הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 29727-09-15

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציג ציבור (עובדים), מר מוחמד מנסור

התובעת
דורית דוריס בסה קרעון
ע"י ב"כ עו"ד מלכיאל חדד
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי וידנה

פסק דין

  1. בהליך זה מתעוררת השאלה אם התובעת זכאית לקצבת שארים, לאור הוראת סעיף 262( א) לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 ( להלן – החוק).
  2. רקע עובדתי

א. התובעת, ילידת 29.12.1933, היתה נשואה למר ציון קרעין ז"ל למעלה משלושים שנים, עד לפטירתו בשנת 1982.
ב. לאחר פטירתו של מר קרעין ז"ל, שולמה לתובעת קצבת שארים.
ג. ביום 5.5.1988 התובעת נישאה למר סמי בסה ז"ל ובכך פסקה זכאותה לקצבת שארים בגין בעלה הראשון, מר קרעין ז"ל.
ד. ביום 6.4.92 התובעת הגישה בבית הדין הרבני בתל אביב בקשה משותפת לגירושין.
ה. ביום 7.6.2014 נפטר בעלה השני של התובעת, מר סמי בסה ז"ל.
ו. תביעתה של התובעת לקבל קצבת שארים בגין פטירתו של מר בסה ז"ל נדחתה, בנימוק שהיתה פרודה ממנו בשלוש מחמש השנים שקדמו לפטירתו, לא חיה עמו ב – 12 החודשים שקדמו לפטירה ולא שולמו לה מזונות או שהמנוח היה חייב במזונותיה על פי פסק דין ( סעיף 238(2) לחוק).
ז. לאחר קבלת החלטת הנתבע, התובעת הגישה תביעה לחידוש קבלת קצבת השארים בגין בעלה הראשון, מר קרעין ז"ל, אולם גם תביעה זו נדחתה, בנימוק שהתובעת לא חדלה להיות נשואה למר בסה ז"ל.

3. לטענת התובעת, יש לראות בה מסורבת גט, כיוון שבמהלך השנים מר בסה ז"ל סירב להתגרש ממנה. בכך למעשה נשללה ממנה הזכות לקצבת שארים בגין כל אחד מבעליה שנפטרו: בגין מר קרעין ז"ל, מאחר שנישאה למר בסה ז"ל ולא התגרשה ממנו, ובגין מר בסה ז"ל אינה זכאית מאחר שלא חיה עמו ולא קיבלה ממנו מזונות. התובעת הוסיפה וטענה שכאשר מדובר בסירוב גט מתמשך, אין להוסיף ולהעניש אותה בשלילת קצבת השארים.

4. לטענת הנתבע, טיעונה של התובעת מתעלם מהסיפא לסעיף 262( א) לחוק, שבו נקבע שהזכאות לתשלום מחדש של קצבת השארים חלה מהיום שבו האלמנה חדלה להיות נשואה, בעוד שהתובעת היתה נשואה למר בסה ז"ל עד פטירתו בשנת 2014. הנתבע הפנה למסמכים המועטים שהוצגו על ידי התובעת ולשיטתו לא עולה מהם שהתובעת היתה עגונה והיא אף לא פעלה כמי שנלחמה לקבל את הגט. עוד נטען כי קבלת עמדת התובעת משמעה מחיקת הסיפא לסעיף 262 לחוק.

דיון והכרעה
5. בסעיף 262( א) לחוק נקבע –
"אלמנה הזכאית למענק לפי סימן זה עקב נישואיה, זכותה לקצבה תפקע, ואולם אם חדלה להיות נשואה לפני תום עשר שנים מהיום שבו חזרה ונישאה, או שתוך תקופה זו החלו הליכי גירושין בינה לבין בן זוגה בפני בית דין או בית משפט, תהא זכאית מחדש לקצבה החל ביום שבו חדלה להיות נשואה כאמור, והמענק או שיעורו הראשון ששולם לה ייזקף על חשבון הקצבה...".

כלומר, הכלל הוא שאלמנה שחזרה ונישאה, אינה זכאית לקצבת שארים (ר' בהרחבה בג"צ 5492/07 בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(2) 166 (2010)).
זאת אלא אם האלמנה חדלה להיות נשואה לפני תום 10 שנים מהיום שבו חזרה ונישאה (תנאי שאינו מתקיים בעניינה של התובעת, שנותרה נשואה למר בסה ז"ל עד פטירתו) או שתוך תקופה זו החלו הליכי גירושין (תנאי זה התקיים בתובעת, שהגישה בקשה משותפת לגירושין, עוד בשנת 1992).

בסיפא לסעיף 262 נקבע עוד שהזכות לקצבה מחדש תהיה "החל ביום שבו חדלה להיות נשואה".

השאלה המתעוררת בהליך זה היא האם בנסיבות שתוארו על ידי התובעת, ניתן לראות בה כמי ש"חדלה להיות נשואה" למר בסה ז"ל, למרות שלא התגרשו ולא נתן לה גט.

6. אין חולק שהתובעת לא התגוררה עם מר בסה ז"ל מאז פרידתם, מספר מועט של שנים לאחר שנישאו (ארבע או שש שנים; סעיף 2 לתצהיר התובעת מיום 21.12.16, סעיף 7 לתצהיר התובעת מיום 1.11.16).

7. בשאלה מה היו הנסיבות שהביאו לתוצאה לפיה התובעת ובעלה השני נפרדו, רב הנסתר על הגלוי, עם זאת התמונה העולה מכלל המסמכים ומעדותה של התובעת היא שמר בסה ז"ל לא הסכים לתת בידיה גט, למרות שלא חיו שנים רבות יחד, ולמעשה, החיים המשותפים נמשכו שנים ספורות בלבד.

כך העידה התובעת בנושא ולא מצאנו כל סיבה שלא לקבל את עדותה :

"הוא לא רצה להתגרש, וכל שנה הייתי צריכה ללכת לחדש, בסוף נמאס להם, אמרו לי 'כל שנה את באה, שיחליט שהוא באמת רוצה, שיבוא'. הוא לפעמים משקר שהולכים לשם, אמרתי לו למה אתה לא רוצה להתגרש והוא ענה לי שהוא לא רוצה שיהיה כתוב בתעודת זהות שהוא גרוש ושהחברים והמשפחה ידעו, אני אמרתי לו שזה תירוץ והוא עמד על זה. אפילו שנה לפני שהוא נפטר אני דיברתי עם הבת שלו, אמרה לי ' טוב אני אגיד לו אבל הוא לא יסכים'.
...
כשהתחתנתי איתו אמרו לי שהוא עקשן והוא אוהב לשלוט ואמרו לי השכנים למעלה, אבל אני לא האמנתי ואחרי שנה הכל התהפך.
...
(ש)הם ידעו [ הכוונה לדיינים – ד.ו.] והם אמרו לי אל תבואי כי הוא לא רוצה להתגרש.

8. התובעת הציגה מסמכים ספורים שיכולים לשפוך אור על ההליכים בבית הדין הרבני וגם הם תומכים בעדותה בבית הדין. במסמך אחד, נרשם שהתובעת ובעלה פנו לבית הדין הרבני בבקשה משותפת לגירושין, בשנת 1992. במסמך שני נרשם שביום 10.3.1993 התובעת הגישה תביעה לגירושין. הוצג מסמך שלישי, מיום 25.4.95, לפיו מר בסה ז"ל ביקש מבית הדין להורות לתובעת לשוב ולהתגורר עימו, במסגרת תביעה לשלום בית.

בנוסף, הוצג פסק דין של בית הדין הרבני, מיום ח' תמוז תשנ"ה (1995), בו נקבע כך:
"אחרי ששמענו ... הצדדים פסקנו:
הואיל ואישה אינה חפצה בשלום בית ולדעתה אין סיכוי שיחיו בשלום, לפיכך ביה"ד ממליץ שיתגרשו בג"פ.
אשר למזונות, הואיל ואין האשה חפצה בשלום בית כבקשת הבעל, והואיל והאישה משתכרת בסך 3,000 שקל, אין לחייב את הבעל במזונותיה, ופס"ד הקודם למזונות בטל החל מהיום."

במסמך חמישי, מתאריך לא ברור (החותמת אינה קריאה), התובעת פנתה לבית הדין הרבני במילים אלה:
"בעלי ואני חיים בנפרד מ – 4.8.94 כי בעלי החליט לעזוב את הבית כשראה שעליו לשלם מזונות סך 700 ₪ מכיוון שכב' ביה"ד החליט להפסיק את המזונות, הבטיח לי שלום בית ושאבוא להתגורר אצלו והסכמתי, אך מיד אח"כ כל פעם חזר בו מהבטחתו, כי אינו מעוניין בשלום בית ואינו מעוניין להתגרש. כיוון שבעלי אינו יציב בהבטחותיו והחלטותיו אבקש מכב' הדיינים לקבוע לי מועד חדש אחרי החגים מחודש נובמבר."

מסמך שישי שהוצג הוא כתב תביעה מיום 22.8.95, בו התובעת תבעה מזונות או גירושין.

מכל המסמכים שלעיל עולה כי בשנים הראשונות לפרידתם, התובעת היא שרצתה בגירושין ואילו מר בסה ז"ל נהג להבטיח לתובעת שייתן לה גט וחזר בו מהבטחותיו. כלומר, יש לראות בתובעת כמסורבת גט.

9. אמנם הוצגו מסמכים מאוחרים מהם עולה תמונה מעט שונה, ועליהם מתבסס הנתבע בסיכומיו, אך אנו סבורים שאין בהם לשנות את התמונה הכללית, ונימוקינו בנושא יפורטו בהמשך.
להלן המסמכים בהם מדובר:
מסמך מיום 16.8.97, בו התובעת מבקשת מבית הדין הרבני להאריך את פתיחת התיק ולהשאירו פתוח לשנה נוספת.
תדפיס של החלטת בית הדין הרבני, מיום 12.12.2000, לפיו "נענים לבקשה. התיק ישאר פתוח עד ליום 25.5.2001".
תדפיס שהוצג על ידי הנתבע ולפיו התיק בבית הדין הרבני נסגר ביום 24.2.2002.

10. כאמור, לטענת התובעת, יש לראות בה כאישה עגונה או מסורבת גט ובהתאם ליישם את הוראת סעיף 262 לחוק כך שתכליתו לא תסוכל.

לטענת הנתבע, במישור העובדתי – העובדה שהתיק בבית הדין הרבני נסגר מחוסר מעש מעידה שהתובעת לא פעלה לקבלת הגט ולכן אין לקבל את טיעוניה. במישור המשפטי נטען כי קבלת עמדת התובעת משמעה התעלמות מהסיפא לסעיף 262 לחוק, בה נקבע כי הזכאות לקצבת השארים המחודשת תקום ממועד בו האלמנה חדלה מלהיות נשואה.

11. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים וחזרנו ועיינו בעדויות המעטות שהוצגו, אנו סבורים כי יש לקבל את התביעה, זאת הן לאור תכליתו הסוציאלית של החוק בכלל ושל קצבת השארים בפרט והן משום שהשתכנענו מעדותה של התובעת כי בעלה השני, מר בסה ז"ל, לא היה מוכן לתת בידיה גט ועל כן יש לראותה כמסורבת גט, על כל המשתמע מכך.

12. ראשית, במישור העובדתי, איננו סבורים שהמסמכים שהנתבע הצביע עליהם מלמדים על כך שהתובעת ויתרה על הגט, במובן זה שאין לראות בה עגונה או מסורבת גט.

התובעת היא ילידת 1933, כלומר כאשר ביקשה להתגרש מבעלה השני, כבר היתה בת כמעט ששים שנים. מצבה של התובעת במועד זה שונה ממצבה של אישה צעירה, בגיל הפוריות, שאם לא תתגרש, על פי ההלכה היהודית לא תוכל להקים בית וללדת ילדים לגבר אחר (מחשש ממזרות). על רקע זה, ובשים לב לעדותה של התובעת לפיה נאמר לה על ידי הדיינים שכל זמן שבעלה אינו מעוניין בגט, אין טעם בפניותיה לבית הדין, אין לזקוף לחובתה את העובדה שלא נקטה בפעולות אקטיביות לקבלת הגט. בראות עינינו, גילה של התובעת מהווה הסבר לשאלה מדוע ההתנהלות בבית הדין הרבני לא היתה נמרצת יותר.

בנוסף, גם אם התיק בבית הדין הרבני בסופו של דבר נסגר מחוסר מעש, מעדותה של התובעת עולה כי הדברים נעשו כהשלמה עם גורלה ולא כוויתור על רצונה לקבל את הגט. מעבר לכך, העובדה שעד שנת 2002 עוד ביקשה שהתיק בבית הדין הרבני יישאר פתוח, מעידה על כך שלא איבדה תקווה שיום אחד תצליח לקבל את הגט.

13. משקבענו שיש לראות בתובעת כמסורבת גט, יש לקרוא את הוראת סעיף 262 לחוק תוך יישום התכלית הסוציאלית בהתאמה למעמד אישי זה (אשר לא נזכר בסעיף החוק).

אין חולק שהתובעת נישאה שנית בשנת 1998. גם אין חולק שבמשך כעשור, משנת 1992 ועד שנת 2002, היה תיק פתוח בבית הדין הרבני, במסגרתו התובעת ביקשה לקבל גט. עוד בשנת 1995 בית הדין הרבני המליץ על מתן הגט וקבע שהתובעת אינה זכאית למזונות מבעלה השני.

בהתאם לעובדות אלה, יש לשוב ולבחון אם התובעת עומדת בתנאי סעיף 262.
על פי הקבוע בסעיף, רק עשר השנים הראשונות לנישואים השניים הן הרלוונטיות לקבלת קצבת שארים מחדש לאלמנה שחזרה ונישאה. אין חולק שתוך עשר השנים הראשונות מהיום שבו חזרה ונישאה, החלו הליכי גירושין בינה ובין מר בסה ז"ל, בפני בית הדין הרבני. התובעת עומדת בכל התנאים הללו הקבועים בחוק.

14. הנתבע התייחס בסיכומיו למסמכים המאוחרים, מהשנים 2000 -2002. על פי לשון החוק, המסמכים אינם רלוונטיים לבחינת הזכאות, שנבחנת בעשר השנים הראשונות לנישואים השניים. המשקל שיש לייחס להם הוא רק כראיה מאוחרת לרצונם של בני הזוג לגבי הנישואים ביניהם. מבחינה זו, הם אינם סותרים את עדותה של התובעת ואת המסמכים המוקדמים יותר. נהפוך הוא, מכלל המסמכים עולה שהתובעת ביקשה להתגרש, אך ככל שחלפו השנים, ככל הנראה התובעת השלימה עם מר גורלה.

15. בסיפא לסעיף 262 נקבע שהזכות לקצבה מחדש תהיה "החל ביום שבו חדלה להיות נשואה". לטענת הנתבע, קבלת עמדת התובעת משמעה התעלמות מחלק זה של הסעיף.

דעתנו בעניין זה שונה. להבנתנו, הסיפא לסעיף עוסקת במועד שממנו האלמנה שנישאה שנית תהיה שוב זכאית לקצבת השארים שנשללה ממנה. היא אינה קובעת תנאי שלישי ונוסף לעצם הזכאות.

כלומר, משהוצגו ראיות לפיהן לפני שתמו עשר שנות נישואיה השניים החלו הליכי גירושין בבית הדין הרבני, התובעת זכאית מחדש לקצבת השארים בגין פטירת בעלה הראשון, מר ציון קרעין ז"ל.

16. לגבי אישה שלא ניתן לה גט והוכרה כעגונה או מסורבת גט, מתעורר בעניין זה קושי, מאחר שלא תמיד יהא מועד ברור שלגביו ניתן לקבוע שהיא "חדלה להיות נשואה". לדעתנו, את המועד יש לקבוע על פי הנסיבות המייחדות כל מקרה ומקרה.

כך למשל, בעניינה של התובעת, ניתן לראות במועד פטירתו של בעלה השני, מר בסה ז"ל, כמועד שבו חדלה להיות נשואה. ניתן היה גם לראות בפסק הדין הרבני משנת 1995, בו הומלץ על מתן גט, על מועד בו יש לראות בתובעת כמי שחדלה להיות נשואה.

כיוון שהצדדים לא טענו בנושא ועל פי העולה מהתיק, התביעה לקצבת השארים הוגשה לאחר פטירתו של מר בסה ז"ל ובגין פטירה זו ורק לאחר שזו נדחתה, הוגשה התביעה לקבלת הקצבה בגין פטירת בעלה הראשון, יש לראות בתובעת כמי שזכאית לקצבת השארים ממועד פטירתו של בעלה השני.

17. להשלמת הדיון בשאלת זכאותה של התובעת לקצבת שארים, נציין שבגין פטירתו של מר בסה ז"ל, אין התובעת זכאית לקצבה זו, כיוון שאין חולק שמשנת 1994 לכל המאוחר, התובעת לא התגוררה עם בעלה השני ועל פי פסק הדין הרבני שהוצג, גם לא היה חייב במזונותיה. כלומר, היא אינה עונה להגדרת אלמנה לפיה סעיף 238 לחוק, לאור החריג הקבוע בס"ק (2) בסעיף זה.

18. סוף דבר – התביעה מתקבלת.
התובעת זכאית לקצבת שארים בגין בעלה הראשון, מר ציון קרעין ז"ל.
הנתבע ישא בהוצאות התובעת, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ שאם לא ישולמו בתוך 30ימים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ח, (14 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מוחמד מנסור,
נציג ציבור (עובדים)

דגית ויסמן, שופטת