הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 28345-09-16

ניתנה ביום 14 דצמבר 2017

אירנה בלקירסקי
המערערת

אופטיקה הלפרין בע"מ
המשיבה

בשם המערערת - עו"ד דן קירו
בשם המשיבה – עו"ד בן ציון צדוק

החלטה

הרשמת אפרת קוקה
לפנַי בקשת המשיבה לחיוב המערערת בערובה להבטחת הוצאותיה בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 8.6.2016 ( כב' השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר משה קרבצקי ומר אלי אליהו; ס"ע 41111-02-12), אשר דחה את תביעתה של המערערת לתשלום פיצויי פיטורים , תוך חיובה בהוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.

רקע הבקשה בתמצית:
המערערת הועסקה החל מיום 1.4.2000 כמוכרת בחנות אופטיקה שהפעילה המשיבה בעיר חדרה. ה מערערת הודיעה למשיבה במכתב מיום 27.9.2009 על התפטרותה, בשל אי שביעות רצון מהשכר המשולם לה ונוכח מה שכינתה "מעקב תמידי ובלתי מתפשר אחרי העובדים" באמצעות מצלמות שהותקנו בחנו ת.
המערערת הגישה לבית הדין האזורי בחיפה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ב סך של 42,563 ש"ח. ביסוד התביעה עמדה טענתה של המערערת להתפטרות בדין מפוטר, בהתאם להוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. זאת, נוכח טענתה בדבר "הטרדה וההתעללות הנפשית" שנגרמו לה בעטייה של המצלמה שהותקנה בחנות.
התביעה נדחתה תחילה בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 2.7.2013, אשר ניתן על יסוד סיכומי הצדדים בכתב ומבלי שנשמעו ראיותיהם. במסגרת ערעור שהוגש על פסק דין זה, הגיעו הצדדים לכלל הסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין, לביטול פסק דינו של בית הדין האזורי ולהחזרת הדיון לאותו הרכב אשר יורה על אופן המשך ההליכים בפניו (ע"ע 8653-10-13) . לאחר ששמע את עדויות הצדדים וראיותיהם, דחה בית הדין האזורי בשנית את תביעתה של המערערת בפסק דין מיום 8.6.2016 , תוך שקבע, בין היתר, קביעות אלה: המצלמה שהותקנה על ידי המשיבה היא מצלמה גלויה שהותקנה באזור ציבורי; המערערת ידעה על קיומה של המצלמה סמוך לאחר התקנתה; המצלמה הותקנה מטעמים לגיטימיים, למניעת גניבות בחנות, כא מצעי הרתעה ו אכיפה וככלי ניהולי מודרני (להלן: פסק הדין).
המערערת הגישה ערעור על פסק הדין בו שבה, בין היתר, על טענותיה אודות התנכלות והתעללות נפשית מצד סמנכ''ל המשיבה.
בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המערערת גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה בהחלטתה של כב' השופטת דוידוב מיום 7.12.2016, והמערערת חויבה בהוצאות הבקשה בסך של 2,000 ש''ח (להלן – ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע).
ביום 27.9.2017, לאחר הגשת סיכומי המערערת וסיכומי המשיבה בערעור גופו, פנתה המשיבה לבית הדין בבקשה לחייב את המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בערעור, היא הבקשה שלפני.

טענות הצדדים בבקשה
המשיבה טענה, כי המערערת לא שילמה את ההוצאות בהן חויבה בפסק דין קמא ובהחלטה ב בקשה לעיכוב ביצוע, וכי התנהלות זו של המערערת מעידה על נטייתה שלא לקיים החלטות שיפוטיות מסוג זה . עוד טענה המשיבה, כי סיכויי הערעור נמוכים, הואיל שהערעור סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בפסק דינו.
עיקר טיעונה של המערערת בתשובתה לבקשה, עניינו בשיהוי בו הוגשה. לטעמה, תכלית החיוב בערובה היא הבטחת הוצאות עתידיות של המשיב בערעור. בהתאם, נקבע בפסיקה, כי יש להגיש את הבק שה להפקדת ערובה סמוך ל אחר הגשת הערעור. בנסיבות המקרה, סבורה המערערת, כי יש לדחות את הבקשה נוכח הגשתה בשיהוי ניכר - כשנה לאחר הגשת הערעור - וכא שר ההליך מצוי בשלב דיוני מתקדם. זאת, מאחר שהצדדים כבר נשאו בחלק הארי של ההוצאות , שכן התקיים דיון מקדמי והוגשו סיכומים. עוד טענה המערערת, כי התניית הדיון בערעור בהפקדת ערובה כאשר הוא מצוי בשלב כה מתקדם, עולה כדי חוסר תום לב ושימוש לא נאות בהליכים דיוניים . המערערת הוסיפה , כי עולות לדיון בערעור סוגיות משפטיות רבות וכי סיכוייו טובים.

הכרעה
לאחר שקילת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בכלל החומר המצוי בתיק בית הדין , באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, כמפורט מטה:
זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה . אולם, בדומה לזכויות אחרות, גם זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים, ובכללם האינטרס של הצד השני שלא להיות מוטרד ללא הצדקה ולגבות הוצאותיו .
בכל הנוגע לשלב הערעור קבע בית הדין הארצי לעבודה בפסיקתו, שככלל, ובהעדר נימוקים מיוחדים, אין לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. כאשר כן מתקיימים טעמים המצדיקים חיוב מערער בהפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו . ערכאת הערעור אף נדרשת להביא בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור, לאחר שתביעתו נדונה על ידי הערכאה הראשונה ונדחתה. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו באופן חלקי. עניין זה ימצא ביטויו במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים; זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על פי הדין, וזכות בעל הדין לגבות את הוצאותיו .
אחד הטעמים לחיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר . כאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. מנגד, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי קיום החיובים המהותיים שהוטלו עליו בערכאה הראשונה, כיון שבית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין.
השלב הדיוני בו הוגשה הבקשה להפקדת ערובה מהווה אף הוא שיקול במארג השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו להכריע בבקשה להפקדת ערובה, כאשר במקרים המתאימים, הגשת בקשה להפקדת ערובה בשיהוי ניכר - בשלב מתקדם של הליך הערעור - עלולה לכשעצמה להביא לדחייתה. שכן, תכלית מוסד הערובה עניינו בין היתר, מניעת הוצאות מהמשיב, כאשר קיים סיכון ממשי שלא יוכל לגבות את הוצאותיו. בשלב מאוחר של ההתדיינות, פוחתת ההצדקה לחיוב בערובה , כאשר לא צפויות למשיב הוצאות נוספות בערעור. שיקולים של הוגנות מחייבים גם הם את המשיב, הסבור שיש לחייב את המערער בהפקדת ערובה כתנאי להתדיינות בערעור, להגיש את הבקשה בשלב מוקדם בהליך, בטרם יישא המערער בהוצאות נוספות מעבר להגשת הערעור .
מכל מקום, לטעמנו, אין באמור כדי לקבוע כלל קטגורי לפיו הגשת בקשה להפקדת ערובה בשיהוי דינה דחייה, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו . שהרי, אין דין בקשה שהוגשה לאחר שהועבר התיק לכתיבת פסק דין כבקשה שהוגשה טרם קיום הדיון בערעור; ו אין דין בקשה המקיימת במובהק את אמות המידה שנקבעו בפסיקה לחיוב מערער בהפקדת ערובה, כדין בקשה המראה פנים לכאן ולכאן. נראה, כי המשקל שינתן לשיהוי בהגשת הבקשה יעלה ככל שיפחת משקלם של הטעמים האחרים לחיוב בהפקדת ערובה. עוד יש להוסיף, כי במקרים המתאימים, נית ן להביא לידי ביטוי את השיהוי בהגשת הבקשה להפקדת ערובה בדרך של קביעה מידתית של שיעור הערובה.

מן הכלל אל הפרט
במקרה שלפני, המערערת אינה חולקת על כך שעד לכתיבת שורות אלה, לא שילמה את ההוצאות בהן חויבה בפסק הדין קמא ובהחלטה ב בקשה לעיכוב ביצוע. הימנעותה של המערערת לפרוע הוצאות שהוטלו עליה בעבר, אכן מעידה על קיומו של סיכון שהמשיבה לא תוכל להפרע ממנה בהוצאותיה גם בערעור , ככל שידחה.
עם זאת, יתר השיקולים בבקשה מטים את הכף לעבר דחייתה. ראשית - הבקשה להפקדת ערובה הוגשה בשיהוי ניכר - כשנה לאחר הגשת הערעור ולאחר שהוגשו סיכומי הן של המערערת ושל המשיבה. במצב דברים זה, המשיבה הוציאה את מרבית הוצאותיה בערעור וממילא פוחתת ההצדקה לחיוב המערערת בהפקדת ערובה . זאת ועוד, אי הגשת הבקשה מבעוד מועד גרמה למערערת להדרש להוצאות נוספות לצורך הגשת סיכומיה. שנית - אף שטענותיה של המערערת בערעור מכוונות בעיקרן נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בפסק דינו , אודות ה טרדתה וההתחקות אחריה באמצעות המצלמה שהותקנה בחנות, הרי ש הדיון בערעור כרוך בסוגיות המשפטיות בעלות אופי ראשוני, אשר יש מקום שערכאת הערעור תדרש להן.
לאור האמור, נוכח השיהוי הניכר בהגשת הבקשה להפקדת ערובה ובשים לב לסוגיות המשפטיות הכרוכות בדיון בערעור, נדחית הבקשה להפקדת ערובה.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ו כסלו תשע"ח (14 דצמבר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .