב למפר את חובת הנאמנות, שכן הוא נעשה עם עובדים אחרים ולא עם הגמלאים. עוד נטען כי הוראות הסכם זה לא נבחנו בפרספקטיבה ראייתית, ועל כן יש מקום לברר את התובענה לגופה, ולא לדחותה על הסף.

(ב) לענין מעשה בית דין, נטען כי משלא התבררה המחלוקת לגופה וההכרעה ניתנה מטעמים חיצוניים אזי אין פסק הדין הקודם מקים השתק עילה. בנוסף, העילות והסעדים אינם דומים, שכן בתביעה הראשונה בקשה המערערת להחיל על העובדים את הסכם 2007, ואילו כעת אין היא חפצה בהחלה זו אלא לקבל את ההטבה בעין שניתנה לחקלאים ולרפתנים. בדומה המערערת לא חלקה על היותה אורגן של ההסתדרות הכללית, אלא שטענה כי אין סתירה בין ההליך דנן, המושתת על טענת התיישנות וזכויות מהיבטים שונים לחלוטין, לבין הסכם 2007 המעניק זכויות לעובדים פעילים.

(ג) לבסוף, וביחס להערה לענין הכימות, הבהירה המערערת כי היא מבקשת סעד הצהרתי, והליך זה אינו טעון כימות.

16. המשיבה בטיעוניה כפרה בהתהוותם של יחסי נאמנות בנסיבות הענין, ולדידה המדובר בעסקה מסחרית, הנתונה לדיני החוזים. לטענתה לא נוצר המשולש האופייני לנאמנות בו נאמן חייב להחזיק בנכס או לפעול בו לטובת נהנה. בנסיבות הענין, כך נטען, לא נתגבש יסוד הנכס או יסוד הנהנה. אשר ליסוד הנכס, נטען כי המניות לא הוקצו לטובת עובדי החברה או גמלאיה, ואין הן בגדר נכס שלגביו מוטלת על הנאמן חובה משפטית לפעול לטובת נהנה. אשר ליסוד הנהנה, נטען כי אין להשקיף על הגמלאים כנהנים, שכן במסמכים הרלבנטיים ההתייחסות היא לעובדים, ולא לגמלאים. עוד נטען כי אף אם התגבשה נאמנות הרי שמרוץ ההתיישנות החל כבר בשנת 2002 נוכח סעיף 43 בהסכם 2002 ובכל מקרה בשנת 2007 במסגרת הסכם 2007, שלא העניק לגמלאים ( למעט אלה הנקובים בסעיף 8.4) - מאום. זאת ועוד, כך נטען, עיון בתביעה הראשונה מחזק לטענת המשיבה את טענת הכפירה, שכן שם המערערת עצמה הציגה את הסכם 2007 כבא " לשלול ולגדוע את זכויות הגמלאים בהקצאת רכוש שחולקה להם ברכוש תנובה". לענין מעשה בית הדין, טענה המשיבה כי העילות זהות, ולכן גם מטעם זה דין התובענה להידחות.

דיון והכרעה
17. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וזאת מחמת התיישנות עילת התובענה ומחמת מעשה בית דין. לצורך זה איננו מוצאים טעם להכריע במחלוקת אם בנסיבות הענין ההצהרות משלהי שנות התשעים התגבשו לכלל נאמנות בנכס לטובת נהנה, הם הגמלאים. איננו מוצאים מקום להכריע בטענת יצירתה של נאמנות כיוון שבין כך ובין כך – היינו אף אם זו נוצרה – אזי מרוץ ההתיישנות החל להימנות, לכל המאוחר, במרץ 2007 עת נחתם הסכם 2007. משמעות הדבר היא כי משהוגשה התביעה באוקטובר 2014 הוחמץ המועד מפאת התיישנותה.

18. להסכם 2007 פן מזכה ושולל. בפן המזכה נקבע על דרך החיוב מיהן הקבוצות הזכאיות למענק, ואלה הוגדרו כעובדים הפעילים וכן כגמלאים המתקיימים בהם התנאים הקבועים בסעיף 8.4 שצוטט לעיל, קרי גמלאים שפרשו בפרישה מוקדמת וטרם הגיעו לגיל פרישה. בפן השולל, שצוטט במלואו בסעיף 6 לעיל, נשללה אפשרות לתביעות עתידיות על בסיס התחייבות קודמות ( אם וככל שניתנו). במבוא להסכם נאמר כי במתן התגמול מקופלת הסכמה שזה ניתן " לסיום וסילוק של התחייבויות קודמות ( אם וככל שניתנו) בכל הקשור לאופציות למניות לדיווידנדים או לתגמול אחר כלשהו לעובדים..." (ההדגשות שלנו). במילים אחרות, במבוא להסכם נקבע לכאורה כי בכך באו לכדי מיצוי התחייבויות המשיבה, אם וככל שניתנו, כלפי העובדים, ובמובן זה ההסכם הוא בעל פן השולל זכאויות נוספות לצידו. משכך, ומבלי להכריע אם בנסיבות הענין נוצרה נאמנות לטובת הגמלאים, הרי שאף אם נוצרה כזו אזי הפרתה לכאורה נעשתה בהסכם 2007 באמצעות הפן השולל, עליו עמדנו לעיל. משההפרה הנטענת נערכה במרץ 2007 באמצעות הפן השולל של ההסכם הרי שסאת ההתיישנות גדשה לכאורה במרץ 2014.

19. המערערת טוענת כי אין מקום בנסיבות הענין לראות בהסכם 2007 הפרה של חובת הנאמנות כלפי הגמלאים, באופן המקים מחסום דיוני לטענת ההתיישנות. על פי הילך טענה זו, המורכבת משתי טענות משנה, מבקשת המערערת שייקבע כי הסכם 2007 מדגיש את זכותם כגמלאים, ואינו שולל אותה. למעשה המערערת מבקשת ליצור פער בין הפן השולל בהסכם 2007 לבין היקף ההתחייבות משלהי שנות התשעים, כך שעל פי הילך טענה זו היקפו של הפן השולל מצומצם, ולכן נותרה מחויבות, שלא נשללה ולא הופרה, והמועד לליבונה בערכאות שיפוטיות טרם חלף. טענה זו מורכבת משתי טענות משנה, המתייחסות להיקף הפן השולל, אליהן נתייחס להלן.

(א) טענת המשנה הראשונה נוגעת להיקף הפרסונלי של המחויבות והסכם 2007. טענת המערערת היא כי הפן השולל בהסכם 2007 מוגבל לעובדים בלבד, ולכן נותרה מחויבות כלפי הגמלאים מכוח המחוייבות הנטענת בשלהי שנות התשעים גם לאחר הסכם 2007, ולפיכך מרוץ ההתיישנות ביחס לגמלאים לא החל להימנות בשנת 2007. טענה זו אין בידינו לקבל. נקדים ונציין כי טענה זו נוגעת להיקף הפן השולל בהסכם ממרץ 2007, והמועד לבירור זה חלף במרץ 2014. ונחדד, המחויבות הנטענת משלהי שנות התשעים והסכם 2007 נקטו במטבע לשון זהה " עובדי החברה". בהינתן זהות לשונית זו בין ההיקף הפרסונלי של ההתחייבות שניתנה בשלהי שנות התשעים לבין הפן השולל בהסכם 2007, הרי שטענה לצמצום הפן השולל בהסכם 2007 ביחס להתחייבות שנטען שניתנה לאורך השנים – אינה עולה מקריאת פשוטם של דברים. דא עקא, המועד לליבון הפרשני המבוקש חלף במרץ 2014. ודוק, אין בדברים אלה להכריע בשאלה המהותית באילו נסיבות המינוח " עובדי החברה" – בין אם לצורכי עצם המחויבות הנטענת ובין אם לצורכי הפן השולל - ראוי שיתפרש כחובק גם את עובדיה לשעבר, קרי גמלאיה. הכרעתנו מתמקדת בכך שבראי הזהות הלשונית האמורה בין המחויבות משלהי שנות ה תשעים לבין הפן השולל אזי המועד לליבון טענות הפן השולל ביחס למחויבות הנטענת החל מעת עריכת הסכם 2007 וחלף במרץ 2014.

(ב) טענת המשנה השנייה נוגעת לתוכן הזכאות, כשעל פי טענה זו הסכם 2007 עניינו מענק כספי, ואילו התביעה היא להקצאת זכויות ומניות. על פי הילך טענה זו נוכח הפער הנטען בתוכן הזכאות הרי שמרוץ ההתיישנות אינו צריך להימנות משנת 2007. גם טענה זו אין בידינו לקבל. אמנם הפן המזכה בהסכם 2007 הוא במענק כספי, אך הפן השולל מתייחס " לאופציות למניות לדיווידנדים או לתגמול אחר כלשהו לעובדים". נוכח לשון הפן השולל, הכוללת הקצאת זכויות, הרי שמרוץ ההתיישנות בהקשר לטענות המבקשות להוציא הקצאת זכויות מגדרו החל להימנות במרץ 2007 עם עריכת ההסכם.

20. סיכום ביניים: טענת המערערת כי ההתחייבות המקורית משלהי שנות התשעים הנטענת נותרה בעינה מצריכה לכאורה לשיטת המערערת ליבון היקפו של הפן השולל בהסכם 2007. מבלי להידרש לגופם של דברים, ובשים לב ללשונו של הפן השולל בהיבט הפרסונלי ובהיבט התוכני, הרי שככל שנחוץ ליבון פרשני הרי שזה ניתן היה לערוך כבר מעת עריכת ההסכם במרץ 2007. לפיכך, ממועד עריכת ההסכם החל להימנות מרוץ ההתיישנות, ובמרץ 2014 התיישנה עילת התובענה, ועל כן ובראי טענות אלה בדין נדחתה התובענה על הסף מחמת התיישנותה.

21. טענה נוספת למערערת, ולפיה אף אם הופרה ההתחייבות הנטענת בשנת 2007 באמצעות הפן השולל בהסכם זה, הרי שהפרתה לא הובאה באופן ישיר וברור לידיעת הגמלאים, ולכן אין בכוחה להתחיל את מרוץ ההתיישנות. טענה זו אין בידינו לקבל, וזאת משני טעמים: ראשית, מבחינה עובדתית הצגה זו של הדברים אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהגמלאים הגישו כבר בשנת 2008 שתי תביעות כנגד משמעותו של הסכם 2007, כשלתביעה השנייה הייתה גם המערערת צד. בנסיבות אלה אין מקום לטענה כי הסכם 2007 – על הפן השולל הגלום בו - לא היה ידוע בסמוך לעריכתו. שנית, הפן השולל הועלה על הכתב בהסכם קיבוצי עם הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות המעו"ף. משנערך הסכם קיבוצי הרי שהארגון שהוא צד לו בוודאי יודע על עריכתו, וידיעה זו מקרינה על כלל אורגניו. הסתדרות הגמלאים, כמו גם הסתדרות המעו"ף, הן אורגנים של הסתדרות העובדים הכללית החדשה, שהיא צד להסכם הקיבוצי. משכך, מיוחסת להסתדרות הכללית, על כלל אורגניה, ידיעה על עריכתו ותוכנו של הסכם 2007 סמוך לעריכתו. נעיר כי בהתחשב בנימוק הראשון הרי שייחוס זה עולה בקנה אחד עם המציאות, ולא חוטא לה, שכן כאמור בשנת 2008 הגישו הגמלאים שתי תביעות לבית הדין האזורי בהקשר לזכאותם למענק בראי ההסכם, כשלתביעה השניה אף הצטרפה גם המערערת כצד.

22. העולה מן האמור עד כה הוא כי בדין נדחתה התובענה על הסף מחמת התיישנותה, כשהמועד ממנו מתחיל להימנות מירוץ ההתיישנות הוא מרץ 2007 והתובענה הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מאז.

23. נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בהרחבה בטענה הנוספת לדחיית התובענה על הסף, היא קיומו של מעשה בית דין מכוח פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, ולכן בקצרה נאמר כי גם בהיבט זה דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין בהיבט זה מעוגן היטב בהלכה הפסוקה ולהבחנה שמבקשת המערערת ליצור בין פסק דין שניתן בהסכמה לבין פסק דין בו הוכרעו הטענות לגופן - אין בסיס. בהתאם להלכה הפסוקה " לצורך החלתו של הכלל בדבר השתק עילה, אחת היא אם מדובר בפסק-דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין בעלי הדין, או בפסק-דין, שיש בו הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, לאחר ניהול ההליך בפני הערכאה המבררת" (מתוך ע"א 1445/11 ‏ אברהם מרטינז נ' איתן רילוב (26.12.12), וההפניות שם). על הרציונל העומד ביסוד הלכה זו יפים דברי הנשיא ( בדימוס) שמגר בע"א 601/88 עיזבון המנוח רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441 (1993) בעמ' 443. וכך נאמר:

"פסק הדין היוצר - לפי הטענה - השתק עילה בענייננו, הוא פסק דין המאשר הסכמה של הצדדים להתדיינות. מטבע הדברים, פסק דין כזה איננו מבוסס על הכרעה שיפוטית עניינית בסכסוך שנתגלע בין הצדדים ( ראה נ' זלצמן, מעשה בית דין אזרחי (1991) בע' 330), ועיצובו עשוי להיות מושפע משיקולים שונים של בעלי הדין, אשר אינם תואמים בהכרח את הפיתרון אליו היו מובילים הכללים המשפטיים הרלוונטיים. חרף שוני זה בין פסק דין בהסכמה לבין פסק דין ' רגיל', ניתן לכללי ההשתק, על ענפיהם השונים, תוקף גם בנסיבות בהן יושב סכסוך על ידי פסק דין בהסכמה ( ע"א 219,151/87 הנ"ל בעמ' 498-497). ביסוד גישה זו עומד השיקול של סופיות הדיון: משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאפשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם לא כן, לא יהיה בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית לה נועד, קרי-יישובם הסופי של סכסוכים ( ראה לעיקרון סופיות הדיון: זלצמן בספרה הנ"ל, ע' 12-15)".

לפיכך, צדק בית הדין קמא בקובעו כי פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, על יסוד הסכמת הצדדים, מונע מן המערערת להגיש תביעה חדשה בגין אותה עילה.

24. טענת המערערת כי אין המדובר באותה עילה, שכן בתובענה הראשונה התבקש סעד של מענק כספי ואילו כעת מתבקש סעד של הקצאת מניות – לא יכולה לעמוד. השוני בין הסעדים המבוקשים אינו שולל את תחולת הכלל בדבר השתק עילה, כשלצורך בחינת התקיימותו יש לבחון את העובדות המצויות ביסוד התובענות, במובנן הרחב, ובאיזו מידה אלה יונקות את חיותן מאותה עילה משפטית. בהקשר לזיהוי העילה נבקש לחדד כי על פי ההלכה הפסוקה הדגש הוא בעילה במובנה הרחב ובהזדמנות שיש לבעל דין לטעון טענותיו בהקשר לה, ולא דווקא באופן בו בחר למקד או לצמצם טענותיו בתובענה הראשונה. לענין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 4087/04 ‏ ‏ מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.05). וכך נאמר:

"מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה.

...

עובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת " מעשה בית דין". על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק.
 
בנוסף לצורך באיזון בין האינטרסים של המתדיינים, עומד בבסיס סדרי הדין שיקול ציבורי שתכליתו " הבטחת ניהול המשפט באופן יעיל; מניעת סחבת ובזבוז זמן שיפוטי ומניעת התדיינות אקדמית וחסרת תועלת" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה-2005) 2)." 

בענייננו, המדובר בעילה אחת, שכן שתי התובענות מבקשות לבסס עצמן על ההתחייבות הנטענת ( ככל שניתנה) בשלהי שנות ה 90 וככל שזו לא מוצתה או פקעה בהסכם 2007 נוכח הפן השולל הגלום בו. למעשה, ההתחייבות הנטענת משלהי שנות התשעים היא יסוד משותף לשתי התובענות, ואילו הפן השולל מהווה משוכה משותפת לסעד שהתבקש בתובענה הראשונה ולסעד המבוקש בתובענה דנן. נוכח זאת, ניתן לקבוע כי עילת התובענה משותפת. לאור כל אלה מתבקשת המסקנה כי עסקינן בסעדים שונים המבוקשים בגין אותה עילה, ולכן חל הכלל בדבר השתק עילה. משעסקינן באותה עילה האפשרות לתבוע את יתרת הסעדים מותנית במתן היתר לפיצול הסעדים עוד בגדרי התובענה הראשונה. משהיתר זה לא נתבקש, וממילא לא ניתן - חל בנסיבות הענין הכלל בדבר השתק עילה עם סיום התובענה הראשונה בדרך של פסק דין, בהסכמה, הדוחה אותה.

25. סוף דבר – דין הערעור על פסק דינו של בית הדין קמא להידחות, ובנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב ב כ"ב אלול תשע"ז (13 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

חני אופק גנדלר,
שופטת

מר שי צפריר,
נציג ציבור (עובדים)

מר שלמה נוימן,
נציג ציבור (מעסיקים)