הדפסה

בג"ץ 8022/14 דוד בן חמו נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 8022/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 8022/14

לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור

כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

כבוד השופטת א' חיות

העותר:
דוד בן חמו

נ ג ד

המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה

2. המוסד לביטוח לאומי

עתירה למתן צו על-תנאי

תאריך הישיבה:
כ"ח בסיון התשע"ה
(15.6.2015)

בשם העותר:
עו"ד ורד נעים

בשם המשיב 2:
עו"ד אורנה רוזן-אמיר

פסק-דין

השופטת א' חיות:

עתירה המופנית כלפי פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 22.9.2014 אשר קיבל ערעור שהגיש המוסד לביטוח הלאומי על פסק-דינו של בית הדין האזורי לעבודה וקבע כי אין לראות במחלה בה לקה העותר "פגיעה בעבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק או חוק הביטוח הלאומי).

רקע עובדתי

1. העותר, יליד שנת 1956, עבד במפעל המגנזיום במפעלי ים המלח החל משנת 1995 והיה אחראי על קבלה והחזרה של חומרים כימיים שונים. בין השנים 1999-1997 עסק העותר בהעברת חומרים כימיים ובהם גם "פחמן טטרה כלורי" (להלן: CCL4) אותו העביר שלוש עד חמש פעמים בחודש במשך שעתיים בכל פעם, ובמהלך העברתו נשפך החומר על ידיו, בגדיו ונעליו. כמו כן העביר העותר בחודש ספטמבר 1998 חביות CCL4 לצורך השמדה ובעת ההעברה התבקע המכסה של אחת החביות וכל החומר שאוחסן בחבית נשפך על גופו (אירוע אחרון זה יקרה להלן: האירוע).

2. בחודש ינואר 2000 אובחן העותר כחולה בלוקמיה לימפתית כרונית (להלן: המחלה). תביעתו להכיר במחלה כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) ועל כן פנה העותר לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (ב"ל 2930/14) אשר מינה את פרופ' אלן ברבי (להלן: פרופ' ברבי) כמומחה מטעמו לבחינת טענות העותר. פרופ' ברבי חיווה דעתו כי אין קשר סיבתי בין האירוע למחלה ועם זאת סיכם כי יש "סבירות גבוהה של קשר סיבתי" בין החשיפה הממושכת לחומרים הכימיים בהם טיפל העותר להופעתה של המחלה. נוכח חוות דעתו של פרופ' ברבי נדחתה תביעתו של העותר והוסכם כי הוא יגיש תביעה חדשה אשר תתייחס למיקרוטראומה, דהיינו לפגיעה בעבודה שנגרמה עקב פגיעות זעירות חוזרות ונשנות לאורך זמן ולא לפגיעה שהיא תוצאה של אירוע אחד בודד.

3. העותר עשה כן ובית הדין האזורי שדן בתביעתו מינה את ד"ר שיינר כמומחית נוספת מטעמו. בחוות דעתה, סברה ד"ר שיינר כי אין קשר סיבתי בין חשיפתו של העותר ל-CCL4 או לחומרים הנוספים שפורטו בחוות הדעת ובין מחלתו ועל סמך חוות דעתה דחה בית הדין האזורי את התביעה ביום 22.11.2011. העותר לא השלים עם פסק הדין וערער עליו לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 43639-12-11), שם נענה המוסד להמלצת בית הדין לפיה בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה ובהינתן חוות הדעת של פרופ' ברבי, יוחזר התיק לבית הדין האזורי על מנת שימונה מומחה נוסף מתחום האונקולוגיה לבחינת שאלת הקשר הסיבתי ובפניו יונחו חוות דעתו של המומחה מטעם העותר - פרופ' ריכטר - וכן שתי חוות הדעת של המומחים מטעם בית הדין האזורי - ד"ר שיינר ופרופ' ברבי.

בהתאם להסכמה זו מינה בית הדין האזורי את פרופ' רחמים בן יוסף (להלן: פרופ' בן יוסף) כמומחה נוסף (שלישי במספר) מטעמו לדון בשלוש השאלות הבאות: (1) מהי המחלה ממנה סובל העותר; (2) האם יש קשר סיבתי רפואי על דרך גרימה או החמרה בין תנאי עבודתו של העותר ובין המחלה; (3) ככל שהתשובה לשאלה השנייה היא חיובית, האם השפעת תנאי העבודה היא פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמים אחרים.

4. בחוות-דעתו מיום 13.12.2012 ציין פרופ' בן יוסף במענה לשאלה השנייה והשלישית כי:

2. ... תשובתי היא כי ייתכן וקיים קשר סיבתי (כנראה על רקע של החמרה) בין תנאי עבודתו של מר בן חמו [העותר] לבין מחלתו אולם אין כלל עדויות מוצקות המוכיחות זאת.
3. השפעת תנאי העבודה פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמים אחרים. [ההדגשות במקור]

העותר הפנה למומחה שאלות הבהרה ובהן השאלה - "האם ניתן לומר כי חשיפת התובע [העותר] ל-CLL4 גרמה למחלת CLL אצל התובע [העותר] וזאת בסבירות של למעלה מ-50% ?". במענה לשאלת הבהרה זו השיב פרופ' בן יוסף כי "הערכתי, לאור זאת היא כי חשיפת התובע ל-CCL4 בגישה המחמירה [...] גרמה ל-CCL [צ"ל CLL] אצל התובע [העותר] בסבירות של למעלה מ-50%". עוד הוסיף פרופ' בן יוסף כי "השפעת תנאי העבודה על גרימת המחלה עומדת על הרבה פחות מ-20% לעומת גורמים אחרים" [ההדגשות במקור]. לאחר שהשיב פרופ' בן יוסף על שאלת ההבהרה של העותר, קיבל בית הדין האזורי ביום 29.12.2013 את תביעת העותר כי יש להכיר במחלתו כ"פגיעה בעבודה", כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. בפסק דינו סקר בית הדין האזורי את ארבע חוות הדעת של המומחים שהוצגו לאורך ההליכים: חוות דעתם של פרופ' ברבי ופרופ' ריכטר אשר סברו כי יש קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של העותר למחלתו, חוות דעתה של ד"ר שיינר אשר סברה כי אין קשר סיבתי כאמור וחוות דעתו של פרופ' בן יוסף אשר הלך בדרך ביניים ולפיה לא ניתן לקבוע באופן נחרץ קיומו של קשר סיבתי, אך למרות זאת ולפי הגישה המחמירה - סבר כי קיים קשר סיבתי כזה בסבירות של למעלה מ-50%. בית הדין האזורי היה בדעה כי אין מקום לאמץ את חוות דעתה של ד"ר שיינר בציינו כי על סמך חוות-הדעת של כל שלושת המומחים האחרים "לכל הפחות לא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע [העותר] לבין מחלתו". עוד קבע בית הדין האזורי כי אין לאמץ את חוות דעתו של פרופ' בן יוסף אשר ייחס משקל רב לאפשרות קיומם של גורמי סיכון גנטיים או סביבתיים למחלתו של העותר ואשר בהתבסס עליהם קבע כי השפעת תנאי העבודה על מחלתו פחותה בהרבה מ-20%. בעניין זה קבע בית הדין האזורי כי משלא יכול היה פרופ' בן יוסף "להצביע על גורם אחר כלשהו – זולת תנאי העבודה – אשר השפיע על מחלת התובע [העותר] בצורה מכרעת (או בצורה כלשהי, אף לא מכרעת), לא היה מקום לקבוע כי השפעת תנאי העבודה פחותה מ-20%" (פס' 47 לפסק דינו של בית הדין האזורי).

מטעמים אלה כולם, קיבל בית הדין האזורי את תביעתו של העותר.

5. המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, אשר קיבל את הערעור וקבע כי בחינת חוות דעתם של שני המומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט (פרופ' בן יוסף וד"ר שיינר) מוליכה אל המסקנה כי אין מקום להכיר בעניינו של העותר כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה וזאת משני טעמים. הטעם הראשון הוא היעדר קשר סיבתי בין תנאי העבודה למחלה, כדעתה של ד"ר שיינר והטעם השני הוא כי גם אם תאומץ חוות דעתו של פרופ' בן יוסף לפיה תנאי העבודה של העותר גרמו למחלתו בסבירות של מלמעלה מ-50%, עדיין לא מתקיים התנאי הנוסף שנקבע להוכחת קשר סיבתי בתביעות פגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה – היינו כי תנאי העבודה השפיעו על גרימת המחלה בשיעור העולה על 20%. בית הדין הארצי ציין כי פרופ' ריכטר, המומחה מטעם העותר, סבר אמנם כי התנאי האמור מתקיים, אך בית הדין לא ראה מקום להעדיף בעניין זה את חוות דעתו ובאמצו את חוות הדעת שהגיש פרופ' בן יוסף, המומחה מטעם בית הדין, ציין כי לפי ההלכה הפסוקה בית הדין לא יסטה, ככלל, מחוות הדעת של מומחה ברפואה שמונה על ידו. בית הדין הארצי הוסיף ודחה את טענת העותר כי נפל פגם בחוות דעתו של פרופ' בן יוסף משום שהוא לא ציין פוזיטיבית מהם הגורמים אשר להם הייתה השפעה מהותית על מחלתו של העותר. בהקשר זה ציין בית הדין הארצי כי "גם אם המומחה הנוסף לא הצביע על גורם אחר כלשהו זולת תנאי העבודה אשר השפיע על מחלת המשיב [העותר], אין בכך הצדקה שלא לקבל את קביעתו". עוד הוסיף בית הדין הארצי והעיר כי בנסיבות המקרה הנוכחי הוא לא ראה לנכון להביא בחשבון את ממצאיו של פרופ' ברבי שחיווה דעתו במסגרת ההליך הקודם, מבלי שנפרשה בפניו התמונה העובדתית הצריכה לעניין בכללותה. מטעמים אלה, קיבל, כאמור, בית הדין הארצי את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי וקבע כי אין לראות במחלתו של העותר "פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק.

מכאן העתירה שבפנינו.

טענות הצדדים

6. העותר טוען כי מומחה מטעם בית הדין אינו יכול לקבוע שהשפעת תנאי העבודה פחותה ביחס להשפעת גורמים אחרים, מבלי להצביע על גורמים אפשריים אלה ועל סבירות התקיימותם במקרה העומד לדיון. לשיטת העותר בנסיבות כאלה יש להחיל את הלכת הקשר הסיבתי האינדוקטיבי שנפסקה בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב (2.6.2004) (להלן: עניין קרישוב) ונוכח קביעתו של פרופ' בן יוסף כי קיים קשר סיבתי בין מחלתו ובין חשיפתו לחומרים הכימיים בסבירות של למעלה מ-50%, גורס העותר כי לא היה מקום לדחות את תביעתו אך ורק בשל כך שפרופ' בן יוסף סבר כי השפעת תנאי העבודה על המחלה עומדת על הרבה פחות מ-20% לעומת גורמים אחרים, שאותם לא פירט.

7. המוסד לביטוח לאומי מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין הארצי וטוען כי אין מקום להתערב בו שכן לא נפלה בו טעות משפטית מהותית כלשהי וכן בהינתן העובדה שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה אותה תוקף העותר. לגופו של עניין טוען המוסד לביטוח לאומי כי מחוות הדעת של שני המומחים שמונו מטעם בית הדין עולה בבירור כי לא מולאו התנאים שנקבעו בבר"ע (ארצי) 7293-06-13 המוסד לביטוח לאומי נ' סיטרוק (29.8.2013) (להלן: עניין סיטרוק), להוכחת פגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, אותם יישם בית הדין הארצי במקרה דנן. הוא מוסיף וטוען כי פרופ' בן יוסף לא נדרש לציין פוזיטיבית מהם הגורמים האחרים אשר השפיעו על מחלת העותר. תימוכין למסקנותיו של פרופ' בן יוסף מוצא המוסד לביטוח לאומי בחוות דעתה של ד"ר שיינר שקבעה כי הסבירות שמחלת העותר קשורה לחשיפתו לחומרים הכימיים היא נמוכה. אשר לחוות דעתו של פרופ' ריכטר, המומחה מטעם העותר, טוען המוסד לביטוח לאומי כי בניגוד לחוות דעתם של שני המומחים מטעם בית הדין, חוות דעת זו אינה אובייקטיבית ואינה נסמכת על התשתית העובדתית עליה הסכימו הצדדים. בשולי הדברים מוסיף המוסד לביטוח לאומי וטוען כי העותר לא פנה בבקשה לקבלת קצבת נכות כללית, הגם שייתכן כי יש לו זכאות לקצבה במסלול זה.

דיון והכרעה

8. בדיון שהתקיים ביום 15.6.2015 הסכים המוסד לביטוח לאומי לטעון בעתירה כאילו הוצא בה צו על-תנאי, אך לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בטענות הצדדים ובחוות דעת המומחים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לעשות בה צו מוחלט וכי דין העתירה להידחות.

השאלה העיקרית העומדת לדיון בעתירה זו היא שאלת קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו של העותר ובין תנאי עבודתו, לצורך הכרה בה כ"פגיעה בעבודה" כמשמעות הדבר בחוק הביטוח הלאומי. לעניין הקשר הסיבתי בפגיעות בעבודה, קובע סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי "חזקת סיבתיות" לפיה אם אירעה לעובד תאונה תוך כדי העבודה, יראו אותה כתאונה שאירעה עקב העבודה, אלא אם כן יוכח אחרת. עם זאת, סעיף 83 לחוק מוסיף וקובע כי "תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". בית הדין הארצי לעבודה נדרש מעת לעת לסוגיות פרשניות הנוגעות להוראת סעיף 83 הנ"ל, ובכל הנוגע לפגיעה על דרך המיקרוטראומה קבע כי "חזקת הסיבתיות" אינה חלה וכי לצורך קיומו של קשר סיבתי בפגיעות מסוג זה הנטל להוכיח קשר סיבתי מוטל על המבוטח (דב"ע נה/0-116 המוסד לביטוח לאומי נ' שטיין, פס' 11 (16.11.2000); עב"ל 659/06 המוסד לביטוח לאומי נ' טנוס, פס' 5א (10.3.2007) (להלן: עניין טנוס)). אחת השאלות שעמן נדרשו בתי הדין לעבודה להתמודד בהקשר זה היא השאלה מהו הדין במצב דברים שבו, כבענייננו, ייתכן כי מחלתו של העובד נגרמה בשל מספר גורמים ובהם גם תנאי עבודתו (ליאור טומשין, גלעד מרקמן וניר גנאינסקי תאונות עבודה ומחלות מקצוע 310 (2011) (להלן: תאונות עבודה)). בהקשר זה קבע בית הדין הארצי כי השפעת תנאי העבודה בשיעור של 20%, עולה כדי גרימה "משמעותית" של תנאי העבודה על המחלה וכי די בכך על-מנת לבסס קשר סיבתי בין המחלה לעבודה המאפשר הכרה בפגיעה הנטענת כ"פגיעה בעבודה" (עניין טנוס, פס' 6; עב"ל 148/07 קמפינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פס' 16 (14.7.2008); עב"ל 146/10 המוסד לביטוח לאומי נ' אוחיון, פס' 6 (8.8.2010); תאונות עבודה, בעמ' 312).

9. לאור קביעות אלו ובטרם נפסקה הלכת סיטרוק בשנת 2013, הגדירו בתי הדין האזוריים למומחים שמונו מטעמם במקרים של פגיעות בעבודה על דרך המיקרוטראומה, את מבחן הקשר הסיבתי כמבחן חד-שלבי בו נדרש המומחה מטעם בית הדין לבחון האם קיים קשר סיבתי משמעותי, היינו בשיעור של 20% ומעלה, בין תנאי עבודתו של העובד ובין מחלתו.

בעניין סיטרוק איחד בית הדין הארצי לעבודה את הדיון בארבע בקשות רשות ערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי על החלטותיהם של בתי הדין האזוריים בסוגיה זו, ולאחר שדן בהן כבערעור, קיבל את הערעור והתווה כללים מפורטים לדיון בשאלת הקשר הסיבתי, ככל שהדבר נוגע לפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, ואלו הם:

כאשר מדובר בפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, לאחר שהונחה מסכת עובדתית מתאימה, יש לברר שלושה נושאים: האחד - קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי; השני - האם הפגיעה נעשית במנגנון המיקרוטראומה; השלישי - מידת ההשפעה של תנאי העבודה על הופעת הליקוי ביחס לגורמיו האחרים.

למען הסר ספק הננו מבהירים כי לגבי הקשר הסיבתי, כאשר מדובר במיקרוטראומה, אזי חובת הוכחתו בסבירות העולה על 50% מוטלת על המבוטח. רק לאחר שנקבע הקשר הסיבתי כאמור מתעוררת שאלת היחס בין השפעת תנאי העבודה על הליקוי אל מול גורמיו האחרים. לגבי שאלה זו די בהשפעה משמעותית של תנאי העבודה על קרות אותו הליקוי כדי שהוא יוכר כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה. השפעה משמעותית הינה, על פי הפסיקה, השפעה בשיעור 20% לפחות של תנאי העבודה על אותו הליקוי ביחס לגורמיו האחרים.

ככל שמנגנון המיקרוטראומה (פגיעות זעירות חוזרות ונשנות לאורך זמן) הוכח, קובעת, אפוא, ההלכה בעניין סיטרוק מבחן דו-שלבי לבירור קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לליקויו של העובד. ראשית, על העובד להוכיח קשר סיבתי בסבירות העולה על 50% בין תנאי העבודה ובין הליקוי ושנית, עליו להוכיח כי ההשפעה של תנאי העבודה על הליקוי היא "משמעותית", דהיינו בשיעור של 20% לפחות.

10. טענותיו של העותר במקרה דנן מתמקדות רובן ככולן בהיבט אחד של הלכה זו והוא - השלב השני במבחן הדו-שלבי המתואר לעיל והאופן שבו יש ליישמו. העותר טוען כי לא ניתן להשלים עם הקביעה לפיה אף שמתקיים התנאי הראשון שנקבע בעניין סיטרוק (הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לליקוי בהסתברות של 50%), יוכל בית הדין לדחות את התביעה ולקבוע כי תנאי העבודה השפיעו באופן לא משמעותי (פחות מ-20%) על הופעת הליקוי, בלא שהמומחה קבע באופן פוזיטיבי מהם הגורמים האחרים אשר לדעתו השפיעו באופן משמעותי על הופעת אותו הליקוי.

11. דין הטענה להידחות.

שאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי במקרים כגון זה שבפנינו תלויה במידה רבה בחוות הדעת הרפואיות המוצגות בפני הערכאה הדיונית וככל שקביעותיה של הערכאה הדיונית מתבססות על חוות דעת של מומחה רפואי מטעמה, נדירים המקרים אשר בהם תמצא ערכאת הערעור מקום להתערב בכך (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 947 (2002); ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (7.2.2005); עב"ל (ארצי) 43408-02-11 ניר אהרונוף נ' המוסד לביטוח לאומי (30.4.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 468, 507-506 (מהדורה 11, 2013)). הלכה זו יפה מקל וחומר לענייננו בהינתן העובדה שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה וגדר התערבותו בהחלטותיו הינו לכתחילה מצומצם ומוגבל (בג"ץ 5287/09 שוקרון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 3-2 (22.2.2011)).

במקרה דנן בחן בית הדין הארצי את התקיימותם של שני התנאים במבחן הדו-שלבי שנקבע בעניין סיטרוק ובאשר לשלב הראשון היה נכון לאמץ את חוות דעתו של פרופ' בן יוסף בדבר קיומו של קשר סיבתי אפשרי בין תנאי עבודתו של העותר ובין מחלתו בהסתברות של 50%. זאת בניגוד לחוות דעתה של ד"ר שיינר, אשר סברה כי במקרה דנן אין כלל קשר סיבתי בין תנאי העבודה למחלה. קביעה זו תואמת את ההלכות לפיהן כאשר שני מומחים מטעם בית הדין חלוקים בדעותיהם יאומץ הכלל בדבר "ספק הפועל לטובת המבוטח" (ראו למשל עב"ל (ארצי) 106/07 גלס נ' המוסד לביטוח לאומי, פס' 21 (20.5.2007); תאונות עבודה, בעמ' 699-698). עם זאת קבע בית הדין הארצי ואף זאת בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' בן יוסף, כי ההשפעה של תנאי העבודה על מחלתו של העותר אינה משמעותית ופחותה מ-20%.

12. האם שגה בית הדין הארצי בקובעו כי לא דרושה כל השלמה של חוות-הדעת בנוגע לשאלה מהם הגורמים האחרים אשר השפיעו על מחלת העותר?

ככלל, אין לדרוש ממומחה רפואי השולל השפעה משמעותית של גורם כלשהו על מחלה, לקבוע פוזיטיבית מה היו הגורמים למחלה. אדרבא - אימוץ כלל גורף כזה אינו מתיישב עם כך שלא תמיד יש למדע הרפואה תשובה "פוזיטיבית" לשאלה מה גרם למחלתו של פלוני אלא רק תשובה "נגטיבית", היינו כי לגורם מסוים לא הייתה השפעה משמעותית על גרימת המחלה בה לקה. בענייננו, עיון בחוות הדעת הרפואיות השונות מעלה כי לשיטת המומחים הרפואיים ברוב הגדול של המקרים לא מתגלה הגורם למחלת הלוקמיה בה לקה העותר (ראו למשל, חוות דעתו של פרופ' ברבי, מוצג עת/6, בעמ' 1; חוות דעתה של ד"ר שיינר, מוצג עת/7, בעמ' 3; חוות דעתו של פרופ' בן יוסף, מוצג עת/11, בעמ' 1). על כן, קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה לפיה במקרה דנן אין לדרוש מן המומחים שמונו מטעם בית הדין לציין מהם הגורמים האחרים אשר הובילו למחלתו של העותר, תואמת את עמדת המומחים באשר לקושי הקיים באיתור גורמים אלה ואין מקום להתערב בה.

13. טענה נוספת בפי העותר נוגעת לתחולתה של ההלכה שנקבעה בעניין קרישוב על ענייננו. בעניין קרישוב דן בית משפט זה בשאלה כיצד יש להכריע במקרים שבהם לא ניתן להגיע למסקנה משפטית באמצעות שיטת ההסתברות המתמטית, המנסה לאמוד את ההסתברות המדויקת שמאורע א' גרם לתוצאה ב'. במקרים כאלה, כך קבע בית המשפט בעניין קרישוב (השופטת ד' דורנר והשופט א' א' לוי כנגד דעתה החולקת של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור), על בית המשפט לפסוק על-יסוד שיטת ההסתברות האינדוקטיבית המגלמת את ניסיון החיים והשכל הישר. אלא שבענייננו בניגוד לעניין קרישוב, אין מדובר בקביעת קשר סיבתי עובדתי במקרה של עמימות סיבתית. אדרבה, קביעות המומחים לפיהן אין קשר סיבתי משמעותי בין תנאי עבודתו של העותר ובין המחלה בה לקה אינן מסויגות, והן נשענות על מחקרים שונים אשר פורטו בחוות הדעת. בשולי הדברים אוסיף ואעיר לעניין זה כי הלכת סיטרוק ומבחני הקשר הסיבתי שנקבעו בה, אינה עומדת לדיון במקרה דנן. טענות העותר התמקדו, כאמור, אך באופן שבו יש ליישמה וליתר דיוק באופן שבו יש ליישם את התנאים שנקבעו באותה הלכה לגבי השלב השני של בדיקת הקשר הסיבתי. על כן, דיון עקרוני בסוגיות הנוגעות לעמימות סיבתית, בין היתר, על דרך של השוואה בין דין העבודה לדין האזרחי הכללי (ראו והשוו: דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל נ' מלול (29.8.2010)), חורג מגדר עתירה זו ואין לו מקום.

14. מטעמים אלה כולם, אציע לחבריי לדחות את העתירה בלא צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

הנשיאה מ' נאור:

אני מסכימה.

ה נ ש י א ה

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

בלב לא קל מצטרף אני לחברתי השופטת חיות, שאף ליבה אינו קל, מתוך אהדה אנושית לעותר. ואולם, על פי כללי ההתערבות הנהוגים בפסיקתו של בית הדין הארצי ונוכח מומחיותו המושרשת בנושאים אלה, אף אני איני רואה מקום, ככל שהפכתי בדבר, להתערבותנו. העותר מבקש לאמיתם של דברים, כי נשנה מן הכללים שקבע בית הדין הארצי לעבודה זה לא כבר (בר"ע (ארצי) 7293-06-13 המוסד לביטוח לאומי נ' סיטרוק (29.8.13)), בעקבות הלכות קודמות. למקרא פסק הדין נשוא העתירה עלתה בדעתי הכרעתו של בית משפט זה בדנ"א 4693/05 בית חולים כרמל נ' עדן מלול (2010), שבה לא נתקבלה דעת שופטי המיעוט, ואני בתוכם, לעניין הסיבתיות העמומה כרכיב בפסיקת נזיקין. יש דמיון לכך בענייננו, ולא ראיתי כיצד לפתוח בנידון דידן נתיב שונה מזה של בית הדין הארצי.

המשנה לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.

ניתן היום, ו' באב התשע"ה (22.7.2015).

ה נ ש י א ה
המשנה לנשיאה
ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14080220_V04.doc גק
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il