הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 67750-11-17

25 פברואר 2018

לפני: כב' הרשם טארק חסנין

המבקשת:
הנתבעת 2
אלפנט חרושת עץ בע"מ ח.פ. 51221922
ע"י ב"כ: עו"ד צחי כלפון

-
המשיבה:
התובעת

המשיבים הפורמאלים:
הנתבעים 1 ו- 3
1. רחל בלום ת.ז. XXXXXXX162.
ע"י ב"כ: עו"ד אילנה קנר

2. מייפל במחשבה רהוטה (2009) בע"מ
3. יחזקאל בבלי

החלטה

החלטה זו עניינה בקשה לחיוב המשיבה, גב' רחל בלום, היא התובעת בתיק (להלן: ה משיבה), בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות המבקשת היא הנתבעת בהליך זה, ובכלל זה שכ"ט עו"ד.
המשיבה מתנגד ת לבקשה.
ברקע, תביעה שהגישה המשיבה ביום 29.11.17 נגד המבקשת והמשיבים 2-3 לתשלום שכר עבודה, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה והפרשי שכר בסך כולל של 121,117 ₪. במסגרת כתב התביעה נטען כי המשיבה עבדה בחברת מייפל במחשבה רהוטה (2009) בע"מ (להלן : החברה/חברת מייפל) בתקופה מחודש ספטמבר 2009 ועד לתאריך 14.08.17 עת פוטרה מהעבודה לאלתר, ללא הודעה מוקדמת על ידי החברה ומבלי ששולמו לה זכויותיה על פי דין.
ביחס לאחריות המבקשת נטען בסעיף 7 לכתב התביעה כי: "הנתבעת 2 רכשה את הנתבעת 1 וזאת במהלך חודש 07-08-X017 ונכנסה בנעליה , היינו לקחה על עצמה את כל ההתחייבויות ואת כל הזכויות לספקים, בנקים, עובדים ולקוחות וזאת מתוך מידע מהימן שיש בידי התובעת (התובעת שומרת לעצמה את הזכות לצרף מסמכים התומכים בטענה זו בהמשך ולכשיגיעו לידיה).

למען שלמות התמונה יצוין כי המשיבה פתחה בהליך נוסף כנגד המבקשת והמשיבים 2-3 בבית משפט השלום בעכו בתיק 4315-11-17 שעניינו תביעה למתן פסק דין הצהרתי בה התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי לפיו "על הנתבעים כולם לשאת בתשלום מלוא ההלוואות והאשראי שנלקחו על ידי התובעת לטובת הנתבעת 1 (הכוונה לחברת מייפל במחשבה רהוטה (2009) בע"מ ט.ח.) הן מחשבונה הפרטי של התובעת והן מחשבונה של הנתבעת 1" (להלן: התביעה האזרחית).
במסגרת התביעה האזרחית נטען על ידי המשיבה כי היא היתה "הרוח החיה אצל הנתבעת 1 מול כל הגורמים לרבות הבנקים והיא בעצם ניהלה את כל ענייניה הכספיים של הנתבעת 1".

תמצית טענות הצדדים בבקשה

בבקשה, טוענת המבקשת כי על פי לשון כתב התביעה נלמד כי אף לשיטת המשיבה מעסקיתה היתה החברה, המשיבה 2. עיקר הטענות של המשיבה ביחס למקור חבותה הלכארוית של המבקשת כלפיה מפורטות בסעיף 7 לתביעה ועיקרן כי המבקשת רכשה את החברה בה הועסקה המשיבה ונכנסה בנעליה ולקחה על עצמה את כל ההתחייבויות, את כל הזכויות לספקים, בנקים, עובדים ולקוחות. טענות המשיבה לא נתמכו בתשתית ראייתית כלשהי ולו ראשונית דוגמת הסכם רכישה, תכתובות או מסמכים שונים. במקביל הגישה המבקשת בקשה ל דחיית התביעה נגדה על הסף בה נפרסו בהרחבה הנימוקים לבקשה לדחיית התביעה .
בתגובתה, טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות. ביחס לסיכויי התביעה ולראיות שיש בהן כדי להוכיח את חבותה של המבקשת טענה המשיבה כי "מטעמים אסטרטגיים של ניהול התיק" לא חשפה את הראיות שיש בידיה, מה גם שחלק מהראיות נמצאות כעת בשלב איסוף הנתונים וחשיפתם בשלב זה עלול להכשיל את התביעה. המשיבה תמציא את הראיות בשלב של הבאת הראיות אשר יכללו שיחות והקלטות, ועל כן בשלב זה של הדיון ומטעמי זהירות המשיבה נמנעת מלחשוף אותן.
עוד נטען כי החברה שהפכה להיות חדלת פירעון, עברה לכתובת אחרת יחד עם אותם אנשים ואותו כח אדם וציוד שהיו בעסק הקודם ומתפעלים את המקום תחת חברה בשם ריהוט בגישה שונה בע"מ וזאת כדי להימלט מנושיה. כאשר בעלת המניות בחברה החדשה היא לא אחרת מהמבקשת, ודי בכך כדי לקשור את המבקשת עם עסקיה של ה חברה. לדידי המשיבה בשלב זה של הדיון, די בראשית ראיה זו כדי לבסס את כתב התביעה ולהראות כי אכן קיים קשר בין הנתבעות והלשמיט את הקרקע מתחת לטענה כי המדובר בתביעת סרק.
עוד ובנוסף, נטען כי המשיבה הינה אם חד הורית, מפרנסת יחידה וכי בימים אלה עוברת תקופה לא פשוטה בחייה בשל הכספים אותם חייבים לה הנתבעים במסגרת תיק זה ובמסגרת התביעה האזרחית. המשיבה מתקיימת מדמי אבטלה.
מנגד, השיבה המבקשת כי בכל הנוגע לטענות המשיבה ביחס למצב הכלכלי, תגובתה לא נתמכת בתצהיר ולפיכך דין הנטען להדחות. מעבר לכך, אין בתגובה מענה לטענה כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעסיק כאשר אף אליבא המשיבה, מעסיקתה היתה המשיבה 2. כך גם ביחס לטענת המשיבה כי המבקשת היא בעלת מניות בחברה ששמה ריהוט בגישה שונה בע"מ, שכן כלום ניתן לבסס תביעה בבית הדין שעילתה יחסי עובד מעסיק כנגד אישיות משפטית שנטען כי הינה בעלת מניות בחברה אחרת?

המסגרת הנורמטיבית

ביום 2/9/16, נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 116א לתקנות, שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", הקובעת:
"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
בפסק הדין המנחה בסוגיית הפקדת ערובה – ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר – Saint Peter In Gallicantu (מיום 6.7.03 [פורסם בנבו]), ואשר כמובן התייחס להוראות תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (אשר לשונה זהה להוראות תקנה 116א לתקנות) נקבע על ידי כב' השופטת (כתוארה דאז) נילי ארד, כי :

"מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל, ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית, הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו, והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא... לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות הגישה לערכאות, הקים המחוקק את החריג לו, בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי... הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקלות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע "... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים"; השיקול המִשְנִי במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט..."

ובהמשך –

"בדברנו בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשוני לחיוב בהפקדת ערובה טמון בבחינה מוקדמת של סיכויי התביעה. ככל שאין לשלול את סיכוייה, לא יחויב התובע, גם אם אביון ודל הוא, בהפקדת ערובה."

ובנוסף –

"כשהעובד הוא תושב ישראל - ככלל לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות הוצאותיו."

יפים דבריו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) סטיב אדלר בעניין אבו נסאר הנ"ל, אשר קבע: "...מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין."

מהמפורט לעיל, אנו למדים כי בבוא בית הדין לתת החלטה בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל דין שכנגד לגבות את הוצאותיו, ככל והתביעה כנגדו תידחה, כשחיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע הינו בבחינת הליך המתקיים במקרים "מעטים ונדירים".

דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר שעיינתי בבקשה, תגובת ה משיבה על נספחיהם ובכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי מקרה זה נכנס לגדר המקרים המעטים והחריגים שבהם תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה. ולהלן אפרט את טעמיי-

לעניין סיכויי התביעה- כפי שכבר בואר לעיל המשיבה הגישה נגד המבקשת והמשיבים 2-3 תביעה לתשלום שכר עבודה, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה והפרשי שכר בסך כולל של 121,117 ₪ וזאת בגין תקופת עבודתה של המשיבה בחברת מייפל במחשבה רהוטה (2009) בע"מ, המשיבה 2.
בכתב התביעה לא נטען כי המבקשת היתה מעסיקה של המשיבה. לשיטת המשיבה, המבקשת חבה כלפי ה הואיל ורכשה את חברת מייפל בחודש 07-08/17 ונכנסה בנעליה. עוד נטען על ידי המשיבה כי המבקשת לקחה על עצמה את כל ההתחייבווית והזכויות לספקים, בנקים, עובדים ולקוחות. יחד עם זאת, למעט הטיעון הכללי כי המבקשת רכשה את חברת מייפל ונכנסה בנעליה, לא הציגה המשיבה בדל ראיה בדבר נכונות טענתה ובכתב התביעה ציינה כי הדבר ידוע לה "מתוך מידע מהימן שיש בידי התובעת". המשיבה לא מפרטת לא בכתב התביעה ולא בתגובה לבקשה מה הוא אותו מידע מהימן שיש בידיה ואשר יש בו כדי להוכיח את חבותה של המבקשת כלפיה. יתירה מזו, בתגובתה טענה המשיבה כי חלק מהראיות נמצאות בשלב איסוף הנתונים, ללמדך, שבשלב זה של ההליך, ככל הנראה, אין בידי המשיבה ראיות כלשהן שיש בהן כדי להוכיח את חבותה של המבקשת כלפיה.
זאת ועוד, בסעיף 4 לתגובה טענה המשיבה כי חברת מייפל הפכה להיות חדלת פירעון ומשכך, עברה לכתובת אחרת יחד אם "אותם אנשים ואותו כוח אדם וציוד שהיו בעסק הקודם" ומתופעלים היום תחת חברה בשם: ריהוט בגישה שונה בע"מ וזאת כדי להימלט מנושיה. ואם כם הם פני הדברים, לא ברור מדוע המשיבה לא צירפה את חברת ריהוט בגישה שונה בע"מ לתביעה בהיותה הרוכשת או המפעילה של העסק בו עבדה המשיבה (החברה המפעילה) . ואם בכלל עסקינן בחברה אחרת, מדוע התביעה מוגשת דווקא נגד המבקשת ולא כנגד אותה חברה מפעילה. הטענה של המשיבה כי היות המבקשת בעלת מניות בחברה המפעילה יש בו כדי לקשור את המבקשת עם עסקיה של חברת מייפל, אין בה כדי להסביר מדוע התביעה מוגשת נגדה דוו קא ולא כנגד החברה המפעילה ובוודאי אין באמור כדי להוכיח כי המבקשת רכשה את חברת מייפל וקיבלה על עצמה את מלוא התחייבויותיה לעובדים ספקים וכיו"ב.
עוד ובנוסף, לא ברורה טענת המשיבה כי בשלב זה של הדיון "ומטעמים אסטרטגיים של ניהול התיק" לא חשפה המשיבה את הראיות שיש בידיה. ראשית, לא ברור עדיין מה הן הראיות שיש בידי המשיבה שכן אף לשיטתה הראיות עדיין בשלבי איסוף. זאת ועוד, לא ברור מה המקור הנורמבטיבי עליו מתבססת המשיבה בדבר הצעד הטקטי בניהול ההליך ואשר נותן לה זכות להימנע מחשיפת ראיותיה כלפי בית הדין והצד שכנגד ומונעת מהצד שכנגד להתגונן כראוי, בבחינת "טעמים אסטרטגיים". ולא רק, במסגרת התביעה האזחרית המשיבה העידה על עצמה כ מי שהיתה הרוח החיה בחברת מייפל מול כל הגורמים לרבות הבנקים והיא בעצם ניהלה את כל ענייניה הכספיים של החברה. ללמדך, ככל שהיה דין ודברים ביחס למכירת העסק ורכישתו על ידי המבקשת או על ידי גורם אחר כלשהו מטעמה, המידע בוודאי היה נמצא תחת אמתחתה של המשיבה, כך שלא ברור כיצד מי שהיתה "הרוח החיה" מאחורי החברה, אין לה ולו פיסת מידע או בדל ראיה בדבר עסקת הרכישה הנטענת על ידה.
ללא ספק, טענות המשיבה בכתב התביעה דורשות דיון והכרעה עובדתית ומשפטית. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שהמשיבה לא מניחה בפני בית הדין ולו תשתית ראייתית לכאורית בדבר חבותה של המבקשת כלפיה והדברים נכונים שבעתיים נוכח הסתירות שבגרסת המשיבה כפי שבואר לעיל. לאור האמור, אני סבור כי סיכויי התביעה כפי שעולים מכתב התביעה, בהעדר כל ראיה פוזיטיבית שיש בה כדי להוכיח ולו לכאורה את חבותה של המבקשת, הינם קלושים, ודין הבקשה להפקדת ערובה להתקבל.
לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי מקרה זה הנו אחד המקרים המעטים והבודדים שבהם כן תוטל הפקדת ערובה על התובע. יחד עם זאת, עדיין יש לפעול על פי עיקרון המידתיות ולא ליצור מצב לפיו תחויב המשיבה בהפקדת ערובה גבוה מידי שתחסום דרכ ה בשעריו של בית הדין.
האיזון הראוי לטעמי, בין זכותה של ה משיבה שי ינתן לה יומ ה בבית הדין לבין זכותה של ה מבקשת לגבות את הוצאותיה, ככל והתביעה כנגדה תידחה, הינו בחיוב ה משיבה להפקיד סך של 1,500 ₪ בקופת בית הדין כערובה להוצאות המבקשת.
סכום זה יופקד בקופת בית הדין לא יאוחר מיום 30.04.18.
לעיון- 30.04.18.

ניתנה היום, י' אדר תשע"ח, (25 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.