הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ס"ע 6729-04-12

30 אוגוסט 2016

לפני:

כב' השופטת איריס רש
נציג ציבור (עובדים) מר משה קרבצקי
נציג ציבור (מעסיקים) מר עודד ליפשיץ

התובע
ישראל דויטש ת.ז. XXXXXX839
ע"י ב"כ: עו"ד גדלי סולן ואח'
-
הנתבעת
מוסך הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד שחר הופמן ואח'

צדדי ג' 1. רוית ניר שקד ת.ז. XXXXXX404
2. אורית ניר קגנובסקי ת.ז. XXXXXX944
ע"י ב"כ: עו"ד טל איטקין ואח'

פסק דין

1. עניינה של תובענה זו בעתירת התובע לסעד הצהרתי להכיר בו כ"ידוע בציבור" של הגב' שולמית (שולה) ניר (ז"ל) שנשאה בחייה ת.ז שמספרה 051104479 (להלן- המנוחה), לצורך קבלת פנסיית שאירים ממוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (להלן- הנתבע או הטכניון).

ואלו העובדות הצריכות לעניין:

2. המנוחה עבדה בטכניון כמזכירה החל מיום 17.05.1990 ועד לפטירתה ביום 30.1.2012.

3. צדדי ג' (להלן- גב' שקד וגב' קגנובסקי בהתאמה) הן בנותיה של המנוחה מנישואיה למר אורי ניר ז"ל, ממנו התאלמנה ביום 16.11.1993.

4. התובע הכיר את המנוחה בחודש 6/2004 ומאז ועד לפטירתה ניהלו השניים קשר רציף.

5. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד התובע בחברת החשמל. התובע עבד במתכונת של משמרות עד לשנת 2010 ולאחר מכן עבר למתכונת של עבודה יומית.

6. כחצי שנה לאחר שהכירו חלתה המנוחה במחלת הסרטן ממנה לא החלימה ואשר כתוצאה ממנה היא נפטרה.

7. התובע והמנוחה לא התגוררו יחדיו. התובע והמנוחה התגוררו בסמיכות, מרחק של דקות בודדות זה מזה, וכל אחד מהם החזיק דירה בבעלותו.

8. התובע והמנוחה לא ניהלו חשבון בנק משותף.

9. ביום 7.01.2012 חתמה המנוחה על צוואה במסגרתה ציוותה את כל רכושה, בחלקים שווים, לבנותיה.

10. המנוחה נפטרה ביום 30.01.2012.

11. לאחר פטירת המנוחה, התובע פנה לטכניון בבקשה להכיר בו כידוע בציבור של המנוחה לעניין תשלום קצבת שאירים לפי חוקת הגמלאות של הנתבע.

12. הנתבע דחה את בקשת התובע מאחר שהמנוחה לא הצהירה בפני הטכניון על קיומו של ידוע בציבור ולחילופין , התובע לא הוכר כידוע בציבור של המנוחה על ידי המוסד לביטוח לאומי או על ידי ערכאה שיפוטית .

13. בנותיה של המנוחה הגישו לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשה למתן צו קיום צוואה והתובע הגיש התנגדות לקיומה [ת"ע 8923-05-12, ת"ע 9379-05-12] . במקביל הגיש התובע תביעה זו.
לנוכח ההליך שהתקיים בבית-המשפט לענייני משפחה הגישו בנותיה של המנוחה בקשה לעיכוב ההליך כאן. ביום 25.02.2013 קבענו כי הדיון יעוכב עד להכרעתו של בית-המשפט לענייני משפחה בתיקים שבפניו, משנמצא כי גם בהליך שם מתעוררת שאלת הכרתו של התובע כידוע בציבור של המנוחה וכי ההכרעה שם תכריע גם לצורך ההליך שבפנינו.

14. ביום 21.07.2014 ניתן פסק ה דין בבית המשפט לענייני משפחה [כב' השופטת ענבל קצב-קרן] ובו נדחתה ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה משלא נמצא בה פגם כלשהו המצדיק זאת. לאור דחיית ההתנגדות, התייתר הצורך לדון בשאלת מעמדו של התובע כידוע בציבור של המנוחה ובית-המשפט לענייני משפחה הותיר את ההכרעה בשאלה זו לבית-דין זה . לפיכך לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה חודשו ההליכים שבפנינו.

15. לתיק הוגשו התצהירים הבאים: מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע בעצמו; תצהיר של בנו תמיר דויטש; תצהיר של מר אבי טל, חברו של התובע; תצהיר של מר עזריאל לוקץ, חברו של התובע; תצהיר של גב' רוני שנורמן, מכרה של התובע ממועדון ההולמס פלייס; תצהיר של מר צביקה קהת, שכו של התובע אשר עובד עמו; תצהיר של גב' הדסה מנור, שכנ ה של התובע; תצהיר של מר דב דולב, שכן של המנוחה; תצהיר של מר שלומי סופ, חתנו של התובע וכן תצהיר של גב' הילי ורדה אמיר, מזכירה רפואית במחלקה האונקולוגית טיפול יום בבי"ח רמב"ם. ב"כ התובע ויתר על עדותה של גב' הילי ורדה אמיר ולפיכך הוצא תצהירה מתיק בית-הדין . יתר המצהירים מטעם התובע נחקרו בפנינו בחקירה נגדית.
מטעם בנותיה של המנוחה הוגשו תצהירי עדות ראשית של כל אחת מהן; תצהיר של גב' גלינה ביילין, שכנה של המנוחה וכן תצהיר של גב' רחל בוכבינדר, מנהלת מחלקת משאבי אנוש בטכניון. תצהירים נוספים אשר צורפו מטעמן הינם תצהירים שהוגשו במסגרת ההליך שהתקיים בבית-המשפט לענייני משפחה, וכדלקמן: תצהיר של גב' אולגה איטקין, המטפלת של המנוחה;
תצהיר של גב' שולמית ברגמן, יו"ר ארגון העובדים המנהליים בטכניון; תצהיר של גב' חווה בן צור, קולגה של המנוחה בטכניון וכן תצהיר של גב' אריאלה זומר, אחות המנוחה.
המצהירים מטעם צדדי ג' , למעט גב' גלינה ביילין וגב' שולמית ברגמן, נחקרו בפנינו בחקירה נגדית.
כמו כן, בהתאם להחלטותינו, צורף התיק שהתנהל בבית-המשפט לענייני משפחה לתיק זה במלואו.

דיון והכרעה

16. על הצדדים בענייננו, חלה חוקת הגמלאות של עובדי הטכניון מיום 26.11.1965 אשר נרשמה כהסכם קיבוצי ביום 4.10.2004 (497/2004) (להלן- חוקת הגמלאות).

סעיף 4 בחוקת הגמלאות מגדיר מיהם שאיריו של נפטר, וכדלקמן:

"4. שאירים:
אלה הם שאיריו של נפטר, לעניין חוקה זו:

  1. מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהייתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו באותה שעה (להלן- אלמנה);
  2. מי שהיה בעלה בשעת מותה, לרבות מי שהיה ידוע בציבור כבעלה וגר עמה אותה שעה (להלן- אלמן);
  3. ילדו שאינו עומד ברשות עצמו, ובכלל זה ילד חורג, ילד מאומץ ונכד שכל פרנסתם עליו (להלן- יתום);
  4. הורים, הורים חורגים, הורים מאמצים שאינם עומדים ברשות עצמם, ופרנסתם עליו (להלן- הורים);
  5. בן משפחה אחר, אשר תלותו בנפטר הייתה סיבה להגדלת משכורתו או קצבתו האחרונה של הנפטר לפני מותו; ואם במות הנפטר לא הייתה להרכב המשפחה השפעה על שיעור משכורת המשתלמת לעובדים- בן משפחה כנ"ל אשר תלותו בנפטר הוכרה לפי האמור בסעיף 4(4) בחוק שירות המדינה גמלאות תשט"ו – 1955 והתקנות לפי חוק זה (להלן- תלוי);
  6. לגבי עובדים המקבלים משכורת כולל שאינה משתנה לפי מספר הנתמכים בהם, ייחשב כשאיר- בנוסף לכל המקרים שנזכרו לעיל בסעיף הנוכחי, גם בן משפחה אשר תמיכתו של העובד בו הוכרה על-ידי רשויות מס הכנסה, כמזכה אותו בהפחתת מס, וזה בחישוב האחרון שנעשה עבור עובד זה טרם פרישתו"
  7. הנה כי כן, על מנת שהתובע ייחשב שאיר של המנוחה לצורך קבלת קצבת שאירים לפי חוקת הגמלאות, עליו להוכיח שהיה ידוע בציבור של המנוחה וכן שגר עמה בעת הפטירה.

18. ביסוד קצבת השאירים עומדת תכלית סוציאלית- לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של הנפטר, למנוע את מחסורו הכלכלי עקב הפסקת ההכנסות כתוצאה ממותו של המפרנס ולהגן על רמת חייו של השאיר כדי שזו תישאר כפי שהייתה טרם מועד הפטירה. קצבה זו משולמת, אפוא, למי שנסמך על שולחנו של הנפטר בפועל והמבחן העומד ביסודה הוא מבחן התלות הכלכלית. לאור תכלית זו, נקבע בפסיקה כי יש לבחון את המסגרות האמיתיות של החיים הזוגיים כפי שהן מתרחשות בחיי היומיום ולא להתבסס על נוסחות פורמאליות שאינן משקפות את המציאות כהווייתה. עוד אנו מוצאים לנכון לציין, כי בהתייחסות ל"תלות כלכלית" כפי שבאה לידי ביטוי בהלכה הפסוקה אין הכוונה בהכרח למצב בו הנפטר תמך כלכלית בבן הזוג שנותר בחיים , אלא שנדרשת שותפות כלכלית בין בני הזוג בדומה ליחידה משפחתית.

19. כפי שנפסק על ידי בית הדין הארצי, הכרה באיש או אישה כ"ידועים בציבור" של פלוני או פלונית מחייבת הוכחה בראיות המלמדות כי האיש או האישה היו ידועים בציבור של האדם בו מדובר וכדלקמן:

"השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה הייתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על-פי הדין. השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים- האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהיעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית" .

ובפסיקה מאוחרת יותר הובהר כי שניים הם היסודות להכרה במוסד של ידועים בציבור: היסוד הראשון הוא חיי אישות כבעל ואישה, היינו חיים אינטימיים המושתתים על יחס של חיבה ואהבה , מסירות ונאמנות והיסוד השני הינו ניהול משק בית משותף:

"המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול; ראשית- על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית- עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדברים אחד בשני בקשר של גורל חיים (דב"ע נג/6-7 בטר - קג"מ, פד"ע כז' 135, בעמ' 140; דב"ע 6-97/37 פוגל - מבטחים, פד"ע לב 372, בעמ' 376). נוסיף לגבי הביטוי ו"גרה עמו" בהגדרת "אלמנה", כי דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עב"ל (ארצי) 241/05 זאמרא - המל''ל); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף" .

מכאן שלצורך בחינת יסוד החיים במשותף של ידועים בציבור לא די בהוכחת חיים יחדיו מתוך צורך אישי על בסיס של נוחות, כדאיות כספית או אינטרס אחר, אלא יש להראות כוונה כנה ורצון אמיתי לקשירת גורל תוך הוכחת ניהולו של משק בית משותף.

20. באשר לתנאי בדבר ניהול "משק בית משותף" נקבע בפסיקה כי:

""משק בית משותף" אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני-זוג החיים "חיי משפחה במשק בית משותף", אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג.
מהו "משק בית משותף"? לעניין זה מקובלים עליי הדברים שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנדון, בע"א 621/69 [1] הנ"ל, בעמ' 619:
'... "משק בית משותף' פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולותיו ואפשרויותיו.'...
היינו, הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתייה, לבוש וכו'), ולעניין זה אין נפקא מינה, אם יש לבן-הזוג חשבון נפרד" .

לפיכך, אפילו נקבע כי בין בני הזוג לא חל שיתוף קנייני בנכסים והם ניהלו חשבונות בנק נפרדים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה שהם ניהלו משק בית משותף ועלינו לבחון האם חל שיתוף בין השניים בחיי היום יום במאמצים ובאמצעים לקיום הצרכים הבסיסיים [אכילה, שתייה, לבוש וכו'] ובכלל זה בעבודות הכרוכות בחיי הזוג בבית ובמימון הוצאות הבית השוטפות.

21. גם ביחס לתנאי בדבר מגורים משותפים, כבר נפסק כי תנאי זה אינו חזות הכל וייתכנו מקרים בהם נסיבות אובייקטיביות כגון: מחלה ממושכת, אשפוז, שהות מאונס של בן הזוג במקום אחר למשך תקופה ממושכת, מונע מבני הזוג להתגורר ביחד. לפיכך, אין בהעדר מגורים משותפים כשלעצמם כדי לשלול את ההכרה במעמד של ידוע/ה בציבור ויש לבחון בכל מקרה, על יסוד מכלול הנסיבות.
בעניין זה, קביעותיו של בית הדין הארצי בהקשר של פירוד בין בני זוג לצורך קביעת זכאות לקצבת שאירים יפות גם לענייננו . וכך נקבע:

"השאלה בדבר מגורים משותפים, כאמת מידה לבחינת הזכאות לקצבת שאירים, עלתה פעמים אין ספור לבירור בפסיקתו של בית דין זה, תוך שמחד, הוכר משקלם של המגורים תחת קורת גג אחת כמבסס בדרך כלל קיומם של חיי זוגיות הכוללים תלות או שיתוף כלכלי בין בני זוג, ומאידך, מלמדת אותנו הפסיקה, כי היעדרם של מגורים משותפים לא בהכרח שולל קיומם של חיי שיתוף כאמור. על רקע זה, חוזרת בפסקי הדין העוסקים בסוגיה פעם אחר פעם ההנחיה, לפיה יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.

....

'הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים... בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. ......'
(דיון (ארצי) נב/0-69 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 458 (1992);...)

....

הנה כי כן, במקרים מסוימים, היעדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם התקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג. הדגש בבחינת קיומם של יחסי שיתוף וזוגיות יושם בנסיבות מעין אלה גם על קיום של תלות כלכלית או שיתוף כלכלי בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים." (ההדגשות במקור – א.ר.).

22. באותם מקרים בהם יימצא כי יסוד המגורים המשותפים לא מתקיים בין בני הזוג מחמת אילוצים שונים, יהא צורך לבחון סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג והדגש בבחינת קיומם של יחסי שיתוף וזוגיות יושם על קיום של תלות כלכלית או שיתוף כלכלי וכוונה לשותפות גורל בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים.

מן הכלל אל הפרט

23. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו- היינו האם התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי היה הידוע בציבור של המנוחה.

24. ממכלול העדויות והראיות שהוצגו לפנינו עולה כי התובע והמנוחה לא היו ידועים בציבור כמשמעותו של מונח זה בחוק ובפסיקה ו לא נתקיימו התנאים להגדרתם ככאלה. התובע והמנוחה לא התגוררו יחדיו, לא ניהלו משק בית משותף, לא קיימו שיתוף במאמצים ובאמצעים לצורך סיפוק הצרכים הבסיסיים היומיומיים ולא הייתה ביניהם תלות כלכלית הדדית ולו מינימאלית.

25. אין מחלוקת שהתובע והמנוחה לא התגוררו ביחד. בתצהירו ובחקירתו הנגדית העיד התובע כי הסיבה להעדר מגורים משותפים נעוצה בכך שהמנוחה חששה להפסיד את קצבת השאירים ששולמה לה על ידי המוסד לביטוח לאומי.
טענה זו אינה מתיישבת עם יתר הראיות שהוצגו בפנינו והתרשמנו כי היא תולדה של עצה משפטית על מנת להצביע על נסיבה אובייקטיבית בגינה נמנעו בני הזוג להתגורר יחדיו. כך למשל, במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה לא נזכרה סיבה זו להעדר מגורים משותפים, אלא נטען כי הצדדים גרו בסמיכות אחד לשני והיתה מעלית שחברה בין הרחובות ומשכך הם החליטו כי כל אחד ימשיך להחזיק בדירתו וזאת באופן דומה לנטען בכתב התביעה בהליך זה. יתר על כן , במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה התברר כי התובע כלל לא יכל להשתמש במעלית שחברה בין שני הרחובות וזאת לנוכח סירובו כמו גם סירובם של דיירים נוספים לשאת בעלויות הכרוכות בהפעלת המעלית. כך גם, עדותו ש ל מר עזריאל לוקץ, חבר של התובע, ולפיה המנוחה ביקשה ממנו לשכנע את התובע לגור אצלה בקביעות, סותרת על פניה את טענת התובע ולפיה המנוחה היא זו שהעדיפה מגורים נפרדים על מנת שלא תישלל ממנה קיצבת השאירים ששולמה לה על ידי המוסד לביטוח לאומי. כאשר התובע עומת עם עדותו של מר לוקץ, הוא השיב בתחילה כי יכול להיות שהמנוחה פנתה למר לוקץ לפני שביררה את הנושא עם המוסד לביטוח לאומי ותשובותיו לשאלות בית הדין בעניין זה היו מתחמקות ומעורפלות כשבסופן התברר כי המנוחה לא סירבה לגור עם התובע וכדלקמן:

"לשאלת בית הדין:
ש. האם אתה רצית לעבור לגור עם שולה והיא זו שמנעה את המעבר?
ת. לא יודע, לא יכול לענות לך על כך.
ש. בית הדין חוזר על השאלה פעם נוספת.
ת. כשהנושא הזה עלה אמרנו שנחשוב קצת וכן, הייתי מוכן.
ש. מתי אמרת לשולה שאתה רוצה לעבור לגור איתה?
ת. שנת 2009, 2008, 2007. שולה לא אמרה שהיא לא מוכנה לגור איתי בכלל, לא סירבה, משום מה זה לא יצא."

לנוכח הסתירות שהתגלו בגרסת התובע בהליכים השונים, הסתירה בין עדותו התובע לפנינו לבין עדותו של מר לוקץ וחוסר העקביות בגרסת התובע בנוגע לסיבה שבגינה הוא לא התגורר עם המנוחה, לא שוכנענו כי התקיימה נסיבה אובייקטיבית בגינה נאלצו בני הזוג להמשיך ולהתגורר כל אחד בדירתו ואנו סבורים כי העדר המגורים המשותפים תאם את רצון הצדדים לשמור על פרטיות מסוימת ולהגביל את היקף החיים המשותפים. עוד שוכנענו לאור העדויות כי התובע הוא זה אשר לא היה מעונין במגורים משותפים, מסיבותיו-הוא.
לכך נוסיף כי מעדותה של הגב' איטקין, עוזרת הבית של המנוחה, עולה כי התובע לא השאיר חפצים בביתה של המנוחה המעידים על חיים משותפים כגון: מברשת שיניים, כלי גילוח, בגדים וכיוצא בזה ולא נהג בביתה של המנוחה כמנהג בעלים . הגב' איטקין העידה גם כי במשך כל תקופת עבודתה אצל המנוחה במשך כ – 7 שנים, היא מעולם לא ראתה את התובע בבית המנוחה בתחילת עבודתה, בשעות הבוקר המוקדמות . לא נעלמו מעינינו, עדותם של מר תמיר דויטש, בנו של התובע ועדותו של מר דב דולב, שכן של המנוחה שהעידו כי התובע לן אצל המנוחה פעמים רבות ואולם, אנו סבורים כי יש לייחס לעדויות אלה משקל נמוך. מר דויטש שהינו צד מעונין כבנו של התובע, התייחס בעדותו רק לתקופה שבה הוא התגורר בביתו של התובע בשנים 2006-2008 ובזמן שהתובע עבד במשמרות ואילו עדותו של מר דולב לא עשתה עלינו רושם מהימן, בין היתר, לנוכח העובדה שמר דולב שאב מידע על המנוחה משכנים אחרים והוא מצוי בקונפליקט עם הבנות של המנוחה .
מכל מקום, גם אם התובע לן אצל המנוחה לעיתים, שוכנענו כי בשנתיים האחרונות לחייה, בתקופה שלאחר החמרת מחלת המנוחה, הלינות המשותפות פסקו והנוכחות של התובע בחיי המנוחה בין בביתה ובין בבית החולים הצטמצמ ה.

26. זאת ועוד. שוכנענו כי בין התובע לבין המנוחה התקיים קשר לצרכים חברתיים שעיקרו בילויים משותפים. אין ספק שבין התובע לבין המנוחה היה קשר חברי ואולם אין המדובר במערכת יחסים העולה כדי ידוע בציבור.
גם התובע עצמו אפיין את הקשר בינו לבין המנוחה ככזה המבוסס על בילויים וטיולים משותפים וכלשונו:

"ש. תסביר בהתאם לכתב התביעה שהוגש על ידך באיזה אופן באו לידי ביטוי החיים המשותפים שלכם.
ת. אני אהבתי את האישה הזו אהבת אמת, לא נפרדנו מעולם במשך 8 שנים, חצי שנה לאחר שהכרתי אותה היא חלתה במחלה נוראית, ליוויתי אותה לאורך כל הדרך עד יומה האחרון, האחרון שראה אותה בחיים הייתי אני, נתתי לה חיים טובים, נסענו בילינו לחו"ל בארץ מה צריך יותר מזה בזוגיות? הייתי בשבילה לאורך כל הדרך, באחד ממכתבי הברכה היא מציינת זאת אני היחיד שעמדתי לצידה ואני מפנה לנספח ה' לתצהיר שלי. אנו היינו רוב הזמן ביחד מלבד הימים שעבדתי משמרות לא סבירות, אם זהיה [כך במקור- א.ר.] בלילה שעות מאוחרות של הערב, מאידך היינו כל זמן יחד, יצאנו לטיולים בארץ, בחו"ל, אירועים משפחתיים, בגרעין הכי קשה, היינו נפגשים או שיוצאים, או שיושבים בבית, יוצאים לסרטים, הצגות, היה לנו חוג, נפגשים אחת לחודש כל פעם בבית אחר, אני אירחתי בחוג במשך פעמיים, יש לי תצלומי שיקים ששילמתי עבור 3 שנים נספח ז' לתצהיר, אחותה של המנוחה צירפה אותנו לחוג, במסגרת החוג היו מתארחים פעם בחודש בבית אחר, אני אירחתי פעמיים אצלי, המנוחה ואני ארחנו" (ההדגשות שלי- א.ר.).

27. יתר על כן, מעבר לעובדה שהתובע והמנוחה לא התגוררו יחדיו אלא החזיקו איש איש בדירה בבעלותו הבלעדית, הם קיימו הפרדה רכושית מוחלטת. כל אחד מהם החזיק חשבונות בנק נפרדים, ניהל משק בית נפרד ושילם את כל ההוצאות השוטפות של משק ביתו . לכל אחד היה רכב משלו והוא שילם בעצמו את כל החשבונות הכרוכים באחזקת הרכב. בנוסף, ככלל, התובע והמנוח חלקו בהוצאות הטיולים והבילויים בחו"ל ואף שילמו בנפרד עבור מתנות לאירועים משפחתיים ואחרים. יצוין כי בעת מחלת המנוחה, התובע לא עשה שימוש ברכב או בדירה של המנוחה וכאשר מצבה של המנוחה הדרדר, התובע הציע לתובעת לתת ייפוי כח בחשבון לבנות ולא לעצמו. כך גם כל אחד מבני הזוג לא עדכן את רשימת המוטבים שלו בקופות הפנסיה, הביטוח וההשתלמות שנשארו על שם ילדיו בלבד וכל אחד מהם ערך צוואה שאינה כוללת את בן הזוג אלא את ילדיו בלבד ו/או לא טרח לעדכן את צוואתו.
יודגש כי מעדותה של הגב' בוכבינדר עולה כי המנוחה לא שינתה את המוטבים בקופות שעל שמה באופן מודע וגם לאחר שהגב' בוכבינדר הסבה את תשומת לבה למשמעות העניין ביחס לתובע. כך גם הצוואה של המנוחה נערכה בסמוך לפטירתה, ללא אזכור של התובע ומבלי להוריש לו דבר. יתרה מזאת, התובע לא השתתף בהוצאות הקבורה והמצבה ולא הציע להשתתף בתשלום למרות שהוא היה מעורב בסידורי הלוויה והקבורה. בחקירתו הנגדית, התובע לא ידע להסביר מדוע הוא לא השתתף בהוצאות הקבורה וטען כי היה מבולבל.
למעשה, מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי השיתוף היחיד בין התובע למנוחה נעשה בעת יציאה להשתלמויות בארץ הממומנות בחלקן על ידי חברת החשמל, בעת שהתובע רכש עבור המנוחה מצרכי מזון בצרכניה של עובדי חברת החשמל [אך לא הוכח מי נשא בתשלום בפועל], וכאשר התובע ביצע תיקונים בבית המנוחה כגון תיקון הניאגרה מבלי לדרוש תשלום .
גם טענת התובע ולפיה המנוחה הלוותה לו 50,000 ₪ בחודש ספטמבר 2005 לצורך רכישת רכב אינה מלמדת על יחסי שיתוף כלכלי בין בני הזוג משעה שהמדובר בהלוואת גישור למספר ימים עד לשחרור קרן ההשתלמות של התובע. הלוואת גישור אינה מייחדת יחסים בין ידועים בציבור והיא מקובלת גם בין חברים טובים, כך שאין בהלוואה זו, בפני עצמה, כדי ללמד על שיתוף כלכלי או ניהול משק בית משותף.
הנה כי כן, ההתנהלות הכלכלית של הצדדים מלמדת כי נשמרה הפרדה ברורה בהתנהלות הכלכלית של כל אחד מהם, בדברים קטנים כגדולים, באופן שבו אף אחד מהם לא היה תלוי באחר אלא התנהל באופן עצמאי לחלוטין, תוך הקפדה על ניהול התחשבנות של הוצאות משותפות לרבות הוצאות קטנות.

28. התובע מוסיף וטוען כי סעד את המנוחה בטרם מותה, הזריק לה תרופות וליווה אותה לטיפולים כימותרפיים שעברה. עניין זה שנוי במחלוקת בין הצדדים ולא מצאנו להכריע בו, מאחר שגם אם התובע סעד את המנוחה כטענתו הרי שאין בכך כדי ליצור יש מאין קיום חיים משותפים ביניהם ובפרט משיתר הסממנים כולם מובילים למסקנה אחרת. באופן דומה, גם השאלה האם בני הזוג יצאו לחופשות בנפרד, בחו"ל או בארץ, אין בה כדי להטות את הכף לכיוון זה או אחר. מכל מקום, אין מחלוקת שהתובע בחר לנסוע לטיול לתאילנד למשך חודש ימים יום אחד לפני שהמנוחה השתחררה מבית חולים לאחר תקופה ממושכת שבה אושפזה בבית החולים במצב לא פשוט לאחר שחלה החמרה במחלתה. כך גם, התובע נסע לאילת בגפו כחודש לפני פטירת המנוחה בעת שמצבה הרפואי לא אפשר לה להצטרף אליו, באופן המלמד על סוג המחויבות הרגשית שחש התובע כלפי המנוחה.

29. סיכומו של דבר –שוכנענו כי לא מתקיימים בתובע היסודות הנדרשים לצורך הכרה בהיותו ידוע בציבור של המנוחה. התובע והמנוחה לא התגוררו יחדיו, לא ניהלו משק בית משותף והתנהלותם ובפרט בתקופת החמרת המחלה של המנוחה אינה מעידה על כוונה לקשירת גורל משותף. זאת, מבלי לגרוע מהעובדה שבין הצדדים התקיימה מערכת יחסים חברית ואינטימית שהתבססה על עניין משותף בפעילויות חברתיות, בבילויים ובטיולים בארץ ובחו"ל.
עוד יצוין כי לאור העובדה שהתובע לא התגורר עם המנוחה ולא ניהל עמה משק בית משותף, ברור מאליו כי לא קופח מקור פרנסתו עקב מותה ו בכך לא מתקיימת בו התכלית לשמה משתלמת קצבת השאירים.

סוף דבר -

30. התביעה נדחית -לנוכח קביעתנו ולפיה התובע אינו בגדר ידוע בציבור של המנוחה, הוא אינו זכאי לקצבת שאירים מכח חוקת הגמלאות של מוסד הטכניון.

31. כמקובל, משעה שהמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות .

32. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ו, (30 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר עודד ליפשיץ
נציג מעסיקים

איריס רש, שופטת

מר משה קרבצקי
נציג עובדים